בלי ששמנו לב, אנחנו שוב שם. ימים ספורים לפני ההליכה לקלפי. בשיא הקמפיין. הזמן רץ גם כשלא נהנים, מסתבר. האקשן האמיתי יחל בעוד שבוע ומשהו, כאשר אחרוני הקולות ייספרו והמפה הפוליטית העדכנית תתבהר ותתפרסם. הפעם, אולי יותר מתמיד, הפרטים הקטנים, האחוזים הבודדים, הם־הם המרכיב שעתיד להכריע. לא המפלגות הגדולות והבטוחות בעתידן בכנסת הבאה, אלא דווקא המפלגות הקטנות, אלה הנאבקות על חייהן על סף אחוז החסימה. בהן תלוי כמה יישקל המנדט בכנסת ה־24, ומה יהיה גודלם של הגושים.
באופן פרדוקסלי משהו, דווקא למפלגות השמאל - שהדבר האחרון שהן מעוניינות בו הוא לתת ניצחון לליכוד ולשותפיה - יש הכוח להכתיר את בנימין נתניהו לעוד קדנציה בבלפור. והפעם כראש הממשלה "על מלא", בלי ויתורים ובלי רוטציה ועם חסינות, עם חוק עוקף בג"ץ ואולי גם עם החוק הצרפתי המקפיא את משפטו.
ביום רביעי השבוע, בין כנס בחירות לעוד כנס בחירות, ביצע נתניהו גיחה למקום פחות רגיל מבחינתו. הוא הגיע לקבר רשב"י שבהר מירון, נכנס למתחם, הדליק נר, נעמד במשך כמה דקות ליד הציון, יצא והמשיך לכנס הבא בכפר הדרוזי כסרא שבגליל העליון. איש פרט לנתניהו אינו יודע על מה הוא חשב באותן דקות, אם אכן התפלל, ואם כן, על מה בדיוק. לנתניהו, חילוני אדוק, בהחלט יש לא מעט סיבות ונושאים לשאת תפילה. בין היתר, הוא יכול לייחל לכך שאחת או שתיים מאותן מפלגות שמאל מתנדנדות תתרסקנה מתחת לאחוז החסימה. ככל שמשקל המנדט יירד, כך יגברו סיכוייו להגיע ל־61 ולהרכיב קואליציה.
מסר שקולע בול
במחנה הנגדי, המכנה את עצמו "גוש השינוי", ערים לניואנס הזה. גם שם פועלים פוליטיקאים מנוסים ומתוחכמים, וגם הם שוברים את הראש כדי לפצח את הטריק המספרי. באופן טבעי, כל מפלגה שואפת לגדול ולעלות. העוגה די קטנה, כמות השחקנים גדולה יחסית, והכלל הבסיסי קובע כי אם אתה גדל בתוך הגוש, מפלגה אחרת, שמתחרה איתך על לבו של אותו סגמנט בוחרים, נחלשת ונפגעת. כך שצריך לרוץ בין הטיפות כדי לא להעלים את החברים לגוש ולמשימה.
בשמאל אלה שני הצמדים: העבודה־מרצ ויש עתיד-כחול לבן. בשונה מלפיד וממיכאלי, שדאגו לא לפגוע יותר מדי במתנדנדים כדי שלא ייעלמו סופית, בנימין נתניהו עושה זאת שוב, ואחרי שבועות של טיפול אישי ביאיר לפיד, התפנה למשתה המסורתי במגרשו של נפתלי בנט. מה לעשות, גם אומן פוליטי כמו נתניהו לא המציא עדיין פטנט לשכפול קהל הבוחרים.
מבחינת הליכוד, מפלגת ימינה חייבת להיות יציבה, לא קטנה (כי כל מנדט קובע וצריך להשיג 61), אך לא יותר מדי גדולה. "ככל שבנט גדל, כך גם התיאבון שלו מתנפח בהתאם", אמר לי השבוע אחד מאנשי הליכוד, מומחה גדול להרגלים התזונתיים של מפלגות הימין. "נפתלי עף על עצמו, נוכח המצב שנוצר שבו ימינה היא לשון המאזניים שעתידה לקבוע איזו ממשלה תקום כאן. כל חודשי הקמפיין הוא רכב על הקורונה, הוביל קו חכם, מיתג את עצמו כמועמד לכתר מצד אחד, ולא פסל את נתניהו מצד שני. אם לא נוריד אותו בכמה מנדטים, הוא ימרר לנו את החיים במשא ומתן אחרי הבחירות".
