1

היה משונה לשמוע השבוע את ח״כ אופיר סופר מדבר בלהט על ערכים. סופר שייך למפלגת הציונות הדתית - טייטל שבאמת משדר ערכיות - אבל מטרתו גם להשכיח מאיתנו שבצל קורתה מתארחים קיצוניים כמו איתמר בן גביר ואבי מעוז, שמעולם לא עברו את אחוז החסימה. אליבא דסופר, הסוגיה המהותית היא להפעיל לחץ על גדעון סער, שצריך להצטרף ל״ממשלת ימין״ כי זאת ה״בחירה הערכית״.

קשה היה להחליט אם לצחוק או לבכות, כי סופר מדבר כאילו אנחנו אחרי סבב בחירות נורמלי, לאחר כהונה נורמלית של ממשלה נורמלית, ושכרגע צריך לבחור בין ימין נורמלי לשמאל נורמלי ולסגור עניין. אבל זה בדיוק הסיפור: שום דבר כבר אינו נורמלי במצב שבו אנחנו מצויים, ולכן אין מקום לטיעונים נורמליים או למסקנות נורמליות. הם רק מסיחים את הדעת משורש הבעיה.

הבעיה היא שנסחפנו לאזור דמדומים. אנחנו אחרי סבב בחירות רביעי, ואפילו אחרי שנת קורונה מטלטלת התוצאות לא השתנו. מפלגת הליכוד מובילה, אבל יש רוב מובהק נגד המשך שלטון נתניהו, והוא מתבטא בכל הסקרים ובכל סבבי הבחירות, וזה מזמן לא קשור לשמאל ולימין. אם גדעון סער לא היה רץ במפלגה חדשה - הרוב נגד נתניהו עדיין היה נשמר, ופשוט מתחלק באופן אחר בין מפלגות שלעולם לא יצטרפו אליו.

אז עם כל הכבוד לציונות הדתית, ויש כבוד, קשה להכשיר את כל משוגעי ישראל ולקרוא לזה ממשלת ימין ערכית. קשה גם להתעלם מסלוגן הבחירות של סער - ״מי שרוצה את נתניהו כרה״מ שלא יצביע לי״ - ובפעם הרביעית לדרוש מהרוב שמתנגד להמשך השלטון - להיכנע.

סער מייצג קהל שמאמין שנתניהו מגלגל אותנו שוב ושוב לבחירות לא למען ״ממשלת ימין ערכית״ אלא למען ממשלה שתתאים לצרכיו האישיים. לסופר נדמה שסער צריך להפר את הבטחתו המהותית ביותר, מהסיבה הפשוטה שמלכתחילה אינו שייך לקהל שהצביע לסער.

2

יאיר לפיד זכה להרבה מחמאות השבוע, ובצדק. זה קורה לו בכל פעם שהוא מוכיח שהוא מסוגל לשים את האגו בצד לטובת המטרה, והפעם - כשהציע לבנט לכהן ראשון כראש ממשלה.

נכון שזה לא הגיוני לוותר על ההובלה, ולא הגיוני שיכהן בישראל ראש ממשלה עם 7 מנדטים ושסער ינהל את המשא ומתן, אבל כאמור - שום דבר כבר אינו הגיוני. הגיוני שיהיו ארבעה סבבי בחירות בשנתיים ועוד אחד בדרך, אם לא יותר? הגיוני להקים ממשלת אחדות אחרי שלושה סבבי תיקו, ומיד לסרב להעביר תקציב מדינה כדי שלא תהיה רוטציה וכדי לא לקיים את רצון הבוחר? אחרי תקדימים הגיוניים כאלה, הכל הולך.

הפתרונות הנורמליים אינם רלוונטיים, כי הסיטואציה לא נורמלית. לכן ראש המפלגה הגדולה באופן ניכר לא יכול להקים ממשלה, וגם ראש המפלגה הגדולה הבאה אחריה לא יכול להקים ממשלה. לכן גם המנהיגות היחידה שלפיד יכול להפגין כרגע היא לא מנהיגות כוחנית שצועקת ״אחריי!״ ומובילה, כי אם יעשה כך, לא ילכו אחריו. המנהיגות היחידה שתתאפשר לו בסיטואציה הנוכחית היא משתפת ולא צנטרליסטית. זה המצב.

