האזינו לטור של בן כספית

1. השוער
לבנימין נתניהו הייתה הפעם הזדמנות חד־פעמית להכריע, אחת ולתמיד, את הדמוקרטיה הישראלית. אבל הוא הפסיד. כן, ביבי הפסיד בבחירות (אבל עדיין לא את השלטון). הוא הגיע ל־23 במרץ במצב אופטימלי. מבצע החיסונים הפנומנלי, פתיחת המשק, המסעדות, בתי הקפה והמלונות ערב הבחירות, מצב הרוח, האופטימיות. בחירות, כמו כלכלה, זה סיפור של מצב רוח ואפילו גדולי השמאלנים נסחפו באופוריית היציאה מהקורונה בשבוע שלפני פתיחת הקלפיות.

אבל היה עוד משהו, דרמטי עוד יותר: ערביי ישראל. החבר'ה האלה, שאף פעם לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, לא הגיעו לבחירות. הם ירדו מ־15 מנדטים ל־10 מנדטים. גוש השינוי איבד 5 מנדטים נטו. כל מה שנתניהו היה צריך לעשות זה להבקיע את האסיסט הזה מול שער ריק. אבל הוא החטיא. יותר נכון, נבלם.

לשוער שעמד בשער הזה קוראים גדעון סער. כאוהד שרוף של נבחרת ארגנטינה בכדורגל, אימץ סער לעצמו בימים האחרונים מאז הבחירות את הכינוי "פיליול", על שמו של אובלדו פיליול, שוערה האגדי של הנבחרת הזו. הוא בלם את ניסיונות ההבקעה של נתניהו כמו שפיליול נעל את השער של ארגנטינה וריבר פלייט בשעתו.

הבעיה עם פיליול היא שהכינוי שלו היה "אל פאטו" (El Pato). "הברווז", בעברית. גם כאן, יש התאמה: סער יצא מהבחירות כברווז צולע, אבל מדובר בברווז הצולע הקטלני והמסוכן ביותר בברווזייה. הוא הוספד בימים האחרונים בידי כל זב ומצורע. הביביסטים מדקלמים שסער גמר, סער התרסק, סער צריך ללכת הביתה. ובכן, כל מי שמכיר את סער יודע שהוא יותר קרוב לשלוח את ביבי הביתה מאשר ללכת הביתה בעצמו. הוא, בבית, כבר היה.

זה לא שהוא לא התרסק. ההתרסקות של תקווה חדשה הייתה מפוארת ומרהיבה. מ־21 מנדטים בסקרים ל־6 מנדטים בקלפי. סיפור יצחק מרדכי ומפלגתו ב־99', אחד לאחד. אלא שמרדכי היה מי שריסק את נתניהו בעימות הטלוויזיוני ההוא, מי שפרץ את החומה, מי שהכשיר את הלבבות לתבוסה שהנחיל אהוד ברק לביבי. סער, הפעם, היה זה שקילף מנתניהו 5 מנדטים. ניתוח התוצאות מורה בבירור: המנדטים של סער הם נטו ליכוד, פלוס נציגות מ"דופן ימין" של כחול לבן ז"ל.

העובדה שנתניהו לא הצליח להגיע ל־61 במגרש הביתי ובתנאי המעבדה שסידרה לו המציאות, אינה נתפסת. סער ותקווה חדשה תרמו לה תרומה מכרעת. כשהמריא ל־21 מנדטים, ידע סער שאלה שמאלני המרכז שחונים אצלו בחניון. הוא ידע שהם יזלגו לאט־לאט בחזרה הביתה, אבל לא האמין שינטשו אותו עד האחרון שבהם. ואחרי שהם נטשו אותו, נטש אותו מנדט נוסף של אנשי ימין, שהבינו שהוא כבר לא מועמד לראשות הממשלה. אחרי כל זה, הוא הביא את 6 המנדטים החסרים לפירוקו של ביבי.

