ביום שני שידרנו בתוכנית "חשיפה" בקשת 12 סרט עם העיתונאי החרדי ישראל פריי, שחשף הפרות של תקנות הקורונה בקרב הציבור החרדי במהלך השנה האחרונה.

בתום העבודה על הסרט אני יכול להצביע על כמה דברים שהסקתי, אף אחד מהם לא משמח. בכלל, היצירה לא הייתה עניין נעים ומרומם. היא הורכבה מרגעים קשים, סבוכים וטעונים רגשית. ספגנו קללות וגידופים ופגשנו אנשים כאובים ומתייסרים.

התובנה הראשונה שלי מכל הסיפור היא שהקרע בין דתיים לחילונים עמוק מאוד. את זה כבר שמענו וידענו. העניין נטחן עד דק וכבר הפך לקלישאה. אבל נדמה לי שאם בשנים האחרונות היו בציבור, החילוני בעיקר, מי שהעלו על נס את מה שנחזה כהתקרבות בין שני המגזרים תוך הישענות על רעיונות של קירוב לבבות, גיוס חרדים לצבא ופעילות חסד שחוצה סקטורים, מתוך תחושת אחדות יהודית־ישראלית - הרי שמגיפת הקורונה ומה שבא בעקבותיה לא רק ניפצו וריסקו את כל זה, אלא הנכיחו תמונה אחרת לחלוטין, שלפיה התפיסות הללו הן על גבול הבדיה.

בפועל, תחושת האחווה הפיקטיבית, אם הייתה קיימת למשך זמן מסוים - ואני בכלל לא בטוח שזה אכן קרה - התפוגגה לחלוטין. לתחושתי, מלבד השפה, שותפות כלכלית כפויה וטעונה והעבר המשותף, מדובר בשני עמים שונים. לא שבטים נפרדים אלא שתי ישויות נבדלות עם אתוס ומקור סמכות אחרים וזרים.

העניין בולט בעיקר כשנדרשו הסולידריות והאחריות המשותפת, שהן בסיס לקיום לאומי. בימי הקורונה למדנו שאם אדם ממוצא אחר ובעל אמונות ודעות שונות נמצא בקרבתך ואינו פועל על פי ההנחיות שמטרתן לשמור על בריאות הכלל - הרי שאתה עלול לשאת בתוצאה. ואכן כך היה. קשה ומעציב לקבל את זה, את התחושה שחיינו בהכחשה ואת האופק הפסימי שנכון לכולנו.

דבר אחד ברור: אם הנושא לא יטופל ובקרוב, הרי שהמדינה כפי שאנחנו מכירים אותה תתפורר. ייתכן שכבר מאוחר מדי וההתפוררות הזו כבר מתרחשת.

ישראל פריי  (צילום: צילום מסך קשת)ישראל פריי (צילום: צילום מסך קשת)

בעידן הפייק ניוז והרשתות החברתיות, הגדרת תפקיד העיתונאי התהפכה לחלוטין. מחובת דיווח, דבקות באמינות ופעולות שהמניע שלהן הוא חשיפת תחלואים, לעתים תוך הסתכנות וכנגד הבון טון, העיתונאי החדש הפך לדעת רבים לפובליציסט שפועל על סמך אינטואיציה, חנופה ופסבדו־עובדות, כשתפקידו העיקרי הוא לרצות את שומעיו ומפעיליו.

ומנגד, מי שמבצע עבודת סיקור איכותית, מוצא עצמו לא פעם מוקע, מוקצה ותחת איום אלים. מילולית ופיזית. הטיעונים להצדקת הפעילות האלימה והגינויים נגד חושף האמת נשענים על היגיון מוזר, שלפיו אל לו לאדם להלבין את פני מכריו, אזרחי מדינתו ומנהיגיו, ומוטב לבדק בית להיעשות בין ארבעה קירות ובדיסקרטיות. ואם מישהו נוהג אחרת, אז כנראה שיש לו מניע נסתר, פסול, אישי ונלוז. זאת בהתעלם מכך שעיתונות וחיטוי דורשים את אור השמש, את עין הציבור, בתקווה שהשינוי יגיע אחרי שהנתונים המטרידים יוצגו.

בימינו, כשעיתונאי עושה את מלאכתו, עובר מוקד השיח מהנושא הבוער שהתגלה לאדם שפרסם אותו. מוצאים דופי בשליח במקום לטפל בבעיה. מסיתים לעבר מוצא נוח יותר. בעידן הספינים, הרשתות החברתיות והכעס שהן מלבות ומעודדות, הרבה יותר קל לתלות בלב העיר את מביא הבשורה הנועז מאשר להתמודד עם הכשל.

התופעה המדהימה מכל היא שאלה שמגדירים עצמם עיתונאים הם הראשונים בתור והפעלתנים ביותר כשמדובר בלחבוט במי שעשה את מלאכתו נאמנה. אולי אם היו עיתונאים חופשיים רבים יותר ונטולי עכבות במגזר החרדי, הסיפורים הכואבים שמיוחסים ליהודה משי זהב לא היו נשארים חבויים במשך כל כך הרבה שנים במחשכים, ורבים מקורבנותיו (יש לומר לכאורה, האיש לא הורשע), לא היו מוצאים עצמם במצב שהותיר אותם מצולקים לכל החיים.

אבל באקלים שבו מי שמעז להציג את האמת המרה הופך ל"מויסר", קל לשחיתות, לליקויים, לשקר ולרוע לשרוד לאורך זמן רב יותר ובבטחה.