פעמיים האזנתי בשבוע שעבר לראש הממשלה, כשהוא נושא נאומים בשני טקסים נפרדים. הנאום בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הועבר בשידור חי בכל ערוצי הטלוויזיה ועורר כצפוי ביקורת חריפה. אמרתי “כצפוי” כי באלה הימים כל התבטאות של ראש הממשלה ומרכיב הממשלה הבאה, תעורר אחריה גל של ביטויי גנאי, חרפות וביקורת.
גינו את ראש הממשלה בעיקר על שהזכיר בנאומו את החיסונים, שבהם ישראל מובילה בעולם, ואת המחויבות להגן על ישראל מפני תוקפנות איראנית. מה לאלה ולזיכרון השואה? שאלו המבקרים. הגדיל לעשות מאיר שלו, שאינו מאיר ואינו שלו עד שלא יצאו מתחת לידו מילים ספרותיות כמו: “קבס”, “מתועב”, “חסר בושה”, “אטום”, “שפל”. וכל זאת בקטע דחוס בן 12 שורות. בכך הסופר, שנדמה שאינו בורר מילותיו, אינו נופל למשל ממקהלת הכותבים ב”הארץ”, מרינה מצליח, מה”שותף” גנץ, וגם מצמד הפרשנים חסרי המעצור בן כספית ואהוד אולמרט.
וחשבתי בלבי: אלה המחרפים את ראש הממשלה, מאשימים אותו ביצירת אווירה פלגנית, בהסתה וכיו”ב אישומים וכזבים – כלום אין להם עצמם שמץ של בושה, כאשר הם רואים בו אובייקט לשנאה יוקדת, כמו היה ראש וראשון לאויבי ישראל, ואינם בוחלים במילים קשות, מוקצנות נגדו? מה לנאצות הללו ולביקורת לגיטימית?
יומיים קודם לכן הייתי בקהל שומעיו של ראש הממשלה באירוע פחות מתוקשר, ביום קשה ביותר עבורו, יום פתיחת שלב העדויות במשפטו בבית המשפט המחוזי בירושלים, והיום בו הטיל עליו הנשיא “בעל כורחו” לנסות להרכיב ממשלה. הנשיא “התנצל” על כך שאינו יכול שלא להטיל על מר נתניהו את המשימה, אבל להצטלם – לא ולא.
זה לא מנע ממקהלת בלפור לפצוח בגל מחודש של הפגנות מתלהמות. כותבת אחת “התביישה, נכלמה והתאכזבה” מהחלטת הנשיא “להעדיף את החוק היבש על עקרונות מוסריים”. המפגינים מניפים את השלט השקרי “אין אמון”, וזאת ימים ספורים אחרי הבחירות שבהן תנועת הליכוד בראשות נתניהו זכתה באמון של יותר ממיליון מצביעים.
האירוע האמור היה יום הזיכרון ללוחמי האצ”ל משחררי יפו במלחמת תש”ח, ולציון 90 שנה להקמת הארגון הצבאי הלאומי. למרות לחץ טרדותיו ודאגותיו, ראש הממשלה לא ביטל את השתתפותו, נשא דברים ששילב בהם את זכר הנופלים והוקרה ללוחמים ולוותיקי האצ”ל שנכחו בקהל, עם נושאים מדיניים מענייני השעה. כמי שעבד לצדו של ראש ממשלה קודם, אני זוכר שהוא וגם קודמיו נהגו כך במרבית הופעותיהם. נאום בטקס זיכרון כלשהו, או בחנוכת כביש או בניין ציבורי וכיו”ב, הוא לרוב גם פלטפורמה להשמעת דברים שקולים ומדודים בענייני השעה.
טקס יפו כמעט לא סוקר כי נחשב לאירוע “ימני”, הגם שהופק באופן הממלכתי ביותר על ידי אגף ההנצחה במשרד הביטחון. בשנים עברו היית פוגש במעמד זה כמה דמויות שאז עוד היו בליכוד. לפתע פתאום, משנטשו והקימו מפלגונת לעומתית, לא נראו הללו בשטח. אולי לא יאה להן, משיקולים פוליטיים, או מטעמי אי־נוחות, להוקיר את חללי הפעולה הנועזת שהצילה את תל אביב.
קשה היה שלא להשתאות למראה קור רוחו של מר נתניהו בערבו של היום הקשה שעבר עליו. אותותיו לא ניכרו על פניו, הוא אפילו דייק בשעת ההגעה לטקס, נאם כהרגלו, העביר בבהירות את מסריו, כבש את הקהל בכושרו האורטורי, חייך ולחץ ידי נוכחים. מה עובר באמת בראשו, מהן מחשבותיו, מה בלבו? אין יודע. הקהל הביתי עטף אותו בחיבה רבה, בהערצה, כואב את היחס המשפיל שציבור מסוים ורעשני מפגין כלפי מנהיגם.
שוב ושוב אני נשאל: היאך אני מקבל את העובדה שהנאשם אינו פורש ואינו מאפשר לאחר להנהיג במקומו את הליכוד ואת הממשלה? ובכן, זוהי החלטתו של נתניהו עצמו. אולי הוא מבין כי פרישתו מרצון עלולה להשפיע על מידת חפותו כפי שהוא מאמין בה. החוק המאפשר זאת אינו “יבש”.
פירושו כה הגיוני: לא ייתכן שראש ממשלה יודח, בניגוד לכללי הדמוקרטיה, בניגוד לרצון פלח נכבד מקרב המצביעים. ציבור שרואה את הישגיו של מר נתניהו בחיסון הרוב המכריע של אזרחי ישראל (כן, מותר לו להשתבח בכך!), שהביא ארבעה הסכמי שלום, ובשנות כהונתו מספר חללי צה”ל היה הנמוך מבכל תקופה בעבר.
האיבה כלפיו ממעיטה בגודל ההישגים ובשיוכם אליו. חשוב לזכור דברים אלה במיוחד ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה שבפתח. די לגדף מנהיג בישראל, די לשנאה. זה בסדר שאין לכם אמון בו, אבל תנו להליך הפוליטי להבשיל ולתהליך המשפטי להכריע. אל נא תחרצו דין בטרם עת.