חוץ מסער, אי אפשר לפספס את הקריסה של הליכוד. אחוזי ההצבעה במעוזיו צנחו משמעותית ופתקי "מחל" במבצרים המבוצרים ביותר של נתניהו נחתכו באכזריות. חלק הלך לסמוטריץ', חלק לסער, וחלק גדול יותר פשוט לא הגיעו. הליכודניקים הוכיחו שהם הרבה יותר חכמים מאלה שמנסים לשטוף להם את המוח. לא כולם ביביסטים על מלא. מתברר שלליכוד של פעם, בהשראת סער, לימור לבנת, בני בגין, מיכאל איתן וחבריהם, יש עדיין מה למכור.

סער מסתובב במדבר הפוליטי מ־2014, עת פרש מממשלת נתניהו. "אני התפטרתי לפני שהוא פיטר אותך", אמר פעם ליאיר לפיד. שבע שנים הוא הולך במדבר השממה הזה. השבוע הוא הגיע לנווה המדבר. זה לא מה שהוא תכנן. היו לו שתי משימות: להזיז את נתניהו מהשלטון ולהפוך למועמד לגיטימי לראשות הממשלה. במשימה הראשונה, הצליח. בשנייה, נכשל.

אם הוא היה יכול לבחור איזו מהמשימות הללו חשובה יותר, הוא היה בוחר את הראשונה. מעטים יודעים טוב ממנו עד כמה מסוכן הביביזם לישראל. הוא היה שם, הכי קרוב. הוא זה שהחזיק לנתניהו את היד בדמדומי הקדנציה הראשונה. הוא זה שהחזיק לו את היד בפארסת 12 המנדטים של 2006. הוא זה שפירק עבורו קואליציות והרכיב עבורו ממשלות.

השוער. גדעון סער (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)השוער. גדעון סער (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

זה לא פוטר אותו מאחריות לקמפיין המאוד לא מוצלח שניהלה תקווה חדשה בחודשיים האחרונים. גם סירובו להצעה שקיבל במעלה הדרך, להתאחד עם בני גנץ, לתת לרמטכ"ל את המקום השני ולרוץ ביחד, היה תמוה. הוא נאבק בכל תכסיסי הביביזם באשר הם, בקמפיין ארסי ושלילי שהומר בהתעלמות, וחוזר חלילה. אבל הוא לא ויתר. נכון לעכשיו, אין אדם שממנו חושש יותר נתניהו מאשר גדעון סער. הוא מכיר את יכולותיו הפוליטיות ואם מצרפים אליו גם שועל בשם זאב אלקין, מקבלים צרות. סער מחובר לחרדים, מחובר ללפיד, מחובר לליברמן וגם לנפתלי בנט.

בנט הוא מחזיק המפתחות. הוא בנה את עצמו על אהבת המדינה ופטריוטיזם מתפרץ, במובן החיובי של המילה. העובדה שגוש נתניהו הפסיד, תקל עליו לקבל את ההחלטה שהוא אמור לקבל: להצטרף לממשלת שינוי אזרחית, תוך שמירה על סטטוס־קוו מדיני. ממשלת הצלה לחברה הישראלית המדממת ולכלכלה המשוועת לתקציב ורפורמות. חלומו של בנט לקבל הכשרה בבלפור ולהתקבל לליכוד מתנגש כאן עם האינטרס הלאומי של המדינה. צריך לקוות שיקבל את ההחלטה הנכונה.

2. כור השנאה
בלילה שבין שלישי לרביעי הגיע נתניהו למטה הליכוד, לשאת את נאום הניצחון הרגיל. פרקטיקה קבועה בשנתיים האחרונות, שבהן הוא כבר נשא שלושה נאומי ניצחון מבלי שניצח אפילו פעם אחת. נתניהו נראה כבוי, כמעט כמו קומץ הפעילים שנכחו באולם. אפילו הגברת לא הייתה במיטבה, אם כי במקרה שלה הסיבה רפואית. ראש הממשלה הכריז, כהרגלו, על "ניצחון אדיר", ואז אמר את המשפט הבא: "אפשר, וצריך, להקים ממשלה יציבה בישראל!".

