אני זוכרת איך לפני שנה וכמה חודשים עמדתי מול הכותל המערבי וסירבתי להתפלל. לא שמישהו ביקש ממני או כפה עליי, אבל אם את עומדת בעזרת הנשים בכותל, מוקפת בבנות דודותייך המסורתיות, ברבנית ששכרו (אף על פי שהיא לא ביקשה כלום, “תיתנו מה שתיתנו, הכל מאת ה' התברך", אמרה) ובנשים אחרות לבושות בחצאית ולראשן כיסוי ראש, מן הראוי שתאספי אל ידייך את אחד מספרי התהילים ותקראי כמה פרקים. לרפואת מישהו, להצלחת מישהו אחר, לזיווג הולם או לפרי בטן.

אני לא הצלחתי להתפלל. משהו בי קפא והתאבן, הרי אם חודשים לפני כן ביקשתי פרי בטן ושערי המרומים נשארו סגורים בפניי, גם בשעות רצון ותקיעות שופר, על מה בדיוק אודה? על הקריירה? אני עובדת קשה בשבילה. על האוכל במקרר? היו ימים שגם זה לא היה. על הוריי? הם גרושים. על מדינתי? ראו מה נעשה איתה לאחרונה. אז עמדתי כעוסה מול שארית בית המקדש וחיכיתי שכולן יסיימו ללחוש אל הקיר הקר עם ריח הקדושה את תחינותיהן וכאבן ונשוב סוף־סוף לאוטובוס שייקח אותנו אל ארוחת הצהריים שתסיים את היום המפרך ההוא בירושלים, שאליו רשמה אותי הבכורה מבנות הדודות מבלי שרציתי בכלל.

באוטובוס, שעה שאני וחמדה, אחותי הבכורה, בודקות זו את תיקה של זו ומחליפות בינינו חטיפים, כאילו אני לא עיתונאית והיא לא קרייריסטית בת 49, נטלה הרבנית את המיקרופון וביקשה את הקשב של כולנו. היא החלה לספר לנו שיש שמועות על מגיפה מסוימת שמתחוללת בסין וגובה את חייהם של לא מעט אנשים, משם יצאה אל ההודיה, ואמרה כמה עלינו להודות שכל מגיפות העולם, ביניהן גם סופות הטורנדו, התפרצות הרי הגעש ומלחמות האחים הזועמות, מדלגות מעל העם היהודי וחסות עליו בזכות התפילות והתחינות. “אתן יודעות, צדיקות שלי", המשיכה, “לא זאת בלבד! לא על התפילות לבדן עומדות סגולותיו של העם היהודי, כי אם גם על הכנסת האורחים".

עצרתי את בליסת ביסלי הבצל שהחלפתי עם אחותי תמורת שקית סוכריות גומי והקשבתי לה. הכנסת אורחים תמיד עניינה אותי, לא פעם שאל אותי גור בשביל מה אנחנו צריכים בית גדול כל כך ולמה אני מעדיפה לארח ולא להתארח. יש משהו בפתיחת הדלת והכנסת אנרגיות, חיוכים, ריחות וקולות אחרים אל החלל הכל כך מוכר, שמלהיב אותי ומרגש אותי, גם אם זה אומר לעמוד במטבח כמה שעות טובות לפני האירוח. “עם ישראל ידוע בחמלתו", אמרה הרבנית, “ובאהבת האדם שבו, ועל כן יפתח את ביתו ויערוך את שולחנו לכבוד כל דכפין".

אחר כך סיפרה לנו על רבי אליעזר שהיה מעמיד שליחים בפתח העיר והם היו מביאים אל ביתו אורחים שלא הכיר. בין שהיו אלו גויים, עניים, בעלי מעמד גבוה או סתם רוכלים, כשהיו מגיעים אל ביתו, היה אומר בפניהם כמה דברי תורה ומיד אחר כך מאכילם כיד המלך ומשקה אותם ביין טוב. היא המשיכה וסיפרה שיום אחד התעורר בשמיים ויכוח גדול, מלאכי השרת פיארו את מעשיו של הצדיק אליעזר ושיבחו אותו על רוחב לבו, ועם זאת השטן כמו השטן קטרג, צחק ואמר “אני לא מאמין שזה מתום לב. לו היה הרב רואה איש מחלל שבת אל מולו, לבטח לא היה מזמינו אל ביתו, גם אם היה רעב מאוד האיש".

