אכן, הבחירות האלו, לראשונה בתולדות המדינה, מתנהלות בין מצביעי הימין. זו הפעם הראשונה שהמפלגות שאמורות לייצג את הימין, גם ללא החרדים, מסוגלות להקים קואליציה יציבה בלי להניד עפעף - ויכולות להגשים כל רעיון אידיאולוגי "מלא־מלא" של המחנה הלאומי. אבל בעיה קטנה ששמה בנימין נתניהו מונעת את האוטופיה הזו. כל בכיר אחר מהליכוד, לו היה עומד בראש המפלגה, היה מאחד את המחנה ומקים ממשלה. רק ביבי לא יכול. פשוט בגלל רמת האמון שהוא הצליח לבנות אצל לפחות מחצית ממצביעי הימין, שקלטו מה שווה מילה שיוצאת מפיו ועד כמה הוא מזמן לא בימין.

לנתניהו יש מאגר מרשים של תומכים ומעריצים, שלא לומר חסידים. הדבקות שלהם באיש הגיעה לרמות של סגידה למלך המשיח. אף עובדה כבר לא מערערת את האמונה במושיע מבלפור. די לקחת אחד מתעלולי השבוע האחרון, שבוע שבו הליכוד עלתה בסקרים, כדי להבחין בתופעה. עכשיו נתניהו מבקש את קולות הימין כדי שיהיה לו כוח לעשות שינוי דרמטי בכלכלה, להוריד מסים ולהבריא את המשק. כאילו לא הוא ראש הממשלה זה 15 שנה. כאילו לא הוא שהתריע מפני האיש השמן, המגזר הממשלתי - אבל עשה ההפך הגמור. בכהונותיו כראש ממשלה התנפח המגזר הציבורי לרמות חסרות תקדים, ורק בשנים האחרונות הוא שיחד את ראשי ההסתדרות, בניגוד להכרזותיו האחרונות.

בנימין נתניהו (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

תחת נתניהו פורחים הוועדים הגדולים, גואים המסים, חונקת הרגולציה, משתוללת הבירוקרטיה. עכשיו, אל מול המצע הכלכלי־חברתי הצודק של ימינה, מפזר נתניהו בלון כזב נוסף. לכן מי שסבור שביבי הוא המשיח, שיצביע ליכוד. כל תומך ימין שאינו משיחיסט, שיחפש במפלגות הימין האחרות.

בנט או סער?

החדשות הטובות הן שלמצביעי הימין יש לראשונה דילמה מבורכת, כמעט מביכה. הם יכולים לבחור באחת משתי מפלגות נקיות כפיים ואידיאולוגיות, מפלגות ימין קלאסיות. בראש שתיהן עומדים מנהיגים מצוינים – נפתלי בנט וגדעון סער - שכל אחד מהם מוכשר וראוי להיות ראש ממשלה. שניהם הפגינו חוט שדרה אידיאולוגי ומוסרי, היפוכו של נתניהו.

בתחום האידיאולוגי ישנה קרבה רבה בין המפלגות, ואילו בתחום האנושי הגלריה של תקווה חדשה מרשימה יותר. אבל לימינה יש קלף מנצח בדמות מספר 2 - איילת שקד. שקד ראויה בפני עצמה לעמוד בראש הרשימה ובבוא היום גם בראשות הממשלה. הביצועים שלה במשרד המשפטים היו לא פחות מפלאיים. תנו לה עוד ארבע שנים שם והיא תגשים, סוף־סוף, את החזון המשפטי שמחנה הימין מטיף לו זה עשרות בשנים.

איילת שקד ונפתלי בנט (צילום: גרשון אלינסון, פלאש 90)

ובכל זאת, ישנו הבדל אחד מהותי בין המפלגות. סער מוביל קו של סירוב מוחלט לישיבה עם נתניהו בכל תסריט. הוא אפילו חתם על כך אצל אופירה וברקוביץ'. בנט ושקד אומנם תוקפים את נתניהו כמו סער. גם הם פרצו סוף־סוף את גבולות האימה מפני מנהיג הליכוד ומצביעיו, אבל הם נמנעים מלהתחייב שבכל תסריט הם יחרימו את ביבי.

מצביעי ימין רבים ממכריי מתחברים לעמדה של סער, בגלל התיעוב המוצדק שהם טיפחו נגד המשיח מהליכוד. זו עמדה מוסרית מבוססת, אבל לא בהכרח נבונה. אם ביום רביעי בבוקר יתברר שקיימת היתכנות לקואליציה של בנט, סער, ליברמן, לפיד, גנץ וסמוטריץ', אולי עם מי מפורשי ליכוד, מה טוב.

אבל אם לא תהיה אפשרות לקואליציה בלי הליכוד, בלי השמאל הקיצוני - המשותפת, מרצ והעבודה - מה עושים אז? האפשרויות יהיו רק שתיים. או שנתניהו ימשיך להיות ראש ממשלת מעבר, עושה מה שהוא רוצה כמו היום, או שייעשה ניסיון להקים ממשלה שסוף־סוף תגשים את העקרונות הקלאסיים של תנועת החרות – לאומיות וניקיון כפיים. כמובן שרק אם יתמלאו תנאים מאוד ספציפיים.

