1. אני רואה ושומע את כל קריאות הלעג של ה"חברתיים" לעברה של חברת פייזר והמנכ"ל שלה אלברט בורלא, ונדהם מהבורות ומהשנאה לכל מה ש"גדול" ו"עשיר" בעיניהם. אני שומע את התפיסות כאילו "פייזר עשתה עלינו סיבוב", ש"מכרה לנו את החיסונים ביוקר", "במחיר כפול ומשולש", ועכשיו גם הכעס על חברה עסקית ש"עוצרת את החיסונים בגלל שלא משלמים לה", בגלל שעניין האישורים תקוע בממשלה - ותוהה למה האנשים האלה חותרים? שחברות עסקיות לא ירוויחו? שימכרו במחירי הפסד? שיתרמו לנו חיסונים? מישהו מכל המלהגים מוכן לעבוד בחינם, או לשלם למקום עבודתו עבור העסקתו? ובכן, הם חותרים לחסל את כל הקדמה, החדשנות, הפיתוח והצמיחה הכלכלית, ומה שבטוח, הם לא דואגים לחלשים - הם מזיקים להם - אבל הם מחפשים תשומת לב ציבורית ומקבלים אותה, למרבה הצער, מהתקשורת הכלכלית.

אז ככה: המחיר ששולם עבור החיסונים, יקר ככל שיהיה, בטל בשישים להפרשי הצמיחה בין התסריט השלילי של אין חיסונים או חיסונים בקצב אטי לבין הצמיחה עם חיסונים בקצב מהיר. מדובר בהפרשים ששווים למשק עשרות מיליארדי שקלים, כן עשרות! הנה המספרים: בנק ישראל העריך בעבר שתסריט של חיסון מהיר, שאנו נמצאים בו, שווה צמיחה עודפת (לעומת תסריט של חיסון אטי) של קרוב ל־4% למשק ב־2021, צמיחה של 6.3% בתסריט האופטימי לעומת צמיחה של 3.5% בתסריט של חיסון אטי. כלומר, זה שווה משהו כמו 40 מיליארד שקל, ולהערכתי זה יהיה אפילו יותר. ועל מה מקשקשים "החברתיים"? על עוד מיליארד שקל, או 2 או 3, ש"בוזבזו" לטובת החיסונים? תגידו, עד לאן השנאה לעסקים ולתאגידים תדרדר את כל אלה שמכריזים בראש חוצות שהם דואגים לנו ורק לנו, הציבור?

הקדמה, החדשנות, הפיתוחים הטכנולוגיים, הפיתוחים בתחום התרופות היו ויהיו המנוע של הצמיחה הכלכלית, ולרוב זה נעשה בידי גופים עסקיים (פה ושם בתמיכה ממשלתית) המונעים על ידי הכוח של הרווחים. בלי רווחים, אין מו"פ, ובלי מו"פ אין פיתוח חיסון לקורונה במהירות שיא, חיסון שיחסוך לכלכלה העולמית עשרות ומאות מיליארדי דולרים וכמובן חיים של מאות אלפי אנשים. אולי צריך להזכיר לכל המצקצקים וצרי העין שחברות עסקיות אינן מיזם ללא כוונות רווח והן לא פועלות ממניעים אלטרואיסטיים. הן הוקמו בשביל להרוויח, כי בלי רווח אי אפשר לשלם לעובדים לאורך זמן ואי אפשר לפתח מוצרים חדשניים שיחסכו בחיים אדם ויוזילו עלויות לצרכנים.

האם חברות הענק לא מנצלות את הכוח שלהן ובכלל זה גם את הכוח הפוליטי שלהן? בוודאי שכן. האם הן לא מנצלות את כוח התמחור שלהן? בוודאי שכן. האם הן מנצלות את הפרצות בחוקי המס בכל העולם, כמו אנשים עשירים, כדי למזער את חבות המס שלהן? בוודאי שכן. האם אין אנשי עסקים שמרמים ומנצלים כספי ציבור בגיוסים בבורסות? בוודאי שכן. האם רגולציה צריך לטפל בכל הסוגיות הללו? בוודאי שכן. אבל, מה שחשוב היא התמונה הגדולה: זרם המוצרים והשירותים החדשים שיוצאים מבית היוצר של תאגידי טכנולוגיה והביוטכנולוגיה לטובת הצרכנים.

