מול אונייה ששקעה

ספר חדש הופיע בתרגום לעברית, ושמו “איים קטנים". סיפור על חיים באי האיטלקי הקטן גִ'ילְיוֹ. לא הייתי מזכיר או מאדיר את הספר החדש הקטן הזה אלמלא העובדה שבסופו יש בכמה עמודים תיאור של התנגשות אוניית תענוגות ענקית באי. טביעת האונייה הזו, קוֹסְטָה קוֹנְקוֹרְדִיָה שמה, ב־2012 הסעירה את כל העולם.

לאחרונה היינו מרותקים שוב למעקב אחרי אונייה ענקית אחרת, שחסמה את תעלת סואץ עד שאורי גלר, או אולי טרקטורן עקשן, שחררו אותה. אורי גלר התאמץ ממש, הטרקטור עשה מה שצריך, וכולנו חזינו שוב איך אוניית ענקים תקולה מושכת אליה את תשומת לב כל העולם.
ראיתי אפילו צילום פוטושופ מצחיק של בעל פיצרייה שהשתיל את עצמו מביא פיצה לטרקטורן שמנסה לחלץ את האונייה בתעלת סואץ, אבל לא הייתי צריך פוטושופ כדי שיהיה לי צילום ליד אוניית הענק שטבעה באי באיטליה. הייתי לידה, ולא הייתה לי שום בעיה לעשות “סלפי עם אוניית ענק טבועה".

אחרי שהיא טבעה, בשעה שלאיש עדיין לא היה מושג איך מחלצים אותה, נסעתי לראות את האונייה הזו, שטבעה על חופי האי גִ'ילְיוֹ.
היא טבעה שלושה חודשים קודם, ועדיין הייתה שם, על החוף, כשבאתי לבקר אותה, ונשארה שם גם שנתיים וחצי אחרי כן.

לא הצלחתי להבין איך זה קרה. מדוע רב החובל עשה את השטות ושט בקרבה כזו לחוף? אמרתי לעצמי שאני חייב לראות בעצמי את האיוולת הגדולה ביותר ששטה על פני הימים, כדי להבין טוב יותר לאיזה עיוורון מרצון יכול אדם להגיע.

יש מקום בטוסקנה ושמו מוֹנְטֶאָרְגֶ'נְטָרְיוֹ. בים ממול יש אי, שמו גִ'ילְיוֹ. אני מכיר את האזור ולא הצלחתי להבין - מה הסיבה שהאונייה התקרבה כל כך לחוף האי? האם אין די מקום בין החוף לבין האי למעבר האונייה? נסעתי, וכמובן ראיתי מה שידעתי: יש מקום נרחב מאוד, 15 קילומטר. אפילו בימים צלולים קשה לראות באופק את האי גִ'ילְיוֹ. עליתי על מעבורת ונסעתי במשך שעה לגִ'ילְיוֹ. עוד בדרך, כאשר האי מתחיל להתגלות באופק רואים את האונייה. היא ענקית ולבנה והאי קטן, והיא נראתה כמו אתר גיאוגרפי יותר מאשר כמו אונייה.

כשירדנו לחוף, העניין נראה תמוה עוד יותר. על האי גִ'ילְיוֹ יש רק נמל דייגים וסביבו כמה בתי כפר קטן. אוניית הענק הזו, על 3,229 נוסעיה ו־1,023 אנשי צוותה, התרסקה היישר לתוך הכפרון הקטן אשר אותו ואת חייה בו מתארת הסופרת באותו ספר שתורגם לאחרונה לעברית (בהוצאת כנרת, זמורה, בתרגום מונה גודאר).

ככה כותבת לורנצה פּיירי: “האונייה הענקית הזאת, כמו הר לבן, שרועה בתמונת תקריב בתוך מסגרת החלון שלי... האונייה הזו חיללה לנצח משהו קדוש. צללית של סלעי גרניט וים שלא השתנתה זה חמישה מיליון שנה". ובמקום אחר היא כותבת על האסון שמקורו ב"הסחת דעת מצערת של גבר מריונטה, רב חובל של ספינת ענק נוצצת בקריסטלים מזויפים ומנורות ניאון צבעוניות".