מדובר במשפט מפתח. הוא מגלם בתוכו את הסיפור כולו. תרבות השקר וההונאה, החוצפה שאין לתאר, הפרחת הכזבים הסיטונית, אינוסה של המציאות והנדסת התודעה של ההמונים. אפשר, וצריך להקים ממשלה יציבה בישראל, מודיע בקולו ראש ממשלת ישראל בתום הקמפיין הרביעי שאליו הוא גורר את עם ישראל רק כדי להימלט מאימת הדין.

הוא מתעלם מעובדה פשוטה אחת: הוא כבר הקים ממשלה יציבה בישראל. הממשלה הנוכחית. כן, כן. זה קרה לא מזמן. הוא אמר בדיוק את אותם הדברים, באותו בריטון עמוק, באותה נימה מרגשת, מרטיטה, תוך עפעוף למצלמות: בני, בוא. צריך ממשלה יציבה. ממשלת אחדות. אז בני בא. הוקמה הממשלה הכי יציבה בתולדות הממשלות. מרוב שהיא הייתה יציבה, היא הכילה אין ספור ח"כים, 36 שרים, שני ראשי ממשלה, שתי שיירות משוריינות, שני מעונות שרד, מנגנון פריטטיות מתוחכם ומה לא.

הוא כל כך רצה ממשלה יציבה, נתניהו, שהסכים למשכן עבורה את חצי המלכות: רוטציה עם בני גנץ. וכדי להסיר כל ספק, הוא הבטיח לקיים אותה "בלי טריקים ובלי שטיקים". גנץ, אומלל שכמותו, פסע לתוך מלכודת הדבש הזו אף על פי שכולם אמרו לו לא להאמין. גנץ היה פתי לא מאמין, שאינו מודע לפתאיותו. הוא עשה מה שעשה מתוך אהבת ישראל. כן, הוא קפץ על הרימון, ספר 21, 22, 23 ולא האמין עד הרגע האחרון שיתפוצץ עליו.

הרימון התפוצץ זמן קצר אחר כך, כשהתברר שאין לנתניהו שום כוונה להניח תקציב מדינה דו־שנתי על שולחן הממשלה והכנסת ביולי 2020. נתניהו רימה את גנץ ואת המדינה כולה במצח נחושה. לא היה בהיסטוריה של מדינת ישראל רגע שבו הייתה המדינה זקוקה יותר לתקציב דו־שנתי אמיץ ובעל מעוף. במקום זה היא קיבלה "תקציב המשכי" הבנוי מטלאים ומקופסאות. ועכשיו, אחרי שעולל את כל זה בדם קר ובמצח נחושה ואחרי שגרר מדינה שלמה למערכת בחירות רביעית ברציפות, הוא מנער את האבק מילקוט הכזבים, מגרד באף וקובע שוב ש"אפשר, וצריך להקים ממשלה יציבה בישראל".

בנימין נתניהו, בני גנץ (צילום: חיים הורנשטיין)בנימין נתניהו, בני גנץ (צילום: חיים הורנשטיין)

אדוני ראש הממשלה, הממשלה שהקמת יציבה. הדבר היחיד שהיית צריך לעשות כדי שהיא תמשיך להיות יציבה, זה להאמין שמדינת ישראל חשובה מבנימין נתניהו. אבל שנינו יודעים שאתה מאמין בדיוק הפוך: המדינה זה אתה. קודם כל אתה.

תומכיו של נתניהו קובעים שכל הצרות נגרמו בגלל "שנאת ביבי". את מחנה השינוי הם מגדירים כ"מחנה השנאה". זה הכל משום שכמה שמאלנים שונאים את ביבי שלנו. אלמלא שנאו אותו כל כך, הכל היה טוב. אפשר היה להתקדם לעבר האופק הוורוד חבוקים זה עם זה. חילונים וחרדים, שמאלנים וימניים, אשכנזים וספרדים.

