בארץ שבה ראש הממשלה לא יודע מה הגירעון, ושרה מחוננת זועקת שמי שלא מצביע למפלגה שלו הוא מיזנתרופ - ציינה בשבוע שעבר משפחת דקל־שביט את יום הולדתו של אבישי, הידוע כבעלה של ציפי. אבישי באמת זן נדיר של אדם, שווה סרט בנשיונל ג'יאוגרפיק, אולי אפילו סדרה של שישה פרקים. אז כ־40 חברים התכנסו בבית המשפחה כדי לומר לו תודה שנולדת. בגיל 75, אבישי הוא הספורטאי המקצועני המבוגר בישראל, בדקתי את זה.

הוא יכול להקיץ בחמש לפנות בוקר, לעלות על אופניו ולרכוב 130 ק"מ דרומה כדי לבקר את הילדים והנכדים, לוודא כי הכל תקין איתם, לדפוק ארוחה משביעה של פולי קפה ושקדים ולהתפרע על אבוקדו שלם מהשקית מהתרמיל שעל גבו, ולרכוב חזרה לתל אביב. בהגעה הוא מאפסן את האופניים ויורד למקלט לאימון קצר של 90 דקות בטניס שולחן, מול מכונה שיורה עשרות כדורי צלולואיד בדקה. הוא מתאמן שבעה ימים בשבוע, ומבחינת הסיבולת לב־ריאה - נדירים הספורטאים המקצוענים בארץ שיכולים להתחרות בו. בנוסף, אין יבשת שבה לא רכב רכיבת שטח, ואין גיא, הר ונקיק שאותם לא צלח עם אופניו. אז האיש טבעוני, מאושר, מחייך כל הזמן, ואין אדם שיכול לומר עליו מילה רעה.

לכבוד יום הולדתו הוא כתב ונשא נאום שארך 8.23 דקות, וזו הייתה כמות המילים הגדולה ביותר שדיבר בחייו, ביממה. אחרי 45 שנה כבעלה של ציפי, הוא למד לדבר מילים מועטות עם מעט הברות, כדי לא להפריע לה. הוא התרגש מאוד, אפילו דמע. ציפי הגישה לו טישו ואמרה לו בשקט: "אבישקי, תזדרז, האנשים פה כבר בקומה".

אבל הפעם הוא התעקש לסיים, והפעם ציפי התעקשה לא להפריע לו.

הקריקטורה השבועית של רון קופמן (צילום: איור: ליאב צברי)הקריקטורה השבועית של רון קופמן (צילום: איור: ליאב צברי)


אחרי הברכות והשירים, והאוכל המדהים שהיה, התרכזו כולם בשיחה למי מצביעים. נכחו שם לוחמים ומפקדים בסיירת מטכ"ל בעברם, מנהלי חברות ענק, פרופסורים באקדמיה, אנשי במה ומפיקים, קיבוצניקים לשעבר - קבוצה שאבישי בן חיים היה מגדיר: ישראל הראשונה ההגמונית שאינה מודעת להגמוניותה. אבל מרוב הגמוניה אנשים לא יודעים איזה פתק לשים בקלפי, ואלה אנשים שחלקם הובילו את המהפך ב־77'.
לא הייתה שם שנאה לימין, ההפך הוא הנכון, הרוב היה ימני. גם לא דיברו על כתבי האישום של ביבי, רק שאלו מה יהיה הלאה, לאן הולכים מכאן: לשלטון של דיקטטורה תיאוקרטית בראשות ביבי, או לחלופה של שלושה נרקיסיסטים שאמורה להתאגד כדי להחליף את השלטון. שתי הברירות הן אסון, אין על מי לסמוך, אין למי להאמין, אין במי להאמין, אין עתיד נורמלי נראה לעין. וזה המצב בימים שבהם המדינ'ע הולכת לבחירות רביעיות, בואכה חמישיות.


אנחנו במשבר כלכלי, ולכל המועמדים יש אג'נדה כלכלית שאינה סבירה בעליל, מסינגפור ועד בלפור. ציפי שביט עסוקה, היא מצלמת סדרת טלוויזיה, היא חוזרת להופיע, הקהל מטורף על האומנית־טורבו הזו. אבישי חוזר לעבוד ב"סידורים" בשבילה ובשביל הילדים והנכדים. ישראל קטורזה עם תוכנית שבועית מצליחה, הוא בקושי מגיע לקפה, כי הוא עסוק. יש לו גם הצגה של תיאטרון דימונה שרצה בתיאטראות בארץ, שבעה ילדים על הראש, וכמובן חגיגות יום הולדת היובל של סורלה רעייתו, שאמורות להסתיים בסתיו. עד אז סורלה מבררת אצל כל אחד שהיא פוגשת מה האובליגו שלו, כמה נכסים יש לו ומציעה לו את הסחורה שהיא משווקת.

