בחוג משפחתה של אשתי לשעבר רווח פריט פולקלור שלפיו הרגתי את אב המשפחה. מכיוון שאני עצמי הפצתי את התיאוריה הזאת, אם כי לא ברצינות תהומית, אין בי כעס על הדברים; כל משפחה, כפי שנוכחנו לאחרונה, עם השלדים והכעסים בארונה. האנשים שלא חיבבו אותי כשהייתי ולא נפרדו ממני כשהלכתי, אינם מטרידים אותי. הדבר משול בעיניי לחללית שנפרדת מתחנת חלל אחרי שעגנה לצדה כמה ימים; הסבירות שהאסטרונאוטים שהיו שותפים לרגע ישובו וייפגשו - אינה גדולה.
ב־1996 ביקשתי ממעסיקי ב"מעריב" שנת שבתון משפחתית באמריקה. לא נאלצתי להיהרג על הבקשה והיא נענתה בחיוב. העוקץ היה שניסע לשנה אחת בלבד, מה שיודעי דבר הזהירו אותי מפניו ואסון טבע שאת היקפו גיליתי בעצמי. זה טמטום ממאיר לארוז ולשלוח חלק מביתך, למצוא מי שיגור בו בהיעדרך וישמור על החתולים, למצוא בית באמריקה, להתארגן בו, לשלוח שלושה ילדים לבית ספר וכיוצא באלה למשך שנה בלבד. עד שמתרגלים למצב הצבירה החדש צריך לארוז ולשוב הביתה. גם התיאוריה החינוכית בדבר התועלת לילדים שידברו שפה נוספת ויראו עולם, לא עלתה יפה.
שלושת האזרחים האמריקאים הקטנים שלנו השחיתו את הבית מעצבים, לא הפסיקו לבכות והפריחו איומים שחובה הייתה לקחת אותם ברצינות. היה נורא. רוב השנה הייתי בדיכאון קליני, מה שכנראה קורה לי תמיד באמריקה. היחידה שניסתה להפיק את המרב מזה שכונה צ'ופר, הייתה נעמי. זה היה רגע שבו המזג האמריקאי וילדות ללא כפית כסף בפה, נתנו לה את הכוח להתמקד בעיקר.
טעות נוספת, חלק מתפיסת העולם המעשית שלנו, שבמקום להתיישב בעיר ניו יורק, שם חששנו שהילדים לא יעמדו במתרחש בבתי ספר ציבוריים והכל יהיה יקר וקשה, הנחנו לבן משפחה למצוא לנו בית אפלולי אך יקר להפליא בהרטסדייל, מחוז ווסצ'סטר היוקרתי, 40 דקות זמן רכבת ממנהטן. כדי להבין את היקף הטמטום: להחזיר את הפורד טאורוס שקנינו בליסינג עלה לנו בערך 8,000 דולר.
ברגע נתון היו ל"מעריב" ארבעה עיתונאים בניו יורק. אחד מהם, שחשד שהגעתי כדי לפגוע במטה לחמו, לא נהג בי יפה. מה שכן, וזה נאמר באחריות, “מעריב" נהנה מכל רגע. היה לי מדור שבועי במוסף הפוליטי של בטלהיים; מדור נוסף ב"תרבות מעריב" של אוחובסקי־גלבץ; כתיבה מגזינית ב"סופשבוע" של רבי ותמורה מסיבית לעיתון היומי.
1996 הייתה שנת בחירות. בשנה אחת כתבתי מכ־20 מדינות בערך, ראיינתי, הייתי בשטח וגם כתבתי על אוכל, מוזיקה ותרבות מניו יורק. אולי זה לא היה דיכאון אלא עייפות קלינית. המצב בבית היה פחות מלבב מפרק של משפחת בריידי. הרבה פחות.
