עם ניסיון של כמעט 30 שנה בכתיבה, הייתי אמור כבר לדעת שמסוכן לערבב פובליציסטיקה ופוליטיקה. בטח בשבוע הפסח, שבו הדברים נכתבים הרבה לפני שהם מתפרסמים (ובמציאות הפוליטית שלנו, מדובר בנצח). לא באה כל הפתיחה הזאת אלא כדי לומר שיש סיכוי שהדברים שנכתבים עתה ומתארים תסריט מופרך, יהפכו לתוכנית עבודה אופרטיבית. מצד אחד, אני אומר "הלוואי". מצד שני, יכול להיות שאתם תוהים עכשיו מדוע אני כותב שוב את מה שקראתם כרגע בעמודי החדשות.

ובכל זאת אסתכן, כי נדמה לי שהטירוף שמדינת ישראל נקלעה אליו מחייב פיוס לאומי, צמד מילים שרוב החברים בשבט המקורי שלי - הלבן וההגמוני, שונאים. אומרים שתוצאות הבחירות משקפות כאוס. אני חושב שעולות מהן דווקא שתי אמירות ברורות. הראשונה - תאהבו או לא - שאין בישראל מנהיג פופולרי כמו בנימין נתניהו. השנייה - שגם אותה אפשר לחבב או לא - היא שרוב הישראלים חושדים שהוא חטף את מדינת ישראל.

איך יכולים שני אלה לדור בכפיפה אחת? זה די פשוט: בסקרי דעת הקהל מקבל נתניהו למעלה מ־40% תמיכה בשאלת ההתאמה לתפקיד ראש הממשלה. האחוז הזה היה צריך להעניק לו 45־50 מנדטים, כשבפועל הוא קיבל רק כשני שלישים מהם. כלומר, יש הרבה אנשים שחושבים שנתניהו הוא המתאים לראשות הממשלה, אבל לא בחרו בו. רובם בחרו במפלגות לוויין: חרדיות, דתיות או גזעניות.

חלק מהם מצויים כמוני עמוק בתוך הזרם (שיכול להתקיים רק בישראל) הסוציאל־ליברלי. שזה, בשני משפטים: גדלתי בחיקה של ארץ ישראל הישנה והטובה (אליי) הלכתי לתנועת נוער סוציאליסטית, שירתי בנח"ל מתוך תקווה שאם אהיה ראוי, אולי אוכל יום אחד להיות קיבוצניק. שרתי שירי מגל וחרב ובעיקר נמלאתי אימה מהמפגש עם ישראל שלא הכרתי עד לכיתות הגבוהות של התיכון: המזרחית, המסורתית והימנית.

האימה הזו הובילה אותי תחילה להסתייג, אחר כך להתאהב - ובין שתי אלה להפנים שמדובר (יסלחו לי המסורתיים) בנישואים קתוליים: זה לא הם או אני, אלא הם ואני נגד שאר העולם, אסימון שלוקח לו קצת זמן להתגלגל במורד תודעתו של מי שבחר למקם את קבוצת ההתייחסות שלו על ציר לונדון-ניו יורק, במקום בפריפריה שנמצאת במרחק של חמש דקות מביתו.

יש לי ביקורת רבה על עמיתי, ד"ר אבישי בן חיים, שהפך את הסכסוך בין האליטות הישנות לישראל השנייה לפריזמה היחידה שדרכה יש לפענח את הווייתנו במקום הזה, אבל בדבר אחד הוא צודק: המאבק בנתניהו, שהופך למטורף מיום ליום, אינו אלא רצון להחזיר עטרה ליושנה, לנקום בנער הפוסטר שבו מאוהבים "הגנבים" שגנבו להם את המדינה.

הייתי נכנס בעובי הקורה הזאת, שבה מתבצע היפוך תפקידים בין יהודים מסורתיים למי שהיו פה הבעלבתים עד לפני חמש דקות - ופתאום מרגישים שבויים בארץ זרה שבה אפילו המוזיקה ברדיו אינה מדברת אליהם יותר, אבל בפוליטיקה עסקינן ולא בפובליציסטיקה לשמה, כך שאנסה להתקדם.

אין שום מדינה נורמלית בעולם שבה ראש ממשלה שחילץ את מדינתו מהמשבר המטורף ביותר שפקד את האנושות מאז מלחמת העולם השנייה, היה זוכה לאי־אמון מצד הבוחרים. אפילו האחרונים שנהגו כך, האנגלים שהדיחו את צ'רצ'יל מיד אחרי ניצחונו המזהיר במלחמה ההיא, התחרטו מהר מאוד והחזירו את האיש (מי אמר שמפניות וסיגרים?) אל הבית שברחוב דאונינג 10.

וינסטון צ'רצ'יל (צילום: Getty images)וינסטון צ'רצ'יל (צילום: Getty images)

מה אומר לכם, חברים? אני מאלה שמעדיפים ללמוד מההיסטוריה במקום לחזור עליה. משום כך אני קורא לקולות השפויים במחנה שלו אני נותן בעקביות את קולי: הצילו את המדינה!

לא בהתעקשות אובססיבית על החלפת נתניהו, אלא דווקא ביחד איתו. במילים אחרות: יאיר לפיד, בני גנץ, נפתלי בנט וגדעון סער - ששווים ביחד 38 מנדטים, צריכים לחבור לליכוד על 30 מושביו בכנסת החדשה ולהקים קואליציה ציונית ושפויה, כזאת שבה נתניהו יודע שהחבל הדק שייאלץ להלך עליו, הוא חבל ההצלה היחיד שנותר לו.

קווי היסוד: סטטוס קוו מדיני (שממילא יתקיים, עם כל הכבוד לשיגיונות הממשל האמריקאי החדש) ורפורמה עמוקה כמעט בכל השאר. בלי גפני ובלי עבאס, בלי עודה ובלי בן גביר. קואליציה שבה היאיר המשפיע הוא לפיד ולא נתניהו.

יהיה לזה מחיר מיידי: כל הנוסטלגיים שהחליפו את הפעולות בתנועת הנוער מימי נעוריהם בארחי־פרחי-בלפור במוצאי שבת, יכעסו מאוד. אבל בהמשך אפילו הם יגלו שעם לפיד כשר חוץ ומ"מ ראש הממשלה, גנץ בביטחון, סער באוצר ובנט בפנים, כשהם נוטלים בהתאמה גם את החינוך, התקשורת והמשפטים, אפשר לעשות דברים גדולים, דווקא בהובלת נתניהו.

לכן, כמי שהעניק ללפיד את קולו, אני קורא לו לקדם את האופציה הזאת בכל כוחו ולרתום את מה שהוא מכנה בשם "מחנה השינוי" למשימה: אם הדרך להצלת מדינת ישראל מעצמה עוברת דרך הצלת נתניהו, כך יהיה.