אם שאלתי את עצמי כמה קרוב לחוף הקברניט החליט לשוט, כשעמדתי שם הגיעה התשובה: הכי קרוב. כאילו המטרה שלו הייתה לעלות על החוף ולהמשיך בנסיעה על היבשה. האונייה טבעה פשוט כי לא היה אפשר לשוט יותר, ואז סלעי הגרניט של האי קרעו את בטנה. לא ניתן להבין דבר כזה בשום אופן. הטיטניק טבעה כי היא לא ידעה שצץ קרחון בדרכה, הקוסטה קונקורדיה התנגשה במה שהיא ידעה שקיים שם תמיד, ופשוט התעלמה ושטה דווקא ובכוונה עליו.

ישבתי שם מול האונייה, כל כך קרוב שאני כמעט בתוכה, כל הפאר וההדר נטויים על צדם וטבועים. מכיוון שזה קרה כה קרוב לחוף, האונייה לא צללה למצולות והיא עמדה שם, עדות לכך שכל העוצמה והפאר, הג'י־פי־אסים והמחשוב לא מועילים כאשר את הספינה מסרו לניווטו של רב חובל לא מנוסה וצוות של עוצמי עיניים מול המובן מאליו. כולנו מכבדים את האדם באשר הוא אדם, אבל אדם יכול גם להיות מטומטם. כאן מול הספינה הזאת האיוולת עמדה מולי ענקית מכל דמיון. טוב שהגעתי לראות זאת בעיניי. אם יש מקום בעולם שהטמטום האנושי או האשליה או הגאווה נראים בו ברור - זהו המקום. כתבתי על זה אז במדורנו, וגם אז שאלתי מה שהיום צריך לשאול בקול צעקה גדול יותר.

מול הפלא הטמטומי הזה והתהייה ללא תשובה איך זה קרה, מהבהבת במוח תמיהה גדולה: אם בני אדם מתעקשים לא לראות את מה שמול העיניים, ולשוט אל ההתרסקות באוניית פאר שעל סיפונה כולם משתעשעים ומבלים, בכל עוצמת המנועים החדישים ביותר, הייתכן שלא רק אוניית תענוגות חוגגת תטבע אלא גם מדינה שלמה, אם היא תימסר בהתפרצות הרס לידי חסרי ניסיון יהירים, בעוד קברניט מנוסה עם הצלחות מוכחות מוכן ויודע להמשיך להשיט אותה בבטחה?

זהירות, בינה מלאכותית

חברים, היזהרו קצת עם כל המדע הזה. מה יקרה אם הבינה המלאכותית תודיע: יש אלוהים. האטו קצת את ההתקדמות עם המדע. זה עלול להיות מסוכן.

פינת השלולית

צפרדע אחד ניסה להתחיל במשך חודש עם נסיכה שלמדה איתו בכיתה. הוא הבין לבסוף שהוא לא מצליח, והחליט לוותר. אמר לעצמו: “לא אפנה אליה יותר. אשכח ממנה בקלות עכשיו, כשהגיעה הקורונה ואין יותר לימודים". עברו שבועות, והוא עדיין חשב עליה בלילות. יום אחד הם התכתבו והחליטו להיפגש “לטהר את האווירה". הם נפגשו בחוץ, וישבו על חומה גבוהה. הצפרדע סיפר לנסיכה איך הוא ניסה להתחבר אליה ולא הצליח, אבל הבטיח שעכשיו הכל בסדר ואין לו רגשות כלפיה יותר. הם החליטו ללכת משם לאכול פיצה. בשבילו עם תוספת זבובים.

הוא ירד מהחומה, וראה שהיא עדיין יושבת. “את לא באה?", הוא שאל. היא אמרה: “זה די גבוה". הוא חזר ואמר לה לקפוץ אליו. היא קפצה. הם הסתכלו אחד לשני בעיניים. היא ליטפה את פני הצפרדע. והנה הגיעה הנשיקה. נשיקה ראשונה לצפרדע, נשיקה ראשונה לנסיכה (מבוסס על נשיקה ראשונה אמיתית).