באחד החגים, לא זוכר איזה, הגיע אבא של נעמי מצפון מדינת ניו יורק לבקר אותנו. הוא היה האיש האהוב עליי בכל משפחתה, ואני זוכר אותו לטובה עד היום. במובן מסוים הוא היה מודל חיקוי עבורי. אבל הוא כנראה הגיע אלינו חולה, כי לא קשה היה לזהות הפרעות קוגניטיביות. אחרי ארוחת החג נקלענו לאחד הוויכוחים האידיאולוגיים שאפיינו את הקשר בינינו. סיבובי המנוע עלו תוך כדי הסלמת הרטוריקה, ולפני שאמרנו רוברט אופנהיימר הוא קרס ונפל לרצפה.
מארשת פני הרופאים בבית החולים בווייט פליינס הסמוכה, ניתן היה להבין לאן זה הולך. הוא מת אחרי כמה ימים. על פי בקשתו עשתה המשפחה סידורים להעברתו לקבורה בישראל. למדתי אז לקח חשוב: הכי פשוט לקבור אותנו היכן שאנחנו מתים בתפוצות. אפילו בגינה. הלוגיסטיקה של להעביר מת לקבורה בישראל היא יציאת מצרים במהופך, רק יותר ארוכה.
רחוקים מהלוויה המתוכננת בקריית שאול, החליטה המשפחה לערוך אזכרה צנועה בבית כנסת במנהטן. היה זה אך טבעי שנעמי ביקשה ממני להשתתף. זה היה חשוב לה. כאמור אהבתי את אביה ולכבוד היה לי.
יום לפני האזכרה סבלתי ממיחושים שונים, בעיקר בבטן. בעת השהות באמריקה גילו לי בקע בסרעפת. לא נעים אבל חיים עם זה. פעולת המעיים שלי בבוקר הייתה שחורה כזפת, שזה הזמן שבו גברים חסונים כמוני מתעלפים לתוך האסלה. על פי ידע אישי ובמיומנות מסוימת, נטלתי דוגמה. זה לא רק מבהיל, זו לרוב עדות לדימום במעי. ממצא שאתה רוצה לחלוק עם רופא מומחה בהקדם האפשרי. היה עליי להחליט מה לעשות.
יכול להיות שטעיתי, אבל אמרתי לנעמי שרצוי שאגיע כמה שיותר מהר לחדר מיון. אני יכול לכתוב עמוד על המשטמה שנדפה ממנה לעברי; על תחושת הבוז והעלבון; זה היה אחד הרגעים הנחותים והעלובים בחיי: להשאיר אותה לנסוע לבד למנהטן וליטול את הצואה השחורה שלי במונית לבית חולים.
כל אחד עם מה שקרוב ללבו. חדר המיון היה מלא להתפקע, אבל הרופא התורן שהתנפל עליי ונטל ממני את הממצא, לא נראה כמי שחלק על שיקול דעתי. הוא חזר אחרי חצי שעה ואמר שזה לא דם אלא הצבע המשולב של התרופות הרבות, בעיקר בקבוק פפטו־ביסמול, ששתיתי ערב קודם לכן. הייתי מרגיש הרבה יותר מוצדק אילו היו מאשפזים אותי וקורעים לי את הצורה בבדיקות מאשר לחזור הביתה בידיים ריקות.
זה קרה 20 שנה לפני שהתגרשנו. אבל לא עבר יום אחד מאז שבו העזתי להעלות בדעתי שנעמי שכחה או סלחה לי. אני יודע שלא. פעם אחת זה נאמר במפורש במהלך ויכוח ומאז לא התפוגג. זה דקר והביך אותי כשם שהרגיז אותה. באופן מוזר זה אפיין את השנה ההיא באמריקה. העיתון הרעיף עלינו כל טוב; זו הייתה כנראה השנה הפורייה ביותר שלי ככותב; הייתי בחצי אמריקה ואכלתי בכל 50 המסעדות שדורגו אותה שנה ב"זאגאט". חזרנו הביתה ורבנו עם הדיירים ששמרו עליו.
