צה"ל זקוק לרפורמה מהירה, כואבת ותובענית. הרפורמה הזו רובצת לפתחו כבר שנים רבות. היא אינה מתבצעת, ואין שום סימן או איתות לכך שהיא עתידה להתבצע בעתיד הנראה לעין. ההנהגה הפוליטית של המדינה – עסוקה. בשנים האחרונות היא הסתפקה בהגדלה דרמטית של תקציב הביטחון, מבלי שניסתה ללמוד מה השינוי הנדרש בהרכב הכוחות של צה"ל.
אתחיל בהמלצה שהיבטיה רחבים, אבל יש לה השלכות על מבנה הצבא. מטעמים של הערכה נכונה של העדיפויות בתחום הביטחון – צריך לקבל החלטה נגד גיוס תלמידי הישיבות. איני רוצה לעסוק כעת בהיבט הערכי של הפטור, מה גם שיש לכך מענים ראויים דרך הגדרה מחודשת, מעודכנת, של שירות לאומי־אזרחי חובה.
אין לצבא עניין בגיוס בני הישיבות. מדינת ישראל צריכה צבא קטן וקומפקטי יותר מכפי שהוא היום. יש להתאים אותו לצרכים החיוניים של ביטחוננו, ולגוון אותו בהתאם לתחומי ההתמחות הדרושים. אין לי כלל ספק כי צה"ל אינו זקוק לתוספת כוח אדם, בלי קשר לנסיבות החיים המיוחדות של תלמידי הישיבות. אני מזמין את כל מומחי הביטחון בישראל להגיב על קביעה זו, ואולי גם לפתוח בדיון ציבורי כדי לנקות את השיח בסוגיה זו מהיבטים שאין בינם ובין ביטחון ולא כלום.
צבא קטן יותר הוא צבא שחייב להיות מבוסס על תמורה כספית הולמת לחיילים בשירות חובה. במציאות הכלכלית והחברתית של ימינו יש צורך חיוני לתגמל את חיילי החובה על בסיס שונה לחלוטין, כפי שאמר לראשונה לפני יותר מעשר שנים פרופ' דני פרידמן, אז שר המשפטים.
הצורך בשירות חובה, שהיה נכון למציאות החברתית והתכתב עם האתוסים הלאומיים של שנות ה־50 וה־60 – השתנה לחלוטין. הדרך לעודד את הרצון להתגייס (שהולך ונחלש לא רק בקרב הציבור החרדי אלא גם בקרב חילונים) היא לתגמל את משרתי החובה לפחות בגובה שכר המינימום במשק. צבא קטן יותר יכול להרשות לעצמו את העלות הנוספת הזו.
# # #
ההוצאות המיותרות במערכת הביטחון הגיעו בשנים האחרונות לממדים חסרי תקדים. בשנת 2007 הקמתי ועדה בהרכב מרשים ביותר של מיטב המומחים הכלכליים, הצבאיים והניהוליים של מדינת ישראל. בראשה עמד דוד ברודט, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר ויו"ר בנק לאומי. בוועדה היו חברים בין היתר פרופ' מנואל טרכטנברג, אלי הורביץ, קרנית פלוג, האלופים איתן בן אליהו ואילן בירן, אילן מזרחי שהיה ראש המועצה לביטחון לאומי, ארנה ברי וניר גלעד.
הוועדה קבעה - והממשלה אישרה – כי תקציב הביטחון יעמוד על 54 מיליארד שקל לשנה לתקופה של עשר שנים, ושחלק מהמימון יהיה מותנה בהתייעלות שנתית בהיקף של 3 מיליארד שקל במערכת הביטחון. בפועל, לאחר פרישתי התקציב נסק לשיאים של 60, 70 ואפילו 80 מיליארד שקל לשנה.
שום התייעלות לא זוהתה, ואין ספק כלל כי ההוצאות חרגו מעבר לכל צורך ביטחוני של ממש. מיליארדי שקלים בוזבזו על הכנות הזויות למבצעים חובקי עולם, שנועדו להשמיד את היכולות הגרעיניות האיראניות. המבצעים לא יצאו כמובן אל הפועל, אבל הכסף בוזבז.