מדהים אותי לראות בכל פעם מחדש כיצד חברות כמו פייזר וגם חברות טק ענקיות כמו פייסבוק וגוגל הופכות מהר מאוד לשקי החבטות של חבורת הצקצקנים כאילו הן מסכנות את הדמוקרטיה ופועלות נגד הצרכנים, כאשר חבורת הצקצקנים היא בדרך כלל חבורת אנשי תקשורת ששברו להם את המונופול - לאחר שהתרגלו לחשוב שכל מילה שיוצאת מפיהם היא דברי אלוהים חיים. כתבתי זאת לא פעם: כל עוד גוגל ופייסבוק (על החסרונות שלהן, ויש כאלו כמובן) ימשיכו למנף את הכישרון שלהם לפתח עוד ועוד חידושים, אין שום סיבה להגן על המתחרים שלהן. בשוק המדיה גוגל ופייסבוק שברו את המונופולים של המדיה המסורתית, הן תרמו וימשיכו לתרום לזרימת המידע ולדמוקרטיית המידע, הרבה יותר מכל איש תקשורת שתוקף אותן. הן ריסקו את המודלים העסקיים של גופי המדיה המסורתיים - וזה לב העניין: הכעס כלפי פייסבוק וגוגל הוא לא כעס של הצרכנים שנהנים מהשירותים שלהן, אלא בעיקר של המתחרים שלהן ומי שהפסיד בתחרות, ואין כמו הזעם של מתחרים שהפסידו על מגרש המשחקים. אם יש צרכנים שלא מרוצים, ויש כמובן כאלה, הם יכולים לעבור לאלטרנטיבות חדשות שצצו ועוד יצוצו בעתיד - מה שלא היה קיים לפני עשור ויותר.

התפיסה המעוותת של הבולשביקים החדשים ושל כל כל ה"עמותות" החברתיות היא שתאגידים עסקיים הם האויב שלנו, ורק כמה לוחמי חופש וצדק ישחררו אותנו מלפיתת הענק שלהם באמצעות לחץ על הממשלות ועל הרגולציה (בעיקר ההגבלים העסקיים) כדי "לטפל" באותן מפלצות כביכול - כלומר, לפרק אותן. העקרונות שמוליכים את המתלהמים הן שכמה חברות ענק מחזיקות בכוח והשפעה חזקים כל כך על אנשים, שהן מסכנות את הדמוקרטיה כביכול ועלולות לשלוט במוחנו ולהפוך את עולמנו לצר כעולם נמלה. אלו קשקושים פופוליסטיים שנועדו רק למטרה אחת: להפחיד, להפחיד ולהפחיד את הציבור, לייצר תודעה כוזבת של נבואות אפוקליפטיות כדי להאדיר את אלו שמציגים את עצמם בטעות כמייצגים את האינטרס הציבורי. בפועל, הם מייצגים רק את עצמם ואת האינטרסים שלהם.

זה העיוות הדמוקרטי הגדול: מיעוט של אנרכיסטים עם גישה לתקשורת מנסה להשליט פה סדר יום כאילו רווח הוא פשע ומילה גסה, כאילו רווח בא על חשבון העניים והחלשים. נהפוך הוא: הסקטור הפרטי, על כל פגמיו ועל כל חסרונותיו (למי אין?), הוא המנוע הגדול של הפיתוח הכלכלי. פיתוח וצמיחה כלכלית מחלצים אנשים מעוני (ראו מה קרה בסין). ומי שלא רוצה צמיחה כלכלית, לא רוצה שאנשים ייחלצו מעוני.

חיסון לקורונה של פייזר (צילום: REUTERS/Dado Ruvic)חיסון לקורונה של פייזר (צילום: REUTERS/Dado Ruvic)