נדמה לי שמעולם לא שוקר כאן שקר מתועב מזה. מספיק רק לראות את קמפיין השנאה המתוזמר שמובילים עושי דברו של המנהיג נגד שמאלנים (אלה שנותרו) ואשכנזים באופן כללי. אחרי שהמילה "שמאלנים" הפכה נרדפת ל"בוגדים" (באדיבותו של אחד בשם משה מירון, שהועסק גם בקמפיין הליכוד האחרון), הגיע תורם של האשכנזים. צריך רק להאזין לסלנג של הביביסטים בהפגנות כדי להבין את העוצמה, או פשוט להאזין להגיגיו המטורללים של "הדוקטור" שמוביל את הפשע הזה, מעמיק את השסע ומחרחר מדנים בין איש לאחיו. קשקשן שאינו מודע לקשקושיו ונזקיו.

לא צריך ללכת רחוק כדי לזהות את ליבת כור השנאה הגרעיני המופעלת מבלפור ומחריבה את הארץ כולה. קחו את בני גנץ לדוגמה. כן, גנץ שלנו. זה שנראה כאלטרנטיבה לגיטימית לשלטון במשך כמה דקות בשנתיים האחרונות. נסו לחשוב מה עבר עליו. איזה מסע שיסוי, בניצוחו של המפייס הלאומי, עבר האיש הטוב הזה.

מה לא הדביקו לגנץ. מה לא עשו לו. החריבו לו את הבית. הרסו את שמו הטוב. הדביקו לו אין ספור הדבקות טלאים. לא אפוי. לא בשל. קצת מטורלל. סוטה מין. סיפור הפריצה לטלפון. ההקלטה של ישראל בכר על ידי "רב" בהשראת נתניהו, שלוחץ בקולו לשחרר את החומר ערב הבחירות. השמועות. ההשחרות. הסיפורים המצוצים מהאצבע. האמת היא, מהיכרות עם גנץ, אין לי מושג איך הוא שרד את זה.

לא רק גנץ. כל אחד בתורו. אם גדעון סער מעז להעלות על דעתו להתמודד נגד המנהיג בפריימריז, הוא הופך בן לילה למוקצה, לבוגד, למי שערק וירק ודינו אחד: הגליה למדבר הפוליטי, אותו מדבר שבו מלבינים שלדיהם של כל מי שהעזו להמרות את פיו של הדמוקטטור הגדול. רשימת הקורבנות כבר נסקרה כאן עד זרא. אין מספיק מקום בטור הזה בשביל כולם.

3. ראשון בין שווים
בני גנץ הוא אחד הגיבורים של הקמפיין האחרון. גולם פוליטי שהפך, כמעט בן לילה, לפרפר. טוב, אולי לא ממש פרפר. יותר עש מפרפר, אבל עדיין מעופף ומרחף, חי ובועט. כל החסרונות של גנץ, שהביאו אותו אלי קבר פוליטי, הפכו בשבועות האחרונים ליתרונות. הנאיביות. התדמית של הבחור הטוב. המנהיג החולמני והמגושם שאוהב את המדינה.

הנה סיפור קטן, אמיתי, אנושי, מהקמפיין האחרון: אחד מימי שישי, כמה שבועות לפני הבחירות. מטה כחול לבן. ברית פרץ, ראש מערך ההסברה של המפלגה, באה לעבודה עם אלונה, בתה בת ה־6. ילדי הקמפיין רגילים לג'ימבורי המאולתר שנוצר בימי שישי בין חדרי המטה.

הלו"ז, כצפוי בקמפיין בחירות, היה צפוף, אקלקטי ומתוח. גנץ התרוצץ בין זומים עם פעילים, הקלטות לתוכניות טלוויזיה וישיבות מטה שונות. בשעה מסוימת הוא אמור היה להצטלם לראיון אצל ירון דקל, שישודר באותו ערב ביומן של כאן 11. אבל הוא נעלם. חיפשו אותו בין החדרים, חייגו לנייד, נאדה. אין גנץ.

