סלחו לי, אבל הפוליטיקה יצאה לי מכל החורים. די! כבר שבועות ארוכים אני שומע וצופה במצעד הפוליטיקקים שטוחנים את המוח בהבטחות, שקרים, לכלוכים. אני רואה ושומע את דור הפרשנים החדש, חלקם יודעים לשחק במילים, חלקם עילגים עד כדי בחילה, אחרים משרתים־מרצים את אדונם מבלפור.

כהרגלי, אני בורח בזמן האחרון לארכיון המבולגן שלי, דולה ממנו תמונות וסיפורים שמנקים לי את הראש מענייני הבחירות ומשקיעים אותי בסוג של נוסטלגיה וגעגועים לימים, אנשים וקולות מהעבר.

הנסיכה האמריקאית

באפריל 1982 פינינו בצער רב וביגון קודר את ביתנו בסיני וחצינו את הגבול בואך אילתה. זה היה קשה. "מחיר השלום" קראו לזה. עברתי לגור באילת מתוך מחשבה שאולי הסכמי השלום יתפרקו ואדהר על הג'יפ הישן והמסור שלי חזרה לביתי בשארם א־שייח'. זה לא קרה. העברתי את הזמן בין הכפר של רפי נלסון בטאבה למלון "אביה סונסטה" הסמוך. אלכוהול נשפך כמו מים, הרבה אהבות קצרות מועד, מוזיקה וחלומות.

באחד הימים אחזה התרגשות בבאי המלון, כשבלובי צעדה בצעדי ריחוף יפהפייה מדהימה. העיניים ננעצו, הלבבות הלמו, הדמיון השתולל. לא היה מקום לטעות - זו הייתה הכוכבת האמריקאית המדהימה ברוק שילדס, מלווה באמא שלה על תקן שומרת ראש ומגרשת מטרידנים. שילדס הצעירה הייתה כבר אחרי כמה סרטי קולנוע בכיכובה. כחלק מ"האצולה" המקומית הכירו לנו אותה, ואחד מעובדי המלון, מאמן ומדריך טניס בשם בועז ניקרטין, הפך לזמן קצר לבן זוגה בזמן שאני ורפי נלסון בלבלנו לאמא שלה את המוח.

בימים אלו הקולנוען הדוקומנטרי אבי מרזוק עושה סרט על רפי נלסון. עזרתי לו כמיטב יכולתי בתמונות ובשיחות. בשבוע שעבר הוא שלח אליי תמונה שקיבל מארכיון התמונות של נלסון, שבה אני וברוק בפוזה למצלמה. אגב, שילדס כנראה מאוד אוהבת טניסאים: באפריל 1997 היא נישאה לאחד מגדולי הטניסאים בעולם, אנדרה אגאסי.

פוקה הירש בפרדריקה (צילום: פרטי)פוקה הירש בפרדריקה (צילום: פרטי)

הסדר האחרון שלי

עברו כ־22 שנים מאז השתתפתי בליל סדר. זה היה באחד ממוצבי צה"ל בדרום לבנון. הגעתי לשם אחרי שאחד ממאזיניי בתוכניתי "זהבי עצבני" אתגר אותי: הוא שאל למה אני משדר מאזור כיכר המדינה ולא יוצא לשדר מדרום לבנון, שהייתה באותה תקופה כמו המערב הפרוע.

פניתי לגורמים המתאימים. בהתחלה סירבו לאשר לי, אחר כך התרצו. חתמתי על מיליון מסמכים שאני נוסע על אחריותי ולצה"ל לא תהיה אחריות אם יקרה לי משהו. במעבר הגבול נכנסתי למכונית מרצדס מטונפת. ישבתי במושב האחורי, ושיירה של מרצדסים החלה לנוע באורות כבויים. הנוסע שליד הנהג הסתובב, לחץ את היד שלי ואמר בחיוך קצת לעגני "וולקאם טו לבנון". זה היה מפקד פיקוד הצפון גבי אשכנזי.

את ליל הסדר עשינו כהלכתו עם החיילים במוצב ריחן, אם אני לא טועה. אני לא אוהב חגים מי יודע מה. ליל סדר שחוזר על עצמו מדי שנה משעמם אותי. כך, מדי פעם קמתי מהשולחן ויצאתי לפינה מרוחקת במוצב כדי לעשן. אני זוכר שחייל שובב צעק "זהבי גנב את האפיקומן". כולם צחקו. עשינו סיבוב מוצבים, זה לא היה כיף גדול, אבל שיעור חשוב עבורי תחת הכותרת "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". מאז אותו הערב הזה לא זכור לי שהשתתפתי בליל סדר. את החג הקרוב אעשה עם נטפליקס.

גבי אשכנזי ונתן זהבי בסדר בלבנון (צילום: פרטי)גבי אשכנזי ונתן זהבי בסדר בלבנון (צילום: פרטי)

פרסומת חיה

רחוב דיזנגוף התל אביבי של הסיקסטיז היה המקום שבו כל הזמן היו התרחשויות שונות ומשונות. יום אחד החליטו בעלי קולנוע "תמר" - שבו הקרינו סרטים כל יום החל מהשעה עשר בבוקר - לעשות פרסומת חיה לאחד הסרטים שהקרינו. היחצן של הקולנוע תפס שני ביטניקים תפרנים, הלביש עליהם שלטים ושלח אותם לשוטט הלוך וחזור בדיזנגוף, בין שדרות קרן קיימת (כיום שדרות בן־גוריון) לבין כיכר דיזנגוף.

הדוגמן הולבש כמקסיקני. לסרט קראו "מורייטה", וכמו שאפשר לראות על הפונצ'ו של הדוגמן, הוא מבוסס על מעלליו של השודד המקסיקני האגדי חואקין מורייטה, שהטיל אימה בערבות אלדורדו. בתמונה: הדוגמן חולף על פני קפה "כסית" מול עיניהם המופתעות של הנוכחים. 

פרסומת מהלכת לסרט (צילום: פרטי)פרסומת מהלכת לסרט (צילום: פרטי)