1. השוער
לבנימין נתניהו הייתה הפעם הזדמנות חד־פעמית להכריע, אחת ולתמיד, את הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא הפסיד. כן, ביבי הפסיד בבחירות (אבל עדיין לא את השלטון). הוא הגיע ל־23 במרץ במצב אופטימלי. מבצע החיסונים הפנומנלי, פתיחת המשק, המסעדות, בתי הקפה והמלונות ערב הבחירות, מצב הרוח, האופטימיות. בחירות, כמו כלכלה, זה סיפור של מצב רוח ואפילו גדולי השמאלנים נסחפו באופוריית היציאה מהקורונה בשבוע שלפני פתיחת הקלפיות.

אבל היה עוד משהו, דרמטי עוד יותר: ערביי ישראל. החבר'ה האלה, שאף פעם לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, לא הגיעו לבחירות. הם ירדו מ־15 מנדטים ל־10 מנדטים. גוש השינוי איבד 5 מנדטים נטו. כל מה שנתניהו היה צריך לעשות זה להבקיע את האסיסט הזה מול שער ריק. אבל הוא החטיא. יותר נכון, נבלם.

לשוער שעמד בשער הזה קוראים גדעון סער. כאוהד שרוף של נבחרת ארגנטינה בכדורגל, אימץ סער לעצמו בימים האחרונים מאז הבחירות את הכינוי "פיליול", על שמו של אובלדו פיליול, שוערה האגדי של הנבחרת הזו. הוא בלם את ניסיונות ההבקעה של נתניהו כמו שפיליול נעל את השער של ארגנטינה וריבר פלייט בשעתו. הבעיה עם פיליול היא שהכינוי שלו היה "אל פאטו" (El Pato). "הברווז", בעברית. גם כאן, יש התאמה: סער יצא מהבחירות כברווז צולע, אבל מדובר בברווז הצולע הקטלני והמסוכן ביותר בברווזייה. הוא הוספד בימים האחרונים בידי כל זב ומצורע. הביביסטים מדקלמים שסער גמר, סער התרסק, סער צריך ללכת הביתה. ובכן, כל מי שמכיר את סער יודע שהוא יותר קרוב לשלוח את ביבי הביתה מאשר ללכת הביתה בעצמו. הוא, בבית, כבר היה.

השוער. גדעון סער (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)השוער. גדעון סער (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

זה לא שהוא לא התרסק. ההתרסקות של תקווה חדשה הייתה מפוארת ומרהיבה. מ־21 מנדטים בסקרים ל־6 מנדטים בקלפי. סיפור יצחק מרדכי ומפלגתו ב־99', אחד לאחד. אלא שמרדכי היה מי שריסק את נתניהו בעימות הטלוויזיוני ההוא, מי שפרץ את החומה, מי שהכשיר את הלבבות לתבוסה שהנחיל אהוד ברק לביבי. סער, הפעם, היה זה שקילף מנתניהו 5 מנדטים. ניתוח התוצאות מורה בבירור: המנדטים של סער הם נטו ליכוד, פלוס נציגות מ"דופן ימין" של כחול לבן ז"ל.

הטור המלא של בן כספית - במעריב סופהשבוע