לפיד זקוק לערמומיות הפוליטית של סער ואלקין, ואין לו ברירה אלא לסמוך על שותפיו. יש להם יותר ניסיון ממנו כשועלים מרכיבי קואליציות, הם חולקים את אותה מטרה, ואם לא יעבדו יחד, ממילא לא ישיגו דבר.

סער הזהיר את לפיד מטקטיקת איסוף הממליצים, צעד שאכן לא הוביל להבקעה. לפיד הושיט יד נדיבה למפלגות הערביות, אך בתמורה הן מנעו ממנו את המלצתם. הוא ניסה ללחוץ את סער לפינה כדי שימליץ עליו, בעוד שמלכתחילה סער הוא היחיד שיכול לשכנע את בנט לא לחבור לממשלה עם נתניהו. אבל כנראה שלפיד הפנים שלסער ובנט לא קל לחבור אליו, שהמצב שברירי ממילא, ושאם הוא רוצה לקיים עם השניים האלה ממשלה, הם צריכים לעבוד כצוות שוויוני. טקטיקות המו"מ שלו צריכות להתקמבן איתם, ולא מולם.

3

בנט הוא ההזדמנות לצאת סוף־סוף מהפלונטר, אבל גם הבעיה. באופן כללי, הוא טיפוס מורכב. מצד אחד ערכי ומעשי, מצד שני קצת הססן וילדותי. אחרי שהתגלה כנמרץ וכבעל תושייה לאורך כל כאוס הקורונה, הוא בחר לשבת על הגדר במערכת הבחירות המיותרת הזו. גם קרא להחליף את שלטון נתניהו, וגם נמנע מלומר בבירור שלא ילך איתו. השאלה היא איזה צד שלו ינצח בקונפליקט הפנימי - המנהיג המעשי או הפוליטיקאי הילדותי.

הציונות הדתית תפעיל על בנט לחצים כבדים עם לוגיקה בסגנון אופיר סופר, אבל מנהיגותו של בנט תימדד ביכולת לשנות תפיסות וליצור סדר יום אחר. הלחצים יתקיימו כל עוד ישראל מקובעת בתפיסות שהביאו אותה לפלונטר הזה מלכתחילה. ברגע שהמציאות תסתדר אחרת, הדינמיקה תשתנה. התפיסות יחלו להשתנות ובד בבד - הלחצים יירדו. צריך אומץ ונחישות כדי לשנות, אין דרך אחרת.

בנט יודע שנתניהו לא ייתן לו לעבוד. הוא יבטיח הכל, ומיד אחר כך יעשה הכל כדי להכשיל אותו, ע״ע בני גנץ. בנט יודע שאנחנו מתקרבים לאסון פנימי וזקוקים ליהדות מקרבת, אחרי שהתפצלנו גם מיהדות התפוצות. זו לא הדרך לקיים את העם היהודי בגאון לאורך זמן.
בקיצור, בנט הוא האיש שיכול לעשות את ההבדל, אבל מנהיגים נמדדים ביכולתם לקבל החלטות קשות. מתישהו צריך לרדת מהגדר.

4

בשולי הפוליטיקה המשוגעת מתקיימת המציאות האפורה. לאנשים נורמליים קשה להכיל מציאות לא נורמלית במשך זמן רב כל כך, והם מפתחים אסטרטגיות התמודדות. חלקם מאמצים כלפי הפוליטיקה יחס של אוהדי כדורגל, ושום דבר לא מעניין אותם חוץ מלעלות ליגה. חלקם פשוט בוחרים לכבות את הרגש. המיינסטרים הישראלי מתחלק היום בין מעריצים למותשים אדישים, כשאף אחד מהם אינו מונע מאידיאולוגיה. המעריצים מריעים ולא משנה מה, והמותשים מתנתקים מאקטואליה, ורק יוצאים להצביע אחת לכמה חודשים בתקווה שמישהו בכל זאת יצליח להקים ממשלה.

