אומנם חשוב למלא בתוכן את העיתונים ומהדורות החדשות בימי פסח המשמימים, אבל יש גבול לקשקוש. מכל עבר אנחנו מותקפים במדע בדיוני, בואכה פנטזיה, לגבי קיומו של "גוש השינוי" להחלפת נתניהו. גוש שרק צריך להחליט מי יעמוד בראשו, בנט או לפיד - והוא יקבל את המפתחות מהנשיא.

בכמה תסריטי בדים מלעיטים אותנו, כמה חישובים פורחים באוויר, שכולם אלכימיה פוליטית־רעיונית. נכון שבעידן נתניהו ומאז רבין, שרון וברק, האידיאולוגיה והבטחות הבחירות הפכו לאלסטיות ביותר. אבל בכל זאת, מי שמנסה למכור לנו מערך פוליטי הכולל את אחמד טיבי, תלמידו של יאסר ערפאת, לצד נפתלי בנט, ואת היבא יזבק מחובקת עם גדעון סער, הוא אוויל מוחלט או שקרן גמור. שלא לדבר על מי שמנסה לחבר בין תומכי בית הדין של האג ממרצ והוזי השמדת זכרון יעקב מהעבודה לבין ציוני תקווה חדשה וימינה. סער, בנט, או שקד לא יחלמו להישען על גורמים אנטי־ציוניים, שלא לדבר על מה שתהיה אחריתם הפוליטית, אם ינהגו כך.

גם האופציה השנייה – קואליציה של ביבי, סמוטריץ', בן גביר, בנט ומנסור עבאס, היא הזיה. קידומה בידי דרי בלפור רק ממחיש את עוצמת הייאוש שם. אומנם לנתניהו עצמו אין שום בעיה להפר את ההבטחה המפורשת שנתן ערב הבחירות, השוללת תסריט שכזה. ואומנם המפלגות החרדיות – נו, אנחנו יודעים מה מעניין אותן. אבל דרישות המינימום של רע"ם מרסקות את הבסיס הרעיוני של הציונות הדתית וימינה. גם של הליכוד, אם בכלל יש לכך משמעות.

דרישות הבסיס של רע"ם הן חיסול חוק הלאום ומהות המדינה היהודית, ובוודאי ביטול חוק קמיניץ, שנועד לעצור את הפרת החוק הערבית הסיטונית בגליל ובנגב. והרי אחת המשימות הראשונות של ממשלה אמיתית תהיה השתלטות מחדש על חבלי הארץ הללו. לשים קץ לתהליך המתחיל בבנייה בלתי חוקית ותפיסת אדמות מדינה, וממשיך בהשתוללות בכבישים, ומשם למעשי שוד ורצח. את דרישות הבסיס של עבאס לא יבלע איש בימין האידיאולוגי, אפילו אם יתעלם מעשרות שנות תמיכה במחבלים ואינסוף קריאות לחיסול הציונות, בשורות רע"ם.

לכן הדרך היחידה למניעת בחירות נוספות עוברת בפירוק מוחלט של הגושים, אולי אפילו פירוק הליכוד עצמה. ממשלה שתכלול את בנט, סער, לפיד, ליברמן, גנץ וחלק מהחרדים, כמו גם סמוטריץ' בלי בן גביר. וכאמור, אולי פיצול בליכוד. מי שמאמין שסוג פאזל שכזה אכן ריאלי להרכבה, או שסער ובנט יסכימו לקנות את הבטחות נתניהו ולהיכנס לליכוד, שימשיך לחלום.

אבל רוב הסיכויים שבאוגוסט נפגשים שוב בקלפי וזה לא כל כך נורא. כי מדובר בסיבוב האחרון, זה שיושפע עמוקות מהגיליוטינה שתנחת בנובמבר על כהונתו של נתניהו, עם מינוי גנץ כראש ממשלה. לכן, לפני או אחרי הבחירות הבאות, ייאלץ נתניהו לפרוש או להפוך לשר בממשלת מעבר מסוכסכת של גנץ. ואולי אפילו ייאסר עליו לשמש כראש ממשלה חליפי והוא יעבור לספסלי הח"כים הפשוטים.

נתניהו מבין היטב את השלכות האופק הזה ולכן הוא מנהל מערכה חסרת גבולות. אבל דווקא בגלל זה ייתכן שהוא יחתור לקבל חנינה ולפרוש, שלא לדבר על להתמנות לנשיא המדינה. כפי שהדברים נראים השבוע, אין כל פתרון חוץ מפרישה של ביבי. מה שיציל אותו אישית מביזיון ואותנו מהמשך המלכוד. רק כך יתממש רצון רוב אזרחי המדינה לכונן ממשלה לאומית אקטיביסטית, אם כי לא בראשות בנימין נתניהו.