נתניהו היום הוא שליט יחיד – ראש ממשלת המל"ל, שמצפצף על הקבינט, הקואליציה והדמוקרטיה. אם לא תוקם ממשלה ונלך לסיבוב בחירות נוסף, נתניהו יישאר באותה הפוזיציה, ובעוד חצי שנה, אחרי הבחירות הבאות, סביר שנעמוד באותה הדילמה. אלא שזמן קצר אחר כך, בנובמבר, ייתכן שבני גנץ יהפוך לראש הממשלה, אף על פי שהוא נאבק עכשיו באחוז החסימה. התסריט הזה רע מאוד, רע לעם, למדינה ולמחנה.

בני גנץ בביקור בתל אביב (צילום: אבשלום ששוני)

לכן, אם לא תהיה ברירה, צריך יהיה לבחון אפשרות שנייה, שבמסגרתה תוקם ממשלה בראשות הליכוד, אבל עם מפלגות ימין אידיאולוגיות שמחזיקות את נתניהו בגרון, או במקום אסטרטגי אחר. ממשלה שבה יתחייב ביבי להגשים את כל מה שהליכוד לא עשתה מאז 1977, כל מה שהוא עצמו ניסה למסמס בכל שנות מנהיגותו. החל מחיזוק ההתיישבות וירושלים, דרך מהפכה משפטית־חוקתית ושינוי מוחלט של הכלכלה, המיסוי והבירוקרטיה.

מאז ומעולם עשה נתניהו הכל כדי לדחוק החוצה את הימין האידיאולוגי ולא להגשים את עקרונות הליכוד. אם הוא יהיה תלוי במפלגות האידיאולוגיות, כפוף למנגנונים משפטיים שימנעו את המשך שלטון היחיד שלו, ייתכן שאפשר יהיה להגשים את החזון. בייחוד יהיה הכרח להפעיל את נשק ההצבעה והפרישה מהקואליציה, מול כל תזוזה קטנה של ראש הממשלה.

אסור להקנות לנתניהו חסינות או חוק צרפתי, אבל ייתכן שניתן יהיה להחזיק אותו מפוחד מפני הפלה מיידית וכך להשיג הישגים גדולים למדינה ולמחנה. את האפשרות הזו אסור לשלול למרות התיעוב כלפי נתניהו ומקורביו, כי זו הדמוקרטיה - מאמצים את הרע במיעוטו. זהו גם ההבדל המהותי שבין ימינה לתקווה חדשה.

ליברמן, סמוטריץ' ושות'?

לכאורה אפשר היה להכליל את אביגדור ליברמן במחנה של סער, כמי שחולקים אותה עמדת החרמה כלפי נתניהו. ואכן, ליברמן הוא איש ימין במהותו, אבל קשה לשכוח את התמיכה שלו בעבר במדינה פלסטינית ואפילו את תוכניתו ההזויה להעביר לפלסטינים חלקים מהקו הירוק במסגרת חילופי שטחים. זיגזגים רבים עשה ליברמן בדרכו הפוליטית, למרות הנחישות הרעיונית הנוכחית שלו, ואלו לא מעודדים הצבעה עבורו.
אופציה נוספת היא המפלגה המכונה "הציונות הדתית". נקודת האור הבוהקת שקיימת בה נמצאת במקום 5 ושמה אורית סטרוק. סטרוק היא אחת מנשות הציבור הישרות והמרשימות בישראל, שחבל מאוד שלא נמצא לה מקום גבוה ברשימת ימינה. אבל יתר הרשימה, איך נאמר, בעייתית. בצלאל סמוטריץ', איש מוכשר ללא עוררין, הכניס את עצמו לכיס הקטן של נתניהו והפך לציוני חרדי. הוא אומנם שולח את בניו לצבא, אבל מכל בחינה אחרת הוא תואם אגודת ישראל. ובכלל, החיבור האלכימי של בן גביר לסמוטריץ' וחסידי הרב טאו יכול לעבוד רק במעבדות האפלות של משפחת נתניהו, לא בעולם האמיתי.

בצלאל סמוטריץ' בכנס מעריב (צילום: מרק ישראל סלם)

ואולי הפיכה בליכוד?

בכל מקרה, הקרב נגד נתניהו חייב להתמיד עד הדקה האחרונה. כי לא רק שביבי פוגע במדינת ישראל ובמחנה הימין, הוא גם הפך מפלגה מפוארת, הליכוד, למחנה של זומבים צייתנים. מתחת לפני השטח אומנם יש כלפיו הרבה ביקורת ואפילו משטמה, אבל כל עוד הכיסא שלו אינו מיטלטל, הוא עדיין המלך. פגיעה אלקטורלית משמעותית בו עשויה, אולי, ליצור התחלה של עריקה משורותיו, לטובת הליכוד עצמה. גם לזה רצוי להחזיק אצבעות.

הדילמה האמיתית של בוחרי הימין: בנט או סער?

מצביעי המחנה הלאומי יכולים לבחור באחת משתי מפלגות אידיאולוגיות ונקיות כפיים. שתיהן ראויות, אך החרמתו של נתניהו היא לא האפשרות הנבונה

ואולי הפיכה בליכוד?