ההשקעה המופרזת ברכש מטוסי 35F אינה דרושה. אני מכיר את כל דברי השבח וההלל על המטוס, ואינני רוצה או מתיימר להביע חוות דעת של מומחה. אבל אני מבין קצת בתמונת המצב הצבאית, המקומית והאזורית: למדינת ישראל אין צורך להוציא את כל תקציב סיוע החוץ של השנים הקרובות, מיליארדי דולרים, על מטוס קרב שנחיצותו מוטלת בספק. אין שום חיל אוויר באזורנו שמצריך אותנו להתחמש בעשרות מטוסי 35F.
אחד משרי הביטחון אמר לי כי התייעץ עם כל ותיקי חיל האוויר וכולם תמכו ברכישה. ובכן, אין לי ספק שמפקדי חיל השריון היו תומכים ברכישת טנקים מוגברת, ושאנשי חיל הים היו בוודאי ממליצים על רכישת כלי שיט (לא צוללות - כבר יש לנו מיותרות שמישהו חסר אחריות החליט לקנות).
בידי ישראל יש היום יכולת, אולי מובילה בעולם, לבנות את חיל האוויר שלה על בסיס מטוסים ללא טייס, שיעילותם אדירה, מגוון היכולות שלהם גדול יותר, ועלותם זולה יותר באופן דרמטי. אין צורך בטייסים אנושיים כדי להפעיל אותם, גם במקומות המרוחקים ביותר. טובי המפקדים בחיל האוויר מכירים בכך שבעתיד החיל יתבסס על מטוסים ללא טייסים.
למה אנחנו ממתינים? למה בינתיים מבזבזים מיליארדי דולרים על רכש שאיננו חיוני ודוחים את השינויים המבניים, שיכולים להגדיל את עוצמת הכוח התוקף שלנו, את מגוון היכולות בתחום המודיעין ואת הקטנת הצורך בכוח אדם שחשוף לסכנות שאפשר למנוע אותן?
הדברים הללו נכונים גם לגבי כוחות הקרקע. אמצעי ההגנה של הרכבים המשוריינים, שפרסומם מותר וגלוי, משנים לחלוטין את הצורך בסדרי כוחות השריון הדרושים. המשך ייצורם הרב של כלים אלה, הכרוך בהוצאות נוספות, הוא מוגזם.
גם השימוש בכלי הנשק המדויקים משנה לחלוטין את מבנה הכוחות הלוחמים, מספרם הנדרש, פריסתם בשטח והתחזוקה הקשורה בהם. אמצעי ההגנה שפותחו על ידינו בתקופה ארוכה, ובהשקעות לא מבוטלות, הופכים את ההגנה האווירית הישראלית ליעילה הרבה יותר מכפי שהייתה אי־פעם. יש לכך משמעות רבה בהקשר של ההשקעות המופרזות באמצעי מיגון, בעיקר של מטרות קרקעיות אצלנו.
במילים אחרות: היה זה אהוד ברק שאמר שאנחנו זקוקים לצה"ל קטן וחכם. לצערי, צה"ל איננו קטן. הוא גדול מדי ויקר מדי, וגם צרכן תקציבים ענקיים.
# # #
אלו הם דברים לא פשוטים ואינני כותב אותם כלאחר יד. מפקדי צה"ל, מהרמטכ"ל דרך כל שדרות הצבא, הם האנשים הטובים, האמיצים והמסורים ביותר שיש לעם ישראל. קיומנו, גם כיום, תלוי בהם. עבדתי עם רבים מהם, והיינו שותפים לקבלת החלטות גורליות שדרשו מהם להשקיע את מיטב תבונתם מסירותם ואומץ לבם. בכל זאת, אין זה מיותר לטעון, באותו תוקף עצמו, כי מערכת הביטחון זקוקה לרפורמה. צה"ל צריך להשתנות. הרכבו חייב להיות מבוסס על חשיבה מקורית, שונה מכפי שמאפיינת אותו כבר שנים לא מועטות.
היעדר הנהגה מדינית שענייני הביטחון באמת מעסיקים אותה מגביר את האחריות המוטלת על מפקדי הצבא – הרמטכ"ל הנוכחי וזה שיחליפו – ויאלץ אותם לגבש רפורמה יסודית במבנה הצבא, בהרכב הכוחות שלו, במרכיבי ההצטיידות שלו, ובדרך שבה הוא מנצל את המשאבים הלאומיים הרבים המושקעים בו.