2. לאחרונה התחלתי לקרוא את הספר "אפוקליפסה אף פעם. כיצד הירוקים מנציחים עוני ופוגעים בכולנו", בהוצאת סלע מאיר. את הספר כתב מייקל שלנברגר, פעיל סביבה אמריקאי שעומד כיום בראש מכון המחקר "קדמה סביבתית" בברקלי. המוטו שלו, דווקא של פעיל סביבה, הוא שהארגונים הירוקים גורמים יותר נזק מתועלת, ואת זה אומר כאמור פעיל סביבה בעצמו. זה זמן רב אני שותף לדעה שאותם ארגונים ירוקים, ובכלל כל הארגונים שמכנים את עצמם "חברתיים" שלכאורה מקדמים את זכויות החלשים בחברה, רחוקים מלשרת את החלשים ומשרתים בעיקר את אספירציות יחסי הציבור של עצמם. שלנברגר מתייחס גם לקידום התקשורתי של כל עניין "המשבר האקלימי": "כלי תקשורת", הוא כותב, "עורכים וכתבים, צריכים לשקול אם הדרמטיזציה שהם מתמידים להציג בה את הבעיות הסביבתיות תואמת את מחויבותם המקצועית לדיוק ולהגינות ואת מחויבותם האישית להרבות טוב בעולם. אומנם אני בספק אם פעילים סביבתיים העובדים במסווה של עיתונאים ישנו את אופן הדיווח שלהם, אך אני מקווה שתחרות שתגיע מחוץ למוסדות התקשורת המסורתיים - המתאפשרת בעיקר בזכות הרשתות החברתיות - תזריק תחרותיות חדשה לעיתונאות הסביבתית ותעלה את הסטנדרטים". הדגש הוא על "פעילים סביבתיים" העובדים "במסווה של עיתונאים".

בהקדמה לספרו של שלנברגר כתב פרופ' יונתן דובי, פיזיקאי, המשמש מרצה בכיר במחלקה לכימיה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב את הדברים החדים הבאים (לאחר שהוא מצטט את נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה, שאמר שמשבר האקלים אמיתי ואנשים ממתים ממנו, וגם את חברת הקונגרס הדמוקרטית אלכסנדרה אוקסיו־קורטז, שאמרה שיש לנו עוד 12 שנים לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי): "משבר האקלים הפך להיות זירת הפחדה. אנו שומעים מכל פינה שמשבר האקלים הוא אמיתי, דחוף, קיצוני ומחייב פעולה מיידית, כל־אנושית וגלובלית. עלינו לשנות את הרגלי חיינו, לצרוך פחות, ובעיקר - להמיר את מקורות האנרגיה שלנו ל'אנרגיה מתחדשת', שמש ורוח. כך מספרים לנו, וכך מספרים לילדינו, במסגרת הפחדה חינוכית רבת היקף.

"'משבר האקלים' והתעמולה אינם פוסחים על ישראל הקטנה. עיתונאים, ארגונים ועמותות אינם טומנים ידם בצלחת ההפחדות. גם באקדמיה בוערת הקלחת. הנזק של אינדוקטרינציה זאת הולך ומתעצם. ברמה העולמית, השקעות ענק מוטות לטובת מיזמים 'ירוקים' שמחירם עצום. בנקים וחברות השקעה נמנעים מהשקעה ומפיתוח בתחנות כוח בעולם השלישי, ובכך מותירים מיליוני אנשים בעוני, וכסף שיכול היה ללכת לטיפול בבעיות סביבתיות אמיתיות מוסט להשקעה באנרגיה תזזיתית ובלתי יציבה. ברמה הישראלית, כבר היום אזרחי ישראל משלמים בכל שנה עודף של כמיליארד וחצי שקלים לטובת סובסידיות לתחנת הכוח התרמו־סולארית באשלים וליצרני חשמל סולארי פרטיים".

"אי אפשר להאשים את שלנברגר באי־אהבת הסביבה ובהתנגדות למטרות חברתיות, כבר בגיל 16 ארגן אירועי התרמה להצלת יערות הגשם. שלנברגר גילה אמת מטרידה: המאבק הסביבתי האקלימי אינו נתמך במדע, ופועל בדרכים עקלקלות, אנטי־מדעיות, להשגת מטרותיו. שלנברגר אינו כופר בטענה שכדור הארץ מתחמם, ואף אינו טוען שאין לבני האדם חלק בכך. אלא, כפי שהוא מראה בהרחבה בספרו, אין עדות מדעית ל'אפוקליפסה ממשמשת ובאה'.