האידיאולוגיה מתקיימת כרגע רק בקצוות, ולכן אין פלא שהזנב שלנו מכשכש בכלב. נתניהו חשב שאם הוא יקדם את סמוטריץ׳ כמבוגר אחראי במפלגה שכוללת את כל פרחחי הגבעות, הוא ישיג ממשלה. אבל סמוטריץ׳ מכשכש בנתניהו, כי בפרחחים אי אפשר לשלוט. מה פתאום שהוא יסכים להקים ממשלה בקולות אסלאמיסטיים של רע״ם?

גם בקצה של מרצ מכשכשים, אחרי שניצלו מכליה בעור שיניהם. זה מופרך שנתמוך בבנט לראשות הממשלה, אמר השבוע יאיר גולן, רק מה בדיוק האלטרנטיבה שלו? עם 6 מנדטים, כשרובם עשו לו טובה והצביעו רק כדי שאף אחד בגוש לא יפול מתחת לאחוז החסימה, זה הגיוני שבגללו ילכו לבחירות חמישיות?

בעוד הקצוות מכשכשים והמיינסטרים מותש, מגזרי הענק שמעיבים על העתיד החברתי של המדינה אינם זוכים לתיקון, אלא רק להעמקת הבידול. שליש מאיתנו לא מתגייסים, ומתקיימים בתוך מגזרים נתמכים או לעומתיים. אם נמשיך בדרך הזו, איזה מודל כלכלי וחיבור רגשי נשאיר לדורות הבאים?

במיוחד בשבוע שבו מציינים את יום הזיכרון לשואה, כדאי שנזכור מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. הדור הבוגר עוד קשור לערכים שהנחילו כאן פעם, אבל ככל שעובר הזמן זה הולך ונשחק. כרגע משתוללת פוליטיקה שלא יכולה להחזיק את המדינה ביחד. זוהי המשימה העיקרית של גוש השינוי - לא קטטות ״מי ינהיג״ או מה מופרך בעיניו של זה או אחר. בנט צודק - הממשלה שתקום צריכה לשקף את ההתפלגות בעם, ואם זה לא מוצא חן בעיני מרצ, שיתעוררו ויביטו סביב. אין להם יותר אלקטורט. מרבית העם נמצא במרכז ומימין לו, וזאת עובדה.

דרושה פה אחדות, דרושות פה פשרות. הדבק בין השבטים התרופף, וחובה עלינו לטפח אותו. מה נרוויח אם נשנא חרדים אבל במקביל הם ימשיכו לינוק תקציבים ולא לעבוד? עדיף לוותר על הפנטזיה החלודה של חוק הגיוס, ולדרוש במקום זאת התנדבות לשירות לאומי ועידוד יציאה לעבודה. באותו אופן, אומנם מאכזב שהכאפה שחטפה הרשימה המשותפת מבוחריה לא מנעה ממנה לצאת שוב נגד המדינה במעמד שבו חבריה אמורים להישבע לה אמונים. אבל לאן נגיע אם לא נתחיל לתגמל ולשתף את הנציגים הערבים המתונים?

רעיון האחדות היה נכון עוד בסבב א׳. לכאורה הוא הבשיל בסבב ג׳, אבל לנתניהו אין באמת נכונות לפשרות, וחבל. במצב הגיוני - הליכוד אמורה להיות המפלגה שמובילה מהלך כזה. החלופה היחידה היא אחדות אחרת, שאולי נראית לא הגיונית, אבל רק פתרון לא הגיוני יציל אותנו מהפלונטר הלא הגיוני שנקלענו אליו. ההבדלים האידיאולוגיים במיינסטרים ממילא אינם גדולים, הם רק מוקצנים על ידי התעמולה, שאינה מביאה בסופו של דבר להקמת ממשלה. מעניין כמה סבבים עוד נצטרך לפני שנבין שפשרה היא האופציה היחידה.

tguvot@maariv.co.il