הם היו משני צדי המתרס. הראשון היה בכיר בהגנה, ואילו השני היה בכיר באצ"ל. בתקופת המחתרות הם פעלו זה נגד זה, אבל שיתפו פעולה בתקופת המרי. המשותף לשניהם הוא ששניהם פיקדו על מבצעים אלימים נגד הבריטים. בנוסף, לאחר הקמת המדינה שניהם הפכו לחברי כנסת שתמכו בהחזרת שטחים, בהגנה על זכויות הערבים ובקשר עם ברית המועצות. בערוב ימיהם הם היו שותפים למיזמים משותפים, ועל שם שניהם נקראו רחובות בתל אביב.
הראשון הצטרף לתנועת בית"ר ובמסגרתה התוודע למנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית, זאב ז'בוטינסקי, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר ומנחם בגין ופעל במחיצתם. בקיץ 1937 הוא שוכנע לעזוב את תפקידו בבית"ר ולהצטרף לאצ"ל. הוא הקים את יומון האצ"ל, בשפה היידית, והיה עורך היומון עד לסגירתו. בגין שימש שושבין בחתונתו, ובלח"י הוא קיבל את כינויו הממלכתי "גרא".
לאחר הירצחו של אברהם (יאיר) שטרן, הוא מונה יחד עם יצחק שמיר וד"ר ישראל אלדד להנהגת הלח"י. הוא הצליח לברוח ממחנה המעצר בלטרון באמצעות מנהרה שנחפרה בסודיות במשך שמונה חודשים. על ראשו הוקצבו פרסים בסך של 500 ו־ 1,000 לירות על ידי משטרת המנדט. לאחר שיצחק שמיר נעצר, הוטל עליו גם תפקיד האחראי על הפעילות המבצעית. הוא היה שותף לתכנון ניסיון ההתנקשות בחיי הנציב העליון הרולד מקמייקל, ותכנון רצח הלורד מוין במצרים בשנת 1944.
בהמשך הוא סיכם עם בגין, ישראל גלילי ובכיר ההגנה שהוזכר לעיל על הקמת תנועת המרי העברי, גוף משותף לשלוש תנועות המחתרת שנלחמו בבריטים. הוא עמד בראש "רשימת הלוחמים", שהתמודדה בבחירות לאסיפה המכוננת, והיה לחבר הכנסת היחיד שנבחר מטעמה.
שבועיים אחרי מלחמת ששת הימים הוא צירף את חתימתו לעצומה שקראה לשמור על מדיניות הומנית ולא לפגוע בזכויות האזרחיות של ערביי השטחים. מאוחר יותר תמך בזכות הפלסטינים לחזור למקומות שמהם ברחו או גורשו במהלך מלחמת השחרור. לפני מותו זכה לקבל את עיטור לוחמי המדינה ואת אות הלח"י.
בכיר ההגנה היה רופא במקצועו. גם אשתו הייתה רופאה. בנו, שהגיע לדרגת תת־אלוף בצה"ל, היה שר בממשלות ישראל שגם בחר לפני כן במקצוע הרפואה.
מגיל צעיר הוא התבלט בכושר השכנוע וביכולתו הרטורית. גם הוא היה עורך פוליטי של עיתון - עיתון היידיש בפולין – וגם שירת כקצין רפואה בצבא הפולני. בהמשך הוא היה ראש המפקדה הארצית של ההגנה, תפקיד שמקביל לשר הביטחון, וכאמור גם אחד מנציגי ההגנה בתנועת המרי העברי. לאחר "השבת השחורה" ב־1946, שבה ערך השלטון הבריטי שורה של פעולות נגד היישוב היהודי, הוא הוברח בספינה לצרפת.
כשבן גוריון הורה להפסיק את ההתנגדות המזוינת לבריטים, הוא פרש מתפקידו כראש המפקדה. כמו כן, הוא היה עורך "על המשמר", עיתון הקיבוץ הארצי, ועורך "קול העם", עיתונה של המפלגה הקומוניסטית. הוא גם שימש כחבר כנסת מטעמה בארבע כנסות. כמו בכיר האצ"ל, גם הוא צידד בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. בשל תמיכתו במלחמת ששת הימים, הוא נודה על ידי ברית המועצות.
אתם מוזמנים לגלות: מי האנשים?
פתרון החידה הקודמת:
שלושת האחים - האחד טייס, השני שחקן תיאטרון והשלישי איש צבא - הם האחים לבית סוקניק־ידין. יגאל ידין (מימין) היה סגן ראש הממשלה, פרופסור לארכיאולוגיה, הרמטכ"ל השני של צה"ל וחתן פרס ישראל למדעי היהדות. אחיו היה השחקן יוסי ידין (במרכז), מבכירי השחקנים של התיאטרון הקאמרי, חתן פרס ישראל לתיאטרון וזוכה בפרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים. האח השלישי הוא מתתיהו סוקניק, שהיה טייס בחיל האוויר ונהרג במלחמת העצמאות.