לכן השבוע זה בא: נתניהו ואלה מחברי הליכוד שהורשו להתבלט ולהתבטא (ולא מאלה שהוחבאו בחדר האחורי עד אחרי הבחירות), תקפו את בנט. על פי דף המסרים של הליכוד, "נפתלי ייקח את קולות הימין ויעביר אותם לממשלת שמאל עם לפיד חזק ודומיננטי". המסר אולי אינו חדיש ואינו מבריק במיוחד, אבל קולע בול. סקר פנימי שהזמין קמפיין ימינה השבוע מראה כי רוב מצביעי בנט מצפים ממנו שיתמוך בקואליציה בראשות נתניהו, כולל אלה מהם שבטוחים כי בנט עצמו מסוגל להיות ראש ממשלה מצוין. הם רק לא בטוחים שזה אפשרי כבר הפעם.
כאשר מעמידים את בוחרי הימין בפני הדילמה "או שנתניהו ראש הממשלה, או שלפיד", רובם בוחרים באפשרות הראשונה וכך גם במקרה של הדילמה "או שנתניהו ראש הממשלה, או שהולכים לבחירות חמישיות". נתניהו מכיר את המצב הזה היטב, והוא די בטוח שהשאלה אינה "האם נפתלי ילך איתי", אלא "כמה זה יעלה לי". לכן הגיע המשתה וגם הספיק לפגוע בימינה. בינתיים לא באופן משמעותי מדי, אך הימים האחרונים עוד לפנינו.
בנט מוצא את עצמו בפני אותה הדילמה: להשלים מניין לקואליציית נתניהו, או לנסות להרכיב ממשלה בלעדיו. עבור בנט הימני, האופציה של ממשלה לא ימנית הופכת למציאותית רק בתנאי אחד (שנכון לעכשיו לא נראה מאוד מציאותי) – אם שאר ראשי "גוש השינוי" מסכימים לתת לו את ראשות הממשלה. רק אז, במחיר המקסימלי הזה, אפשר יהיה מבחינת בנט לגשת לציבור שבחר בו ולהסביר למה נכון שתקום פה ממשלה לא ימנית עם ראש הממשלה מהימין, כשחלק ממפלגות הימין תישארנה באופוזיציה.
למען האמת, התסריט שבו ראשי המפלגות של "גוש השינוי" מוותרים על שאיפותיהם, מכתירים את נפתלי בנט, מוצאים מכנה משותף, שוכחים חלק מהבטחות הבחירות, זוכים ל־61 ומקימים ממשלה, אינו נראה ריאלי מדי. אך גם אם נצא מנקודת הנחה שהתסריט הזה ניתן למימוש, הבעיה היותר גדולה של בנט, כמו גם של שאר ראשיו של "גוש השינוי", היא העובדה שקשה עד בלתי אפשרי להקים ולנהל קואליציה אם מאחורי ראש הממשלה עומדת מפלגה בינונית או קטנה.
כאשר ב־2009 סיימה הליכוד את הבחירות במקום השני, מנדט אחד פחות ממפלגת קדימה, היה ברור שההפרש זניח ומי שיצליח לגייס רוב יהיה זה שייכנס למעון ראש הממשלה. אבל החיים שאחרי הבחירות לא נגמרים בהרכבת הממשלה ובהקמת קואליציה. את הקואליציה ואת הממשלה צריך גם לנהל. צריך לחוקק חוקים ולקמבן קומבינות.
תשאלו את מיקי זוהר בכמה זיעה ועצבים עלתה לו כל הצבעה חשובה בכנסת היוצאת, בקואליציה הפריטטית שבה כל ח"כ חדש הופך פתאום למלך הקובע כללים ומציב דרישות תמורת קולו היקר. ככה זה כשלרה"מ אין רוב מוחלט, אין מספיק אצבעות בטוחות. ראש ממשלה שמביא איתו לקואליציה 10־12 או אפילו 15 מנדטים, לא ישרוד לאורך זמן, וממשלתו תתפרק גם ללא סיפורי רוטציה ופריטטיות.
חיים בסרט
ואחרי כל הנאמר, בכל זאת כדאי להשאיר פתח גם לתסריטים מוזרים, משונים ולא מאוד מציאותיים. החוק בישראל מאפשר לכל ראש מפלגה להקים ממשלה. עד היום קבעה המציאות חוקים משלה, ולא היה תקדים לתסריט שבו המפלגה הגדולה או אחת הגדולות הייתה זאת שהקימה ממשלה. אך עד היום גם לא היה פה תקדים של רצף בחירות ללא הכרעה. היתרון של החיים בסרט הוא, בין היתר, בכך שיש בו מקום לתפניות הכי מוזרות שבעלילה. גם לראש ממשלה שבא ממפלגה לא גדולה. גם לבחירות חמישיות תוך שנתיים. וגם לממשלת ימין בראשות נתניהו. העלילה תגיע לשיאה בשבוע הבא. הישארו איתנו.