בשמיים הוחלט להעמיד את רבי אליעזר בניסיון. בשבת אחת, בדרך לסעודה השלישית, עמדו רבי אליעזר ושליחיו בשערי העיר, ותרו בעיניהם אחר מישהו שבטנו מקרקרת אך אף סעודה לא מחכה לו מסיבה כזו או אחרת. בצד הדרך ראו איש לבוש בגדים בלויים יושב ומחלל שבת בבירור, היה לו מקל ותרמיל על גבו, משמע שלא נח ולרגעים אף היה נראה כי מנסה להצית אש כלשהי, גם אם לא היה שום סיכוי שתבער האש. שליחיו של רבי אליעזר הבינו כי הרב רוצה ליצור דין ודברים עם האיש ואולי להזמין אותו אל ביתו וניסו להניאו מכך. “כבוד הרב", אמרו לו, “הרי האיש מחלל שבת בבירור, אנחנו מבינים את רוחב לבך ואף מברכים עליו, אבל האם זה מתיישב עם חילול השבת?". הרב התעלם מדבריהם וניגש אל האיש: “רעב אתה?", שאל אותו.

“רעב", ענה האיש ועיניו כמהות ועצובות. “אם כך", אמר הרב “הצטרף אלינו לסעודה השלישית ואף אשלח איתך אוכל שיהיה לך גם לארוחת הערב ולבוקר שאחרי". האיש קם באטיות, הביט על הרב, חייך חיוך נבוך והלך עמו. רגע אחרי שבירכו על המזון, חיבק הרב את האיש ואמר לו שלא יתבייש ויבוא כל אימת שירצה.

באותו הרגע נגלו אליו פניו ולבושו האמיתיים של האיש, היה זה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו, שבישר לרב שבזכות הכנסת האורחים שלו ואהבת החינם, בקרוב עתיד להיוולד לו בן זכר. וכך היה, כעבור תשעה חודשים, לעת זקנתו של הרב אליעזר, נולד תינוק יפה בעל עיניים סקרניות, שלימים הפך לבעל שם טוב.

פסל אליהו הנביא בקרן הכרמל (צילום: תמר הירדני)פסל אליהו הנביא בקרן הכרמל (צילום: תמר הירדני)

כשסיימה הרבנית את משנתה וסיפורה היפה, הכנסתי את מה שנשאר מהביסלי לתיק וגמלה בלבי החלטה שאת הפסח הקרוב אערוך בביתי ואזמין את כל אחיותיי ומשפחתי. כשהגענו חזרה למרכז, נסעתי אל חנות תשמישי הקדושה, אף שעוד היה מספיק זמן עד אותו הפסח, ורכשתי צלחת ברכות מפוארת, 20 הגדות מאוירות, עוד שלוש הגדות צבעוניות לילדים, צלחת מצות וגביע יין מפואר. אבל רצה הגורל ורצו הסינים, ולא הצלחתי לקיים את שתכננתי. כלומר, כן הזמנתי את משפחתי ואחיותיי לחגוג איתי את הסדר, אבל דרך הזום, כל אחד בביתו, עם משפחתו הגרעינית ועצב גדול בעיניים על המגיפה שהגיעה גם אלינו, העם היושב בציון.

ובכל זאת, אולי הייתה זו הכוונה הנקייה שבהכנסת האורחים, או ברכתה של האישה המבוגרת שפגשתי בכותל ושעליה כבר סיפרתי לכם באחד מטוריי, וחודש אחרי כן, אל תוך הקורונה האיומה, זכיתי להיקלט להריון עם זו שישנה עכשיו בעגלה על ידי בחדר העבודה. אני זוכרת שאחד הדברים הראשונים שרכשתי לה (אף על פי שכולם אמרו לי שאסור לרכוש לפני הלידה) הייתה שמלה לבנה מעוטרת בעלי כותרת וגרבונים לבנים לפסח הבא, שבו הייתה עתידה להשתתף, ואכן תעשה זאת כבת חודשיים. ובאמת, למרות הקושי, הלילות חסרי השינה, הבלבול הרגשי והשחור מתחת לעיניים, לא ויתרתי, את הפסח הזה נחגוג אצלנו, בביתנו בראשון לציון.

וכל האחיות שלי יגיעו, כך גם אמי ואבי, גיסיי ואחייני, ובראש השולחן יערסל אבי את הברכה הקטנה שהגיעה אל חיינו וינהל את הסדר. וכמה מרגש לדעת שמחר נשב כולנו, כל בית ישראל, עם משפחתנו שאותה לא פגשנו שנה אחת ארורה ועם זאת בונה כל כך, נשיר “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", וצמרמורת תחלוף בגו כולנו. ואם בשנים הקודמות חיכינו שתגיע ההגדה לחציה ובשולחן ערוך תערום המארחת המון צלחות עם אוכל טוב, הפעם ניקח את הכל באטיות, נביט זה על זה, ובעיני כל אחד נראה את ניצוצו וזוהרו של אליהו הנביא זכור לטוב ושל הכנסת האורחים היהודית שנכון, לא שמרה עלינו מהמגיפה, אבל גם לא לקחה מאיתנו את זיקת המסורת והביחד הגדול.

ברוכים נהיה כולנו,
חג שמח וכשר.