יוסי סתומיאן, שבא אליה כדי לברך אותה ליום הולדתה, סיפר לה בהתרגשות על דירה שמצא בשכונת המשתלה. "את לא תאמיני", הוא סיפר לה, "הבעלים לא רצה עמלת תיווך. מה את אומרת על זה?". אז סורלה התבוננה בו בשקט, חייכה והודיעה לו: "יוסי, זה בית שאני מתווכת אותו. אני לא יודעת מה הבטיחו לך, אבל אנחנו צריכים לדבר".

בדרך חזרה לקפה הזכרתי לו את האמירה: "גם אוויל מחריש, לחכם ייחשב". אז הוא נפגע כי הגדרתי אותו אוויל. אוקצור, לישראל אין זמן בשבילנו, הוא מתקשר איתנו רק בוואטסאפ. אנחנו לא יודעים למי יצביע, הוא גם לא יגיד לנו, כי הוא בטח התחייב לכל נציגי המפלגות שהוא איתם. כמו בכדורגל, שם הוא אוהד של 11 קבוצות, כי יש לו חברים בקבוצות האלה.

מיקי מוכתר, מלכת הילדים, לא הבטיחה לשום מפלגה שתצביע בשבילה. היא ובעלה אריק ממשיכים עם הפצת המוצרים שלה ברחבי הארץ, אבל אין לה מושג קלוש מתי תחזור לבמות. היא, שעד הקורונה הופיעה שלוש פעמים ביום ממש חלש, לא יודעת מה צופן העתיד של ביבי/גדעון/נפתלי/יאיר בשבילה. השבוע היא פרסמה פוסט: "אבקש מכל חבריי, גם מעולם הילדים וגם מעולם התרבות, להשמיע את קולכם! לכל מי שחשוב עתיד ילדינו, הצטרפו אליי בבקשה. לא רואים את הילדים ממטר, אין תרבות לילדים". היא צודקת. ילדים שאינם מחוסנים יכולים לבלות בבתי מלון עם ההורים, להשתולל בקבוצות, אבל לא להגיע למופעים. אבסורד.

אריק, בעלה, שחברת ההפקות שלו ושל שמוליק משגב מנהלת אותה, נפגש עם מדענים שמפתחים ערכות בדיקה לזיהוי נגיף הקורונה. כעת המחיר הנקוב לילד הוא 70 שקל, והוא מחפש דרכים להוזיל את הבדיקה, או לחלופין חסויות מסחריות שיממנו אותה. כי נכון להיום, אם מיקי פותחת קופות להופעה של אלף ילדים בהאנגר בנמל, העלות של 70 אלף שקל היא על ההפקה. ההורים לא ישלמו אותה, ובכלכלה של סינגפור ובלפור, הגאונים לא מצאו פתרון. גם בני גנץ לא מצא, אבל עליו לא בונים. הצעתי לאריק לפנות לסמוצ'קנע ובן גביר, שהם חלשים בקלקלה אבל חזקים בגזענות, אבל הוא מתוסכל מדי.

"עזוב קוף, אני כבר בבייגלה הרביעי היום, והשעה היא רק שמונה בבוקר. אתה שוכח שמיקי היא לא רק אומנית אצלי בחברה, אני גם נשוי לה, היא אמא של הילדים שלי, ואני איתה באוטו 14 שעות ביום, כל יום. אז היא כותבת פוסטים, ואני שובר ת'ראש למצוא פתרון. וכשאני מגיע למשרד, יש לי שם את שמוליק, שרב בכל בוקר עם מישהו ממנהלי האוצר, וצורח עליו: 'אתה יודע שבגלל אנשים כמוך הייתה שואה?'. קוף, תקשיב לי טוב: הצרות שלך הן החלומות שלי. אין לי רגע דל. אתה רוצה חצי בייגלה?".


לאט־לאט נאספו חברי הפרלמנט בקפה של דני. אפילו אילן הגרוזיני הגיע, מחויך כולו. אשתו עברה ניתוח לא קל, והוא גם קיבל שתי בשורות רעות: היא תחיה, והיא בריאה כמו סוסה מגזע ישראלי־פריזי. הג'מעה ניחמה אותו על הבשורות. נורא התעצבנו אחרי שכבר בחרנו לו הצעות לאמא מחליפה מאתרי היכרויות. בסדר, לא קרה כלום, נקסט טיים. אולי מכבי חיפה תסיים את העונה בלי שום תואר והוא יהיה זמין להחליף אישה, כי הנוכחית מתגלה כקארמה רעה לירוקים.