בכל מה שקשור בבריאות, מחלות ורופאים, שמרנו על הפרדה מוחלטת. לנעמי היו המחלות והרופאים שלה, ולי את שלי. לא ראינו טעם בלהשליך את המיחושים הרבים והמגוונים שלנו לכובע אחד. היה לנו סף כאב שונה, תפיסה אינטימית ואינטרפרטציה אישית של תסמינים.
נעמי ראתה בכאב ובחולי רעות הכרחיות בדרך לחיים מלאים וטובים יותר; כל דקירה בגופי העלתה אצלי תהייה נוקבת וקיומית: מי יתנדב לכתוב את הנקרולוג לזכרי. פעם הייתה לי רשימה מלאה להתפקע במיטב הכישרונות בענף שגם שמעו ממני וידויים מסמרי שיער והכירו את שם החיבה שבו קראה לי אמי. רובם כבר אינם איתנו ועליי הוטל להיפרד מהם. האמת היא שככל שמתקרב הרגע הזה פחות אכפת לי. אולי משום שכבר שנים רבות לא מזיז לי מה חושבים עליי.
אני לא יודע מה איתך, בישרתי לנעמי בבוקר כשעמדנו במטבח מסנוורים מרצפת הלינולאום מסתירים את עינינו כדי לא לתדלק את המיגרנה התאומה שתקפה אותנו, אבל הגעתי לכדור הפרקודן האחרון שהבאתי מישראל, מה שמבטיח שעד הצהריים נגיע למיון. ברבות השנים פיתחה נעמי טינה מרה וכעסנית אל תלותי בתרופה נרקוטית, אבל אפילו היא הבינה - אולי מתהומות הכאב שלה - כי זה לא הזמן לבוא איתי חשבון על פזיזות פרמקולוגית.
הפרקודן האחרון בתיק התרופות שלי נתפס אצלנו ככדור האחרון במחסנית של מגיני מוצב נצורים שחיילי אויב אכזרים שוטפים אותו בגלים. אם המיגרנה שלי לא תיבלם ותוכניתה השטנית להתנחל בירכתי ראשי (מיקומה המועדף) תעלה יפה והיא תלבלב ותפרח להתקף בגודל מלא, רבים הסיכויים שנעמי תיאלץ לגרור אותי לחדר מיון הסמוך, כפי שכבר קרה לנו בימים שבהם הצליחו לשכנע אותנו שאין כמו שני טיילנול לשיכוך כאב חריף.
אני יודעת עד כמה אתה קשוב לכאבו של הזולת, אמרה נעמי ופניה חוורו, אבל גם המיגרלב שלי נגמר. עוד שני כדורים ואני סילביה פלאת'. זה לא היה איום בעלמא אלא נתיב אופרטיבי אפשרי. אתם יודעים איך זה שעם ניצב מול הריסות חייו.
בכל מה שקשור לרפואה תחזוקתית היינו ערניים להפליא. כל אחד מאיתנו גבה מרופאו האישי מכתב מרהיב בניסוחיו ובטיב האנגלית שלו. המכתבים הללו, שמסרו את ההיסטוריה הרפואית שלנו ופירטו את התרופות שאנחנו נוטלים, אמורים היו להיות התשתית במסכת יחסינו עם שירותי הרפואה האמריקאיים. היינו שמחים לדחות את תחילתם, אבל אותו בוקר גשום ואכזר הבנו שלא נותרה לנו ברירה אלא למצוא רופא שיהיה מוכן לרשום לנו את התרופות הנחוצות.
נכנסנו למכונית ונסענו ל־D.O.C.S הסמוך, הבורגר קינג של הרפואה באמריקה. כל מי שהוריו וחבריו הזהירו אותו לא להגר מישראל, זוכר שהאיום הגדול ביותר שבו נפנפו תחת אפו היה הרפואה הפרטית. באמריקה נורא יקר להיות חולה. כמובן ששכחו לציין שנורא יקר להיות בריא, אבל אז לפחות אתה נהנה. D.O.C.S הם ראשי התיבות של Doctors On Call, כלומר רופאים זמינים.