ואז, בחדר קטן בסוף המסדרון, נמצאה האבידה. הוא ישב שם עם אלונה הקטנה, ושניהם ציירו. היא ציירה לו קשת בענן והוא לימד אותה לצייר שפן. ניסו לדחוק בו להגיע מהר לצילום הראיון. הוא התעקש לסיים את הציור. כשסיים, ביקש שאלונה תבוא איתו לראיון. אנשיו היססו. בכל זאת, בת 6. גנץ התעקש. "היא תסיח את דעתך", אמרה לו אמא של אלונה. "ממש לא, להפך", ענה גנץ. "אני רוצה אותה איתי, שתשב מולי. קחו כיסא, שימו אותה בדיוק מאחורי הצלם. אני אסתכל על המצלמה ואראה אותה. זה יעזור לי לזכור בדיוק למה אנחנו פה. מצדי, כל השאר יכולים לצאת".

בני גנץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)בני גנץ (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

כך היה. ברית, אמא של אלונה, צילמה את זה. יושב הרמטכ"ל ה־20 מאחורי שולחנו, מולו מצלמת טלוויזיה וצלם, מאחורי הצלם וטיפה משמאלו, ילדה קטנה בת 6. גנץ מביט בילדה ומתראיין לטלוויזיה. מבטו רך, כמותו.

לא הצבעתי לגנץ בפעמיים האחרונות. הוא מעולם לא רווה נחת בעמודים האלה. מבחינתי, זו טרגדיה שמחנה השינוי הונהג בידי אדם נטול כלים להתמודדות עם נתניהו, שבהשוואה אליו ניקולו מקיאוולי הוא הנזירה תרזה. אבל בסוף הסיבוב, לעת שקיעה, הייתה לגנץ עדנה. נדמה לי שאפילו הליכודניקים סלדו מהרמייה של נתניהו, מהפיכת האיש הטוב הזה לשק חבטות, מהשיסוי והביזוי של מי שהקריב את שמו הטוב ומילתו כי האמין שזה טוב למדינה.

במצב שנוצר אחד הפתרונות האפשריים הוא להקים גרסה מודרנית של "כנופיית הארבעה" (הרביעייה ששלטה בסין אחרי מות מאו) בהשתתפות ראשי מפלגות השינוי, ומעמיד בראשה, כראשון בין שווים, את בני גנץ. הוא יכול להיות מועמד פשרה קלאסי לעמידה בראש ממשלת חירום לשנה או שנתיים, ממשלה שתפקידה יהיה לצאת מהבור הכלכלי ולרפא את הנפש הישראלית אחרי מה שעבר עליה כאן בשנים האחרונות.

4. המחנה הציוני
אחד התהליכים החשובים שקרו כאן, בחסות המרוץ המטורף של הנאשם להימלט מאימת הדין, הוא הצעד המשמעותי של החברה הישראלית להכרה בלגיטימיות של ערביי ישראל ושל הנהגתם הנבחרת. הישראליזציה של הערבים לתוכנו היא לא פחות מאירוע היסטורי. נכון שהמניע שהוביל להתפתחות הזו פסול (הניסיון של הנאשם לפרק את המערכת), אבל מי סופר. העיקר שנעשה. מדובר באחד ממיצגי הצביעות מסמרי השיער ביותר בהיסטוריה הקצרה של המדינה, אבל גם זה בטל בשישים. ברגע שהביביזם מכשיר את התנועה האסלאמית, הכל מתגמד.

אתה מאזין לדברי הביביסטים, צובט את עצמך ולא מאמין. הם מכשירים קואליציה שמשתרעת מאיתמר בן גביר וההומופוב אבי מעוז ועד מנסור עבאס והאחים המוסלמים, אבל מתפלצים כשהצד השני מדבר על אבתיסאם מראענה (שחיה ביפו ונשואה ליהודי). עד המדינה (שאינו מודע למדיניותו) שלמה פילבר, בראיון השבוע ל"קלמן ליברמן", אומר שיש לרע"ם "דרישות לגיטימיות לגבי הסדרת ההתיישבות בנגב".

