לאחרונה, בעקבות ההפגנה של ערביי אום אל־פחם בצומת הכניסה לעיר, הבעתי אהדה להפגנה וביקורת על התנהגות המשטרה. אמרתי כי גם לאזרחים הערבים מותר להפגין, למחות, בוודאי כאשר הם מבקשים לצמצם את האלימות והפשיעה בחברתם. על המשטרה לסייע להם בכך, למנוע ככל האפשר את מעשי הרצח ובוודאי לעצור את הפושעים, כמו גם לשים יד על הנשק הבלתי חוקי המסתובב בכמויות ברחובות הערים והכפרים. זוהי משימה חשובה ביותר.

תפקיד המשטרה הוא אכן לאכוף את החוק והסדר בכל מקום שבו הדבר מתבקש, ללא משוא פנים, ללא איפה ואיפה. במקרה דנן, הופעלה – כפי שראיתי בצילומים – יד קשה מדי נגד המפגינים. והתוצאה: מהפגנה נגד אלימות נולדה הפגנה שגלשה עד מהרה להתכתשות אלימה, ששני הצדדים מעורבים בה, אחראים להידרדרותה.

מטלות עצומות מוטלות על שוטרי ישראל באלה הימים. בראש ובראשונה לאכוף את התקנות שקבעה הממשלה לשמירה על בריאות הציבור במרחב הציבורי, בכל התקהלות ובכל הפגנה. גם בתל אביב ובירושלים, גם באום אל־פחם ובטמרה. בלהט ההתרחשויות ובעומס האירועים, שוטרים עלולים לחרוג מגבולות המותר להם, וזה אולי מה שקרה בהפגנה הפרועה ההיא, שהסתיימה בכעשרה פצועים, גם מקרב השוטרים.

במגזר הערבי האלימות הפנימית גואה. מדי יום אנו שומעים על נרצח או נפגע, לרוב בלי שנתפסים הפושעים ובלי שידוע המניע לפשע. כך אירע בשבוע שעבר כאשר נרצח נער בן 15 בג’לג’וליה וחברו נפצע קשה. רצח שהדהד בכל אמצעי התקשורת. כמה ימים קודם לכן נורה מנכ”ל עיריית קלנסווה ונפצע קשה. פשעים נוראיים, שתעלומתם טרם נפתרה. רק חלק מהפשעים מתפרסם. גל מחודש של הפגנות מתלהמות פרץ בקרב האוכלוסייה הערבית נגד המשטרה ושוטריה, והתלהמות של הנהגתה נגד הממשלה. אבל לא רק. גם חבר הכנסת הערבי מנסור עבאס, שכביכול אינו “הולך בתלם”, לא נמלט מזעמם של מפגינים קיצונים.

את האשמה על הפשיעה הנמשכת ביישובים הערביים מפנים דובריהם כאמור לעבר רשויות המדינה. ואולם אם ראש הממשלה אשם – שממשלתו הקציבה 15 מיליארד שקלים למגזר הערבי ופתחה תשע תחנות משטרה ביישובים הערביים - אפשר לומר כי ראש הרשימה המשותפת אשם פי כמה וכמה. נדמה כי את איימן עודה ואת יתר ראשי הציבור הערבים, חברי כנסת וראשי ערים, טורדת יותר מצוקת הסקרים לקראת הבחירות מאשר מצוקת הפשיעה.

הדאגה ממצב הרשימה המשותפת בבחירות בוקעת מגרונם ככל שהם יותר ויותר מקצינים. ואי אפשר שלא לתמוה: מה עם האחריות של החברה הערבית עצמה? מתי הנהגת המגזר הערבי תתחיל אף היא לטפל כהלכה בעניינים הפנימיים, ב(מ)ערב הפרוע, באלימות הפושה, בתרבות הנקם, בירי החופשי, היום ביישוב זה, מחר ביישוב אחר? מה עם שיתוף פעולה נאות עם שומרי החוק והסדר, כחולי המדים, שרבים בתוכם ערבים, בדואים, דרוזים?

אני כותב זאת מתוך אהדה לחברה הערבית, אך לא להנהגתה המסיתה. בהחלט מובנת הזעקה העולה בקריאה לשים קץ לפשיעה בכפרים, בערים במשולש, בגליל ובנגב. גם השכנים היהודים סובלים ממנה. אבל אי אפשר שישליכו את כל יהבם על המשטרה, על עומס מטלותיה. מצד אחד, מבקשים – ובצדק - יתר שיטור, יתר נוכחות משטרתית ביישובים, מצד שני זועקים מרה נגד המשטרה, יוצאים בחריפות נגדה. ההפגנות והקריאות שהופנו לעבר המשטרה, בתחינה להיכנס ולפעול, שינו כיוון, וההפגנות והתעמולה הן נגד המשטרה ורשויות החוק. כנראה גם בגלל הבחירות שבפתח.

ראשי הציבור הערבי חייבים להתחיל לפעול ברצינות, ולא רק לזעוק כלפי הממשלה בהפגנות שיוצאות מכלל שליטה, תוך הפרחת סיסמאות נלוזות על “הפקרה גזענית”, כפי שכתב הח”כ המתלהם יוסף ג’בארין. זה אולי יאה בעיניהם להלהיט את מערכת הבחירות במגזר, לנוכח הסקרים המדאיגים, אך לפתרון בעיית הפשיעה המחריפה התבטאויות כאלה אינן מועילות.

האם הכלל המפורסם של הלל הזקן (חכם יהודי, מה לעשות?) “אם אין אני לי – מי לי” אינו מדבר לחברה הערבית בישראל? האם לא מוטב לשתף פעולה עם המשטרה במקום לצאת נגדה? ככל שההפגנות עולות מדרגה בחומרתן, במסריהן, במטרותיהן, האהדה להן נמוגה. יתר על כן, כל עוד ימשיכו המפגינים הערבים – והם לא מייצגים את הרוב בחברה הערבית, שיותר ויותר משתלב היטב בכל מערכות החיים בישראל - להניף את דגלי אש”ף בהפגנותיהם, אל נא יבואו בטענות למדינתם, שנגדה הם מתריסים. גם בכך על המשטרה לטפל – דגל שנאת ישראל לא יונף בתחומי ישראל.