לא ממש חלון דרייב־ת'רו שבו אתה מדבר עם רופא דרך זכוכית, אבל קרוב. חבורה של רופאים קשישים וחביבים שמטים אוזן קשבת לתלונות מוזרות, כולל של מקומיים שאין להם ביטוח ומהגרים עילגים.
הרופאים האלה, שכבר שמעו וראו הכל, יודעים שבסופה של קובלנה שגרתית יהיה עליהם לכתוב מרשם לסם כזה או אחר. מכיוון שהתשלום במזומן, הם עושים כך ללא מחאה ועם מעט מאוד אתיקה רפואית. לדרייב־אין המתירני הזה הייתה תרומה גדולה למגיפת האופיאטים שקוטלת עד 100 אלף אמריקאים בשנה ממנות יתר.
זה מאוד מביך אותי, אמרתי שעה שישבנו במכונית מול דלת הכניסה ומיאנו לצאת. זוג מישראל, בעל ואישה, מתלוננים על מיגרנה כרונית ושניהם בעיצומו של התקף. זה יהיה נס אם לא יעצרו אותנו.
הפן המעשי של נעמי נכנס להילוך גבוה. אני בטוחה שכל אחד מאיתנו יראה רופא אחר, אמרה. חוץ מזה, המכתבים שלנו מאוד מרשימים, חומר לפוליצר. ודבר נוסף, למי אכפת ממך בניו יורק? זה לא שפרידה תראה אותך בסופר־פארם ותספר לאמך על הסקנדל שעשית לרוקחים שסירבו למלא לך את המרשם. בוא, אני אדבר.
בניתי על האנגלית המשובחת שלה.
כמובן שצדקתי.
קודם ישבנו שעה ארוכה בחדר המתנה גדול עם חבורת מתחזים מקומיים שנראו כמו בני משפחתו של פרדי קרוגר. אחר כך מילאנו טפסים רבים שעימתו אותנו עם ההיסטוריה הרפואית הסבוכה שלנו. נלקחנו לשני חדרי בדיקה שונים, ואחות שהזכירה את האחות ראצ'ד מ"קן הקוקייה" רק פחות נחמדה, מדדה לנו לחץ דם וחום.
מה לא בסדר איתך? שאלה אותי ראצ'ד במבטא דרומי מאתגר. תפסתי את ראשי בידיי ונאנחתי מלוא הריאות. אני בהתקף מיגרנה קשה מאוד, מלמלתי, ירשתי את זה מאמי. בדיעבד התרשמתי שזו הייתה טעות לגרור את אמי לדיון רפואי לא מעמיק במחוז ווסצ'סטר.
הרופא תכף יראה אותך, אמרה ראצ'ד.
אחרי חצי שעה שבה הגעתי לשלב ההזיות, החזיונות ודופק הולם באוזניים, נכנס לחדר רופא זקן. אה, הוא אמר כאשר בחן את טופס הקבלה. מיגרנה. זה לא טוב ומצץ את שיניו. הוא הביט מקרוב בעיניי, כי בבית ספר לרפואה דורשים מרופאים שיבדקו שאין לחץ פנימי על גלגל העין.
נתתי לו את מכתב ההפניה המופתי שלי. בסעיף הראשון היה כתוב שאני לוקח פרקודן למיגרנות. כדי להסיר ספק ולא בגלל שחיפשתי חברה, פרקודן נחשב אז לאחד הסמים המועדפים בהוליווד. היו זמנים בקריירה של ריצ'רד דרייפוס, קארי פישר ואחרים שהם זללו פרקודנים.
