את המילה המוכרת ״תיקו״ דרשו בימי הביניים כנוטריקון. ״תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות״. זו לא משמעותה המקורית, המסתורית. יש אומרים שתיקו בא מ״תעמוד״ הארמי. כאשר חכמי התלמוד עשו בה שימוש, הם התכוונו לומר שהמחלוקת שלא מצאו לה פתרון ״תעמוד״ ותמתין לפתרון בזמן אחר, על ידי מישהו אחר.
מי יהיה המישהו האחר? הנוטריקון שהומצא בדיעבד מספק תשובה בדיעבד. אולי אליהו הנביא. ערב ליל הסדר, טוב להיזכר באליהו הנביא. גם אם קשה לשער שדווקא הוא יבקש להרכיב קואליציה בישראל.
תיקו הוא מצבה של ישראל, אבל רק בשאלה אחת: האם ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך לסיים את כהונתו. זו שאלה חשובה, בעיני כמה בוחרים אפילו מכרעת, אבל לא השאלה היחידה על סדר היום הישראלי. בהקשר לבחירות, זו שאלה שעלולה לחרוץ גורלות, כן או לא לקואליציה, כן או לא לעוד סיבוב בחירות. בהקשרים אחרים, היא כמעט זניחה. והבחירות חשפו עוד הרבה הקשרים אחרים.
בכנסת הבאה יהיו לפחות שתיים וחצי מפלגות חרדיות ואולי שלוש. יהיו ש״ס ויהדות התורה המסורתיות, ואליהן צריך להוסיף את הציונות הדתית. נכון – היא קוראת לעצמה ״ציונות דתית״, אבל זו מפלגה שערכיה דומים מאוד לאלה של המפלגות החרדיות. תאמרו: אבל אלה ציונים ואלה לא ציונים. לא בטוח שההבחנה הזאת באמת תקפה, וגם לא בטוח שהיא באמת חשובה. רוב בוחרי ש״ס בוודאי ציונים. רוב בוחרי יהדות התורה ציונים בפועל גם אם לא בתואר. ובנושאים שיש להם משמעות יומיומית במהלכי חקיקה ומדיניות, המפלגות האלה יותר מסכימות מלא מסכימות.
דוגמאות? היחס ללהט״ב, הקרבות עם הרפורמים (עכשיו תהיה להם גם כתובת: חבר הכנסת הטרי, הרב הרפורמי גלעד קריב), השאיפה למרחב ציבורי שיש בו מסורת, היחס לחינוך ומטרותיו, עמדות הנוגעות למוסד המשפחה. כל הדברים החשובים. כל הדברים שיש להם משמעות מעשית.
כמעט 20% מהמצביעים נתנו את קולם לשלוש המפלגות הללו. כמעט 20% שבחרו בשמרנות שמקורה דתי. הוסיפו לאלה את השמרנות, הדומה במקרים רבים, של מצביעיה הערבים של רע״ם, וקבלו כנסת שיש בה קול דתי־שמרני דומיננטי, שהשפעתו על הרכבים קואליציוניים משמעותית.
סקרים מלמדים אותנו שכמעט שני שלישים מהבוחרים היהודים בישראל הם בוחרי ימין וימין־מרכז. במערכת הבחירות קיבלו מפלגות המייצגות את הבוחרים האלה לסוגיהם שיעור דומה של הקולות. כ־60%. מה שמכונה כאן ״שמאל״ – העבודה, מרצ והמשותפת – קיבלו יחדיו בין 15% ל־20%. אלה יחסי הכוחות. ומי שמבינים אותם מצוין הם מנהיגי הרשות הפלסטינית, שמיהרו להספיד את גורלו של ״תהליך השלום״ או משהו דמיוני מעין זה.
הדומיננטיות של הימין המדיני בישראל החלה לפני שני עשורים, עם כישלון קמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה השנייה. לרגע קצר, בתקופת היציאה מעזה, אפשר היה להניח שאולי התהליך משנה כיוון, אבל זה לא קרה. גם משום שהיציאה מעזה לא נתפסה כמהלך מובהק של שמאל, וגם משום שהיציאה מעזה לא שכנעה אף אחד שיש טעם לפנות עוד שטחים כדי לספוג מהם מטחי רקטות ולראות את חמאס עולה בהם לשלטון.
מצד שני, לדומיננטיות של הימין המדיני יהיה לא קל למצוא לעצמה אפיק של ביטוי בתקופה הקרובה. בארצות הברית יושב נשיא שלא תהיה לו סבלנות מופלגת לצעדים לעומתיים של ישראל. הוא בוודאי לא רוצה להשקיע זמן רב בענייני ישראל והפלסטינים, ביודעו שהרבה תועלת לא תצא לו מהם. אבל אם ישראל תאלץ אותו לפעול, בהתנהלות שתיראה כפרובוקציה, הוא יפעל.
אם נתניהו יהיה ראש ממשלה, הוא יהיה מן הסתם זהיר בנושאים הללו. יצטרך למצוא דרך להעסיק את הסמוטריצ׳ים והבנטים בעניינים אחרים, כדי שלא יתפרעו עם ההתנחלויות. אם מישהו אחר יהיה ראש הממשלה, סער, לפיד או בנט, בוודאי שיהיה זהיר. הדבר האחרון שראש ממשלה טרי וחסר ניסיון רוצה זה עימות ישיר עם האמריקאים. נתניהו ניסה את זה, באמצע שנות ה־90, והתוצאה הייתה אובדן השלטון לאהוד ברק.