וואללה? תגיד פילבר, קראת את קלמן ליבסקינד בשנים האחרונות? איפה היית כשהביביסטים (לא, קלמן אינו ביביסט) צרחו חזור וצרוח על ההשתלטות הבדואית על הנגב (אגב, יש עם זה בעיה אמיתית)? פתאום זה הפך ל"דרישות לגיטימיות"?

מאור נוסף, ח"כ מיקי זוהר, בבוקר יום רביעי, כשרע"ם לא עוברת את אחוז החסימה, מודיע בטלוויזיה ש"לשבת עם רע"ם זה לסכן את אזרחי ישראל". עוברות כמה שעות, רע"ם בפנים. זוהר מצייץ ציוץ הפוך. הסכנה לאזרחי ישראל חלפה. כנראה קיבל טלפון מבלפור. הלאה: צחי הנגבי, גם כן בטלוויזיה: "לגיטימי שמנסור עבאס יתמוך בממשלת נתניהו מבחוץ". נשבע לכם. זה מה שהוא אמר.

אז למה, מר הנגבי, זה לא לגיטימי כשהצד השני דיבר על זה? הרי כחול לבן התלבטה אם ניתן להקים ממשלה בתמיכת חלק מהרשימה המשותפת מבחוץ, כשאתה וחבריך התנפלתם על שלושה רמטכ"לים ויאיר לפיד אחד בקלשונים ובציפורניים שלופות. מה השתנה בינתיים? עבאס ציוני יותר מאיימן עודה ואחמד טיבי?

מנסור עבאס (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)מנסור עבאס (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מגוחך לא פחות היה הניסיון של נתניהו, במסע החנופה שומט הלסתות שלו מול הערבים בקמפיין האחרון, לנסות להשכיח מהם את חוק הלאום. "חוק הלאום לא נועד לפגוע בערבים", שיקר השקרן, "אלא לעצור את המסתננים מאפריקה".

וואללה. טוב לדעת. זמן קצר קודם, בעקבות דברים של ג'מאל זחאלקה בעניין חוק הלאום, צייץ אותו נתניהו ממש את זה: "לא, זחאלקה. מדינת ישראל היא לא מדינת הלאום של הפלסטינים. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. בשביל זה חוקקנו את חוק הלאום".

הנה סרטון של בנימין נתניהו מנובמבר 2019, אחרי בחירות מועד ב'. כחול לבן ניצחה עם גוש של 65 מנדטים מול 55 לגוש נתניהו. ראש הממשלה היה נואש. זה מה שהוא אומר בסרטון: "יש פה טלפון אדום. ערב ערב הוא מצלצל. אומרים לי, ראש הממשלה, צריך לתקוף כאן, צריך לתקוף שם. מה אני אגיד, רק רגע, אני צריך לבדוק עם איימן עודה או אחמד טיבי? מישהו מעלה על דעתו דבר כזה שלא היה בתולדות ישראל? דבר שיפקיר את ביטחון ישראל ויהווה סיכון קיומי מיידי למדינת ישראל? סטירת לחי לדמוקרטיה הישראלית, לפרצופם של המוני ישראלים שנתנו את קולם לכחול לבן? הם היו נותנים לו 5 מנדטים אם הוא היה אומר דבר כזה? גם זה לא. ולכן אני קורא לגבי אשכנזי ולבוגי יעלון. אתם הייתם רמטכ"לים, דברו עם בני גנץ, שגם הוא היה רמטכ"ל, ותזכירו לו שאלה שאתם רוצים שהממשלה שלכם תהיה תלויה בהם, רצו להעמיד אתכם, כמו את שאר חיילי צה"ל, לדין כפושעי מלחמה. יצאתם מדעתכם? יש זמן לעצור את הטירוף הזה. דברו איתו. תתעשתו, ולכו איתו ביחד לממשלת האחדות שהעם רוצה שנלך אליה ביחד".

