אוהב להיות בבית: הכל מתפוצץ עכשיו. אנשים שוברים צימאון של שנה ומסתערים על הרחובות. אפילו מרכז מודיעין הומה ושוקק אדם, כאילו היה לבו הפועם של כרך גדול. במסעדות בתל אביב כבר אין מקום שבועות קדימה. הצימרים, גם בנידח שביישובים, מוזמנים עד הקיץ כמעט. וההופעות, ההופעות המתוקות, מוכרזות כסולד אאוט שעות ספורות אחרי דבר פרסומן. לא פלא. אחרי כל המדבר הזה, אפשר פתאום לקבל בבת אחת כל מה וכל מי שהתגעגעת אליו.

אבל אני משקיף על כל אלה מהצד, כאילו מדובר בהתרחשות שאינה קשורה אליי. משקיף בתימהון מהול בלא מעט חרדה. והדברים אמורים בעיקר במופעים המוזיקליים, זירה שהיה ניתן לשער שאצלול לתוכה בהזדמנות הראשונה. אני מתקשה להיזכר בחודש שלם לאורך חיי הבוגרים שעבר בלי הופעה. מדובר ללא ספק במה שהכי חסר לי בשנה האחרונה, וכעת יש לי ההזדמנות להשלים את כל החסכים כמעט. ובכל זאת, לא הזמנתי ולו כרטיס אחד. יתרה מזאת - לא עברתי על לוחות מופעים. לא נכנסתי לאתרים של מוזיקאים חביבים עליי כדי לבדוק איפה ומתי ניתן להתאחד איתם על הבמה. אני ממשיך להתנהל כאילו הוטל עליי סגר. ומתקשה להבין למה, לעזאזל.

ההסבר הפשוט הוא שזה עדיין לא זה. האומן אותו אומן, האולם אותו אולם, אבל הקהל במסיכות, התכולה חלקית, וכל האווירה מסביב מקרינה ריסון ואיפוק, שזה ההפך המוחלט מהקתרזיס והשחרור שהופעה מוזיקלית אמורה לספק. לפי ההסבר, או התירוץ, הזה, אם חיכיתי שנה אחכה גם עוד כמה חודשים (האומנם?) כדי לקבל את הדבר האמיתי, ולא סוג של תחליף חיוור.

מסעדה אחרי קורונה (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)מסעדה אחרי קורונה (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

זה טיעון הגיוני, אבל אני לא ממש מאמין לעצמי. קתרזיס, שמצרזיס, כשאורות האולם כבים והדיסטורשן נדלק, אלף מסיכות לא יצליחו לדכא אותי. בשבוע שעבר הייתי במופע סיום של הבן שלי, במגמת המוזיקה בבית הספר, ומהרגע שבו החל לשיר הדמעות זלגו מעצמן. אז למה אני בכל זאת נמנע מחזרה להופעות?

אפשר לטעון שיש כאן סוג של מחאה שקטה. פנימית. כי הרי הקיצוניות הזו, שבה מכריזים מהרגע להרגע על שיבה מוחלטת לחיים, רחוקה מלהיות מדויקת. זה בערך כמו לומר שהילד הקטן שלי, מנפגעי מגזר כיתות ז'־י', "חזר ללימודים", כשבפועל הוא מגיע לבית הספר בערך פעמיים בשבוע. או שתחום התיאטרון, שאני חלק ממנו, חזר לשגרה, כשכל הענף הגדול והמשמעותי של הצגות ילדים מושבת כמעט לגמרי. וכן הלאה. מאות אלפי ישראלים מלקקים כרגע את הפצעים שלהם, שעבור חלק גדול מהם לא יתאחו אף פעם. כך שמשהו בכל הקרחנה הזו פשוט לא מסתדר עם המציאות. והתחושה היא שכאילו אם אסחף בחגיגה הכללית, אוותר על זכותי למחות. או להתלונן. כי אם הכל חזר לשגרה, אז גם אין יותר מקום לצפות לשיפור.

כל זה נכון. ומשמעותי. אבל אם אני כן עם עצמי לגמרי, אני חושב שהעניין האמיתי פה הוא סוג של רגרסיה נפשית, שנגרמה אצלי בגלל המגיפה. עם כל הקושי הניכר שנבע מהכליאה בבית בתקופת הקורונה, היה גם משהו נוח בהשתבללות הזאת. משהו כמעט ממכר. הוא חסך ממני את הצורך ליזום, להתלבט, לקבל החלטות. יש הרבה אנשים שיציאה החוצה היא עבורם אלמנט טבעי, הכרחי ופשוט. ויש הרבה אחרים, אני ביניהם, שנאבקים כל החיים בנטייה הפסיבית להישאר בגבולות הבית. עם התה והלימון והתקליטים הישנים. הקורונה פשוט ניוונה את השריר הזה, שחושל באש ובקושי ניכר לאורך כל השנים. ועכשיו אני צריך לפתח אותו מחדש.

זר יתקשה להבין זאת, כי מדובר בתחושה אמביוולנטית. כמעט סותרת. אתה יכול גם לסבול מעצם ההיתקעות בד' אמותיך, ומאותו ריקבון שאתה חש באופן פיזי ממש, ובאותה נשימה - ליהנות מתחושת הקלה מתוקה כמעט, הנובעת מכך שכו־לם תקועים כמוך. מה שחוסך גם נקיפות מצפון וגם תחושת החמצה. במובן הזה, הקורונה הייתה סם מאלחש שהקל לי מאוד על החיים. אבל החיים חוזרים, ואני מתקשה להיגמל.

על הסכין

שירה איסקוב אישה אמיצה, שהפכה בצדק מוחלט לסוג של סמל ולדמות שכולם אוהבים לאהוב. אבל ניכר שהיא חשה שלא בנוח מהפסטיבל סביבה. התמונות שלה מתצוגת האופנה, שבה היא מוקפת בנשים מפורסמות שנדחקות כדי להצטלם איתה, כבר הקרינו סוג של מבוכה ברורה.

שירה איסקוב, גילה אלמגור, ליהיא לפיד (צילום: דנה קופל)שירה איסקוב, גילה אלמגור, ליהיא לפיד (צילום: דנה קופל)

מה שמפחיד בתחקיר המצוין על יהודה משי זהב הוא לא רק המעשים האיומים שמיוחסים לו, אלא הצירוף החוזר על עצמו - "כולם ידעו". לא רק בתוך המגזר החרדי, שהוא סגור ומושתק מעצם היותו, אלא גם בחוגים רחבים יותר. אין ספק שלמשי זהב ניתנה סוג של הנחה, משום שהיה "חרדי טוב". כזה שמדבר בישראלית. התוצאה היא טרגדיה.

סדרת הפשע האמיתי "murder among the Mormons" (נטפליקס) היא אומנם לא המוצלחת ביותר מסוגה, אבל הסיפור המדהים שעומד מאחוריה מצדיק את הצפייה בה. בלי לעשות ספוילרים, מדובר בשרשרת רציחות בקרב מורמונים בארצות הברית, שמתקשרת ישירות לכתבי קודש נדירים של הכנסייה, זיופים, שקרים ותאוות בצע. מרתק.