מי רוצה רפורמות עד כדי שבירת כלים? בן גביר, יריב לוין. מי רוצה רפורמות מקיפות? איילת שקד, יואב קיש. מי רוצה רפורמות קצת יותר בזהירות? גדעון סער. אולי גם נתניהו. בסך הכל, נתניהו נזהר לא לערער את כוחו של בית המשפט, עד שהחל משפטו. אידיאולוגית, נדמה שהוא יותר במקום של סער מאשר במקום של לוין. ומצד שני, המשפט שינה את שיקוליו. אם לא אידיאולוגית, אזי מעשית. הרפורמות הן עכשיו לא רק כלי ענייני לשיפור מצב המשילות, הן גם שוט מעל ראשם של מי שתובעים ושופטים את ראש הממשלה.
לקראת הבחירות עלתה השאלה אם נתניהו מתכוון להעביר חוק צרפתי רטרואקטיבי כדי לבטל את משפטו. זו שאלה מעניינת, משום שלא ברור, גם עכשיו, אם יש לו סיכוי להשיג רוב למהלך כזה. יש מי שסבור שרע״מ תסכים לזה, אם תהיה תמורה הולמת. מצד שני, לגמרי לא בטוח שימינה תסכים לזה, גם אם תשב עם נתניהו. בנט הוא איש צעיר ושאפתן. אם נכנע לאפשרות שאולי יצטרך לסבול עוד כמה שנים תחת נתניהו, הוא בוודאי לא רוצה להיות מי שיאריך את ייסורי עצמו בכך שיאפשר לנתניהו לחסל את האיום המרכזי עליו – המשפט.
פחות מ־10% מהקולות הלכו בבחירות האלה למפלגות המייצגות את הערבים. עוד כמה אחוזים פוזרו במפלגות ״יהודיות״. אפשר לומר שזה מצב נוח: נוכחות של ערבים במשכן הכנסת מסבכת את הרכבת הקואליציה. אבל צריך לומר שזה מצב לא בריא: כחמישית מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. ראוי שייוצגו. ראוי שהאינטרסים שלהם יישמרו. אם זה לא קורה, ראוי שמנהיגיהם ישאלו את עצמם מדוע.
ארבעה סבבי בחירות הביאו לשינוי דרמטי במעמדם של הבוחרים והנבחרים הערבים. הם נעשו מחוזרים יותר, הם נעשו שחקנים, לפחות בפוטנציה. מנסור עבאס הוא היום איש עם הרבה כוח פוליטי. ברצותו, יוכל להפיק ממנו תועלת, לעצמו ולמצביעיו. אם אלה יהיו מרוצים, יבואו אחריהם מצביעים נוספים.
לא בטוח שטוב לישראל אם המפלגה הדומיננטית בציבור הערבי תהיה מפלגה אסלאמיסטית. מצד שני, טוב מאוד לישראל שתהיה מפלגה המייצגת בוחרים ערבים ודואגת להם – לבריאות, לחינוך, לתעסוקה, לדיור, ובעיקר לביטחון אישי. מצב הביטחון האישי במגזר ערבי הוא חרפה ישראלית. אם עבאס יכול לתבוע – ולקבל – מזור לחרפה המתמשכת ומחמירה הזאת, גם יהודים צריכים לשקול להצביע עבורו.
לצדו, הרשימה המשותפת זקוקה לחשבון נפש. בדיוק כמו מרצ, שנמלטה בעור שיניה מאחוז החסימה - בסיוע קמפיין לא במיוחד מכובד של "הצילו". בדיוק כמו מפלגת העבודה, שרכבה על גל של פופולריות זמנית, בזכות הכריזמה משובבת הנפש של מרב מיכאלי. בליל הבחירות, במטות של מרצ והעבודה, אפשר היה לזהות אפילו שמחה. זה מסוג השמחות שעליהן שאל משורר קהלת ״ולשמחה מה זו עושה״.
נו, נכנסתן, מה עכשיו? האם יש בכרטיס הכניסה גם ספח של כוח פוליטי? מיכאלי והורוביץ יוכלו לשבת באופוזיציה ולעשות מעט, או לשבת בקואליציה ולעשות מעט. האצבעות שלהם הן אצבעות להשכיר. מי שיכול להפיל את נתניהו יקבל אותן בלי יותר מדי תנאים. ואם אי אפשר, האצבעות ינוחו.
2. אם מותר קצת שבחו של מקום: בשבוע שעבר הקדשנו את הטור הזה למנסור עבאס. זה היה יום שישי האחרון של לפני הבחירות, ועשינו כך לא בגלל גחמה, אלא בשיקול דעת. הנה, כך כתבנו: ״ניתוח שעשינו עם סקרים מהתקופה האחרונה מלמד שרוב האפשרויות הקואליציוניות הריאליות, לפחות עד שייספרו קולות האמת, תלויות בתמיכה של עבאס. כך קואליציה של נתניהו והימין, כך גם קואליציה של לפיד, סער, בנט, חרדים – ועבאס״. אל תגידו שלא ידעתם.
התרעות פיקוד העורף