זה בדיוק מה שהם עשו. הם דיברו איתו. כלומר לא הם, אלא רק גבי אשכנזי. בסוף גנץ השתכנע. דילג על הערבים והצטרף לנתניהו. ומה נתניהו עשה? הפר את ההסכם, השמיד את הממשלה, הפקיר את הכלכלה ועכשיו הוא מכשיר את התנועה האסלאמית. מה עם ביטחון המדינה, ביבי? עליו, אני לא מתפלא. על השופרות העילגים, החלודים, העלובים, שמחרים־מחזיקים אחר כל גחמה שלו, עליהם אני מקונן.

5. לקרוא, לשמוע ולא להאמין
התיאורטיקן הגדול של הביביזם בשנים האחרונות הוא יאיר נתניהו. הנה מה שהוא צייץ על הרשימה האסלאמית, רע"ם, בראשות מנסור עבאס. לא לפני עשור. לפני כמה חודשים: "אה, וסתם ככה לידע כללי, חמאס זה הסניף של האחים המוסלמים ביו"ש ועזה. איך קוראים לסניף בישראל? סיעת רע"ם שהיא חלק מהמשותפת".

ציוץ נוסף: "אה, בלי בל"ד הכל סבבה! כי מפלגה אחות של חמאס (רע"ם) ושל האחים המוסלמים, שחולמת על מדינת שריעה (בה נשים לא יוכלו ללבוש ביקיני בחוף הים של תל אביב) זה סבבה!".

ואחרון חביב, יאיר נתניהו בתגובה ליאיר לפיד: "למה הוא מקפיד להגיד שרק בל"ד פסולים? ברשימה המשותפת יש גם את רע"ם, התנועה האסלאמית, אחות של חמאס!".

בואו נמשיך: באוגוסט 2019, אחרי בחירות מועד ב', ברוך קרא מצייץ משהו על "סלילת דרכם של הכהניסטים למיינסטרים של הימין". חנן עמיאור, אחד משופרותיו המגוחכים יותר של הנאשם, עונה לו: "למה שותפות פוליטית עם האסלאמיסטים הביגמיסטים תומכי הטרור של המשותפת לא מפריעה לך?". שני קמפיינים אחר כך, כלומר עכשיו, מצייץ אותו עמיאור: "לא רואה שום בעיה בהקמת ממשלה בתמיכה ואף בשותפות רשימה ערבית שסדר היום שלה אזרחי ולא לאומני. אדרבא, הגיע הזמן".

לקרוא, לשמוע, להביט ולא להאמין. החבר'ה האלה מעיזים לדבר על "הנדסת תודעה". העמיאור הנ"ל הוציא על זה לאחרונה ספר. תלי תלים של טלאים וגרוטאות שאמורים להוכיח שהתקשורת הישראלית מהנדסת את תודעת ההמונים נגד נתניהו. כן, גם היום, אחרי שכמעט כל מעוזי התקשורת נפלו לידי בלפור, גם אחרי שתחנת שידור צבאית הופכת לערוץ תעמולה מלא־מלא, הם עדיין מעיזים לטעון את הטענה הזו.

הם חיים ביקום מקביל, עולם שנברא במיוחד עבורם. יש שם, באותו ספר, סיפור קטן שקשור בי ומספר את הסיפור כולו. כל מה שרציתם לדעת על עולמם של השופרות העבריים, והתביישתם לשאול. עמיאור כותב על פרסום שלי שלפיו ראשי איפא"ק זעמו על נאומו של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס שבועיים לפני בחירות 2015. הוא מציין שהתעלמתי מהודעה מפורשת של דובר איפא"ק שקבע שהלובי הישראלי תומך במהלך של נתניהו תמיכה מלאה. איך יכול להיות, שואל עמיאור, שאני מתעלם ככה מההודעה הרשמית?