שימעל'ה הגמד הגיע לקפה. הוא סירב לאכול, כי הוא לא אוכל לפני השעה 12 בצהריים. אולי הוא מתכונן לניתוח לשינוי מין, כי אני לא מבין מה עובר על הגוליית הזה. הוא בריא כמו באפלו בערבות קנדה, בלי עין הרע, וכל הזמן הוא מחפש שיטות להיות בריא יותר, ולבוז לאוכלי פחמימות כמוני.

גם יוסי סתומיאן הגיע וסיפר לנו שהוא מצא עייסק חדש להשקיע בו. ביקשנו פרטים, כמו תוכנית כלכלית. בכל זאת הגמד למד מינהל עסקים, ויוסי - עוד לא היה עייסק שהוא לא הפסיד בו. "אתם לוחצים אותי, בגלל זה אני מתחרט בכל פעם שאני מספר לכם משהו", הגיב יוסי. "מה אני מבין בתוכניות כלכליות? אני עובד על אינסטינקט".

הגמד שאל ככה באגביות: "נו, גאון שלי, ולאן הביא אותך האינסטינקט? אתה טוב רק במים, כי אלוהים נגע בך ואתה מציל נפשות. זה לא זמן עכשיו לעסקים לטיפוסים כמוך". ואז נועם קרא לנו להגיע לגג שלו, אמר שהוא מכין לנו ארוחת בוקר. הגענו, הנוכחים שתו גם יין, עארק וגם וויסקי. יוסי התנדנד והזמין את נועם למשחק טניס שולחן, והמפסיד מזמין את כולם לארוחת צהריים. ניסיתי להתערב, אבל הגמד עצר אותי. "אני יודע שאין לו מושג, אבל אם הוא לא יפסיד, הוא לא יפסיק לדבר כמה הוא גדול".

נועם הוא אומנם קיבוצניק מגבעת חיים, אבל הוא "האסלר" לא קטן. "יוסי, הרבה זמן לא שיחקתי (השולחן על הגג שלו, כן?), אז תהיה עדין איתי". התחננתי לשימון שיעצור את החרפה, אבל הוא היסה אותי. ביתרון 4-17 לנועם, כאשר יוסי השיכור מאלכוהול מתנדנד ומתנשם בכבדות, התחיל הדיבור איפה יהיה המשתה. נועם הודיע שזה יהיה אצלו, יוסי רק יקנה את הבשר. הבעיה עם נועם שהוא קונה בשר אצל הקצב הכי יוקרתי בארץ, שעלות האריזה של הסחורה גבוהה יותר מעלות הבשר בכל האיטליזים במדינ'ע.

הביזיון הסתיים בניצחון של נועם 5-21. "יוסי, רק בושות אתה עושה לי", הודעתי למתיימר לכוכב, כאילו היה יאן־אובה וולדנר השוודי, הלבן היחיד שהיה אלוף עולם וגבר על החובטים הסינים. "רון, ביום טוב אני מפרק אותו. בפעם הבאה לא אשתה, ואז תראה כמה אני טוב".
הגמד התפוצץ מצחוק. "רון, אנחנו נשתתף עם הסתום הזה בעלויות. שווה לי לשלם ת'כסף כדי לראות אותו מתנדנד כמו עלה נידף ברוח. בכל ספורט הוא משוכנע שהוא הכי טוב, ואני אומר לך שחוץ מבריכה הוא לא יודע כלום. הנה הוכחתי לך".


חלפו יומיים והתברר שביבי לא נוסע לאבו דאבי. כמה עצוב, באמת. הייתה לו מטרה להצטלם עם העראברים של בית המלוכה האמירותי, אבל אלה כבר ירדו מהחמור, אפילו מהגמל. הם לא העראברים שלנו שביבי מבטיח להם עיר במאדים, ויום אחרי הוא שוכח מקיומם. ביבי, שרגיל לשקר כמו שהוא נושם, הבטיח אצל המאכער הסנג'ר שלו, יעקב ברדוגו בגללי צה"ל, כי השייח' מוחמד בן זאיד ישקיע בכתריאליבקה שלנו 10 מיליארד דולר. זה קרה ב־12 במרץ; שלושה ימים אחרי הוא הצהיר שהשייח' התנדב להשקיע 40 מיליארד שקל; עוד באותו יום הוא שוב התרברב, אבל הסכום ירד ל־40 מיליון שקל. הקשבתי וחייכתי, כי זה הזכיר לי את השייח' חמד בן ח'ליפה, שלדברי משה חוגג היה אמור להשקיע בבית"ר ירושלים 300 מיליון שקל. בינתיים הוא לא השאיר במועדון לירה סורית דפוקה, והעסקה בוטלה.