היבא יזבק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)היבא יזבק (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הדיקטטורה הליברלית

חוק הלאום הוא אחד המכשולים המרכזיים הניצב בדרך להרכבת הקואליציות הרעועות משני הצדדים. חקיקתו נולדה כריאקציה לניסיון לטשטש את המהות היהודית־ציונית של מדינת ישראל. ניסיון שהגיע לשיאו בחטיפת המערכת הנורמטיבית של המדינה בידי השופט אהרן ברק ועמיתיו.

אותה הפיכה שיפוטית, שבין היתר ביקשה למחוק את מרכיב הלאום היהודי מהמדינה שהגה תיאודור הרצל. חוק יסוד "הלאום" נועד להציב קיר ברזל בפני המשך טשטוש המהות הציונית של ישראל והפיכתה למדינת כל אזרחיה. לכן המפלגות האנטי־ציוניות והפוסט־ציוניות מציבות את חוק היסוד הזה כמחסום לכניסתן לקואליציה. בעוד הגמגום בחלקים הציוניים של המרכז־שמאל מלמד על ליקוי המאורות האידיאולוגי שמתחולל במחנה הזה בדורות האחרונים.

התמודדות מרתקת עם ליקוי המאורות הזה עורך יורם חזוני בספרו שתורגם לאחרונה לעברית "מדינה יהודית – הרצל ואתגר הלאומיות". בכישרון רב וברוחב יריעה מרשים, מנפץ חזוני את הניסיון לשכתב את ההיסטוריה, ולייחס לבנימין זאב הרצל עצמו את התשתית הרעיונית של אהרן ברק ועמוס עוז.

חזוני מאתר את ההתבטאויות, הרישומים והמעשים של הגאון שהעלה את שיבת ציון על הפסים, ומוכיח עד כמה הוביל הרצל למדינה יהודית ולא למדינת יהודים. כלומר מדינה שתפעל על פי מרכיבי הזהות והלאומיות היהודית ולא מדינה ככל המדינות, שיהיו בה הרבה יהודים. אין מחלוקת על כך שאבי הציונות לא דגל במצע ש"ס ואפילו לא בזה של הציונות הדתית. באורחותיו וברעיונותיו הוא ראה מדינה סובלנית ופלורליסטית, אבל כזו שמרכיבי הלאום היהודי שלה מייחדים אותה מכל המדינות. את האמת ההיסטורית הזו מוכיח חזוני באפקטיביות מרשימה.

הספר נותן מבט רחב ואקטואלי כאשר הוא סוקר את שובה של הלאומיות במדינות דמוקרטיות רבות במערב. מהברקזיט הבריטי ועד ארה"ב של דונלד טראמפ, דרך פריחת מפלגות שלטון לאומיות בברזיל, הודו, איטליה, הונגריה, פולין ועוד. חזוני משרטט קו מחבר בין האופן שבו החלו רבים בעולם הדמוקרטי למאוס בדיקטטורה המחשבתית הליברלית, זו שבנתה חזון של גלובליזם ויורופיזם כדי לרסק את הלאומיות ואת המאפיינים המיוחדים של כל עם ומדינה. מגמה שמחוברת גם לחקיקת חוק הלאום אצלנו ב־2018.

חזוני תר בהיסטוריה אחר שורשי האימפריאליזם הליברלי, זה שמנסה ליצור משטר עולמי אחיד, שיטשטש את המסורות הייחודיות והאינטרסים של כל לאום. מעניינת במיוחד ההבחנה שהוא עורך בין רעיונות הפילוסופים מונטסקייה ורוסו, שניים מאבות המחשבה המדינית המודרנית.

מונטסקייה שהכיר בכך שמדינות שונות זקוקות לחוקות מגוונות לפי המאפיינים שלהן, לעומת רוסו שהטיף לחוקה אוניברסלית, שמי שלא יציית לה יאבד את הלגיטימיות. מבחינת חזוני, מדינת כל אזרחיה היא תפיסתו של רוסו, כמו גם תפיסתו של נפוליאון בונפרטה, שהכריח את נציגי היהודים לבטל את הזהות הלאומית שלהם על מנת לזכות בחופש דת.

אבל אקטואלי במיוחד הוא החיבור שעורך חזוני בין רוסו ורעיונות המהפכה הצרפתית, לבין הדיקטטורה הרעיונית שמובילה את המערב בעשורים האחרונים. אותו סט רעיונות המכונה ליברלי, שהאינטלקטואלים המובילים בארה"ב ואירופה מנסים להשליט עלינו כאמת אוניברסלית אחת, מוחלטת.

אמת המחייבת ציות של כל אומה, שלא להעז לשמר מאפיינים לאומיים ייחודיים, כי אחרת היא תהפוך לגזענית, בוגדת בנאורות ואנטי־דמוקרטית. הכל ססמאות קרב חסרות שחר ושגורות כל כך בסניף הישראלי של ה"מחנה הנאור". כך מבסס ספרו של חזוני את העצמאות החדשה של מדינת ישראל ומדינות רבות במערב, עצמאות מהדיקטטורה הליברלית. ובענייננו, העצמאות הציונית המחודשת.

tguvot@maariv.co.il