אני לא ביחסי דיבור עם הברנש, אבל אשמח אם מישהו ייגש אליו ויסביר לו את זה: כדי לפרסם הודעות דובר, אין צורך בעיתונאים. זה שהקראת מסרונים מנתן אשל/טופז לוק/יונתן אוריך/יאיר נתניהו וכו' הפך לסוג של עיתונות במקומות כמו גלי צה"ל ומעוזי ביביזם נוספים, לא אמור להשפיע על עיתונאים מקצועיים. אנחנו מחונכים להתעלם מהודעות הדובר, כי הדוברים מקבלים את שכרם על מנת לקדם את שולחיהם. הם לא מחויבים לאמת, כפי שאנו מחויבים.

לעצם העניין: הסיפור שלי, שפורסם בהרחבה גם בתקשורת האמריקאית, היה מבוסס על שיחות אישיות שקיימתי עם רבים בצמרת איפא"ק. חלק מהשיחות הללו מתועדות. הם אמרו לי את האמת הפשוטה: כלובי ישראלי רשמי, אין להם ברירה אלא להתיישר עם ראש ממשלת ישראל גם כשהוא מעולל תעלול נוראי כזה שמחבל באופן ישיר ביחסיה של ישראל עם נשיא מכהן ומפלגת שלטון ומפרק את התמיכה הדו־מפלגתית האמריקאית המסורתית בישראל. אבל בתוך החדר, לעיתונאי שעליו הם סומכים, הם אמרו את האמת.

הסיפור שלי מעולם לא הוכחש. איש לא תבע אותי בגינו. להפך, בשיחות הפולו־אפ עם בכירי איפא"ק ומקורבים לעמותה קיבלתי מאוחר יותר פרטים רבים נוספים. אבל עמיאור נצמד להודעת הדובר. טוב, הוא רגיל. ככה זה בארץ השופרות החלודים. אין דנ"א עיתונאי, אין רצון עצמאי, אין סטנדרטים עיתונאיים כלשהם. מכתיבים להם, והם מפרסמים.

עוד דוגמה, מצמררת במיוחד, שנחשפה על ידי אור כרמי (אושיית טוויטר לא מזוהה) לאחרונה: המגזין "בשבע" בחשיפה מצמררת, תחת הכותרת "רוצחים ויורשים", מדווח על נשיאת הרכב השופטים במשפט נתניהו, רבקה פרידמן־פלדמן, שפסקה כי יהודי שהגיב בירי לידוי אבנים נגדו, צריך לפצות בעשרות אלפי שקלים ערבי שנפגע לכאורה. מה שהפך את הסיפור למצמרר ממש הוא העובדה שאותו קורבן יהודי שכל את אשתו ושלושת ילדיו בפיגוע.

הסיפור הזה פורסם והיה מתנוסס באתר של העיתון עד רגע זה, אלמלא התברר שיש איתו שתי בעיות: ראשית, הוא לא נכון. שנית, זו בכלל לא השופטת הזו. אחרי שהאמת התבררה, הסיפור נמחק מהאתר ועקבותיו נעלמו. גלי צה"ל, לעומת זאת, עוד לא מחקו את התועבות שמורח שם יעקב ברדוגו על בסיס יומי. האשם העיקרי בכך הוא בני גנץ, השר האחראי על צה"ל, שמחזיק בתחנה הצבאית.

# # #

איך כל זה ייגמר? אין לדעת. הסיכויים של נתניהו להרכיב ממשלה כמעט אינם קיימים. הוא נבלם ונוצח בפעם הרביעית ברציפות. טובי המוחות יעבדו עכשיו על ריבוע המעגל, עיגול המרובע או שילוש קדוש כלשהו כדי לחלץ את הפקק שמרקיב את בקבוק השמפניה הוורודה כולו. צריך לאחל להם בהצלחה ולקוות שנפתלי בנט יבין את גודל הרגע. חג שמח.

bencaspit5@gmail.com