אבל במקרה הזה ביבי לא היה הבעיה. הציבור כבר יודע שהוא מתייחס לאמת כאל המלצה בלתי מחייבת. הבעיה הייתה האכסניה, גללי צה"ל. זו יחידה צבאית שברדוגו השתלט עליה ללא קרב. שמעון אלקבץ המפקד/עבד ואמיר איבגי, רמ"ח אקטואליה, מאפשרים למאכער של בלפור לנהל את היחידה. הוא מעליב כתבים בשידור, שבסך הכל עולים לדווח לדשות בתוכנית. בלי דם בגוף ובלי בושה בפרצוף, הוא קורא להם דוברים מטעם. הלו, מה ומי אתה בדיוק? אפילו לא דובר, סתם סנג'ר.

מעניין מה חושבים על האירוע הרמטכ"ל והקח"ר, שגללי צה"ל היא באחריותם הפיקודית. הם הדרג שאחראי על החיילים ועל אזרחים עובדי צה"ל. במקרים דומים בכל יחידה אחרת, היה מתמנה קצין בודק בכיר, אולי צוות חוקר. אבל כנראה שלאביב כוכבי יש סדרי עדיפויות אחרים. הוא עסוק בשנה הרביעית בקדנציה שלו, וזה לא זמן טוב עבורו לריב עם ביבי וסנג'ריו.

בקבוצת הוואטסאפ של אע"צ בתחנת הגללים, כועסים על הדרג הניהולי שאינו מתערב ומתיר לברדוגו להעליב את מיכאל האוזר־טוב ומוריה אסרף־וולברג. האחרונה סיימה קד"צ לפני ארבע שנים, היא צעירה מוכשרת שנשואה לעורך שהכירה בתחנה. למה להתעלל בה? רק כי ברדוגו הוא עבדאי על עיתונאיות צעירות שאין להן היתר לענות לו? איפה כל שדולת הנשים מהימין הנאור שתתערב בסוגיה?

אז מתברר שבמחנה הלאומי בהנהגת ביבי, זו מצבת הנשים המתוכננת לגועליציה שתמנה 63 דיירים באגם הדרעק: בליכוד 8 מתוך 30, בימינה 3 מ־10, בציונות הדתית 1 מ־4, בש"ס אפס, ביהדות התורה אפס, ברע"ם אפס. כן, רק 12 נשים מ־63 נבחרי ציבור. במצאי כזה ברדוגו יכול להתפרע כמאכער פרימיטיב ושוביניסט. אני מבטיח לכם, שאם ברדוגו היה מדבר אליי בשידור כפי שדיבר אל מוריה ואל מיכאל, הוא היה חי על כדורי הרגעה חצי שנה אחרי. אני לא לוקח שבויים כאשר אני נתקל בעוול והתעמרות של מאכערים בעובדים שכפופים להם באין מנהל לאירוע. עלות האחזקה שלהם יקרה מדי, ואני אלרגי למאכערים שהם בגדול צינור השתנה של בלפור, או כל מועמד אחר בכל מפלגה אחרת, בלי פילטר.
השבוע ביקר נתניהו בהוד השרון. השיירה נסעה בעיר, מפגין זעק לעברה: "ביבי, הביתה". מאבטח שב"כ התנפל עליו, גרר אותו למדרכה, ושוטר שדידה לאירוע (לפי הצילומים) אזק את המפגין והוביל אותו למעצר. הוא שוחרר אחרי כמה שעות.

אבל נראה שזה העתיד שמחכה לנו אם ביבי יישאר בשלטון. השב"כ יהפוך רשמית למשמרות המהפכה, לא תותר מחאה נגד ראש הממשלה. אולי אף יוחמרו הצעדים. כפי שאומרים לי חבריי הביביסטים: "הלו, כבר נרצח כאן ראש ממשלה. אז אנחנו, בניגוד לשמאל, נוקטים צעדים, כדי לאבטח שלא יהיה עוד רצח". הבנתי, הפנמתי, והחלטתי ביני לביני שמסוכן להפגין כאן.

נ.ב.
ביום שלישי אצביע ל', ישראל ביתנו. אין לי שום הזדהות עם המפלגה הזו, זולת ההתחייבות של אביגדור ליברמן לא להשתתף בשום גועליציה עם הכיפות: כהניסטים, גזענים וחניוקים שהשתלטו על הקופה הציבורית, כאילו קיבלו קושאן מאלוהים לשלוט בה.

לא יודע אם הקול שלי יקבע משהו, אבל לפחות אנסה לשנות. נכון לעכשיו אני כבר מחכה לבחירות מס' 5 ואחר כך ל־6 ו־7. ביבי לא יעזוב מרצונו, והאלטרנטיבה היא כלום ושום דבר. זה מה שיש.

תסתגלו.
 
tguvot@maariv.co.il