כאשר לוקחים פרקודן, או בשמו המקורי אוקסיקודון, לא כדי לטפל בכאב, הוא מעגל את הפינות החדות בחיים. המחמירים טוענים שמערכת היחסים המשמעותית ביותר של המכורים היא עם הכדור. יש בזה משהו.
בישראל רשמו אז - אני לא בעסק כבר 20 שנה - מרשמים לפרקודן בשלושה עותקים: אחד לבית מרקחת; אחד לשר הבריאות ואחד לראש הממשלה.
ניסיתי להישאר שווה נפש ומסויג. הכי מסוכן מבחינת החלטת הרופא זה להיראות נרגש ונואש ובעיקר עם כמיהה לסם. כמו לעבור במכס עם מזוודה מלאה שעונים ולהזיע.
יש טריק נוסף שגם אותו ניסיתי. אמרו לי שפרקודן באמריקה מכיל חומרים שונים משלנו, ניסיתי להפגין ניתוק. יכול להיות שאני צריך כדור אחר?
לא, לא, זה אותו כדור בדיוק, אמר ד"ר מיירון זקמן החביב (שמות המשפחה של הרופאים שלי באמריקה תמיד מתחילים בז'). כמה אתה לוקח בחודש?
בדרך כלל אני מסתדר עם עשרה בחודש, אמרתי.
נתחיל עם 40, אמר ד"ר זקמן, ונראה איך הולך, טוב?
אחר כך, בדיוק כפי שניחשתי, הלך ד"ר זקמן לבדוק את נעמי בחדר הסמוך. נפגשנו ליד דלפק התשלום. לד"ר זקמן לא היה תחליף מקומי לכדורים של נעמי. הוא התקשר לבתי מרקחת שונים כדי להתייעץ עם רוקחים מלומדים. גברת מיברג, צעק ד"ר זקמן, אולי ארשום לך את הכדורים שבעלך לוקח? אין כמוהם נגד כאבים. לא! לא! מחתה נעמי, הם עושים לי בחילה.
התשובה מדויקת רק בחלקה שהייתה חלק מהמלחמה הקרה בינינו על הפרקודן, שהתלקחה לעתים לאש חיה שטוחת המסלול. כמו הפעם שבה נאלצתי לעזוב את הבית ולחיות חודשיים בדירות אנדרומדה ביפו אחרי שהוכרזתי פרסונה נון גרטה. היו פעמים לא מעטות שבהן השאלתי לה חצי כדור והיא נרדמה כמו הנסיכה ליאה.
הסירוב החינני שלה לזקמן היה האקורד היחיד אותו בוקר בסקרסדייל שהיה בו כדי להבהיר שלא היינו שני הנרקומנים החדשים בשכונה.
שילמנו 250 דולר לשנינו. ד"ר זקמן עשה לנו הנחה ליהודים.
בזמן שחיכינו בבית המרקחת עד שהרוקחת תמלא את המרשם, עלה חיוך על פניי; מעולם לא היו לי 40 פרקודנים ביד. גן עדן. דווקא לא נורא, אמרתי, עבר חלק.
כשחזרנו הביתה נכנסנו למיטה ושכבנו בעיניים עצומות עד שהכדורים יתחילו לעבוד. הילדים היו בבית הספר. רק אז ניאותה נעמי לעדכן אותי. היא סבלה תמיד מתסמונת של יקיצה מאוחרת המאפיינת אנגלוקסים המתקשים לאוורר את רגשותיהם בפרהסיה. תחושות הנצו בה בשיהוי מסוים.
היה נורא מביך, היא הבהירה לי, ממש צדקת. הזקמן הזה שאל אותי איך הולך לנו בדוכן העיתונים.
איזה דוכן עיתונים בראש שלו?
הוא קרא בטופס שמילאת שאתה עובד בעיתונות וחשב שיש לנו דוכן למכירת עיתונים בוול סטריט. זה מה שאמרו לו שישראלים עושים במנהטן.