"שלנברגר טוען יותר מכך: הפאניקה שבהלת האקלים מעוררת מביאה לנזק אדיר, מפני שהיא דוחפת אנשים לפעולה היסטרית ולקבלת החלטות הנוגדות את המדע, את הכלכלה ואת ההיגיון הבריא". הוא מביא דוגמאות רבות, ממקור ראשון, לפרויקטים שהוכשלו עקב החלטות 'סביבתיות', וכישלונם הביא לסבל רב ולעצירת פיתוח, בעיקר במדינות עולם שלישי.

שלנברגר מביא בספרו דוגמאות רבות לכך שהמפסידים המרכזיים מהיסטריית המשבר האקלימי הם מהשכבות החלשות ביותר בחברה, ודובין מסכם זאת כך: "העוני הזה ומיגורו, טוען שלנברגר, הם משימתה החשובה ביותר של האנושות. אך מיגורו לא ייתכן ללא פיתוח מקורות אנרגיה, ואנרגיות 'מתחדשות' בלתי יציבות פשוט אינן מסוגלות לעמוד במשימה. רק מקורות אנרגיה יציבים (פחם, גז וכמובן גרעין) מסוגלים לספק את צורכי יבשת אפריקה ולהביאם לרמת חיים מספקת. אך 'הדת הירוקה' רואה בזאת משימה משנית אל מול הציווי 'לא תשנה את הטבע' ומשתמשת בהפחדות אקלים חסרות שחר מדעי על מנת להטות את דעת הקהל ולהשיג את מטרותיה".

בספר נמתחה ביקורת גם על גרטה טונברי השוודית, שקנתה את פרסומה במאבקים הסביבתיים. טונברי אמרה בעבר ש"אנחנו נמצאים בתחילתה של הכחדה המונית, וכל מה שאתם יכולים לדבר עליו הוא כסף וסיפורי אגדות על צמיחה כלכלית נצחית". מדובר בדברי הבל שמשקפים בדיוק את הזלזול של כל "החברתיים" בצמיחה כלכלית ובתרומתה לחילוץ מהעוני, זה אותו גוון של זלזול בפייזר עם החיסון לקורונה (אבוי, היא הרי עושה כסף מזה! זה עושק הצרכנים!). שלנברגר כותב כך תוך עקיצה לטונברי: "צמיחה כלכלית חיונית כדי ליצור את התשתיות הדרושות להגנה על אנשים מפני אסונות טבע - בין אם האסונות קשורים לשינוי האקלים ובין אם לאו. וצמיחה כלכלית היא שיצרה את העושר בשוודיה - כולל עושרה של משפחתה של טונברי. אפשר לומר שללא צמיחה כלכלית, האדם שהוא גרטה טונברי לא היה קיים".

גרטה טונברי נואמת בוועידת האקלים של האו''ם (צילום: רויטרס)גרטה טונברי נואמת בוועידת האקלים של האו''ם (צילום: רויטרס)

אכן כך. בלי צמיחה כלכלית, בלי הכוח של הרווחים, אין קדמה, אין חדשנות ואנשים לא ייחלצו מהעוני - לתשומת לב הארגונים הירוקים והארגונים החברתיים מהקטע הראשון - שכולם נבנים על אותו נרטיב שגוי של הפחדה.

אני רואה גם את המלחמה של הארגונים ה"ירוקים" למען אנרגיות מתחדשות בישראל בכסות סביבתית ומבין עד כמה הם מנותקים. תשכחו את כל התיאורים הרומנטיים על ייצור חשמל משמש בישראל כאלטרנטיבה יחידה - זה לא מעשי, זה לא הגיוני ובשלב זה גם לא כלכלי. פרופ' דובין צודק: האנרגיה המתחדשת בישראל יקרה יחסית בשלב זה ואין בה היגיון כלכלי, נכון שהיא תורמת לגיוון מקורות ייצור החשמל, אבל מדובר באנרגיה לא יציבה ויקרה יחסית למרות הירידה בשנים האחרונות (עלות כוללת תשתיות מסביב).

אחת המסקנות של דובין היא עגומה בעיניי: "בדתות קשה להילחם. אנשים בעלי אמונה אינם מוזזים בקלות מתפיסותיהם, במיוחד כשהדת הזו נתפסת כמיטיבה עם העולם ועם בני האדם. כפי שטען הכלכלן והפילוסוף תומאס סואל: 'זוהי בדרך כלל משימה חסרת תוחלת לנסות לדבר על עובדות ואנליזות עם אנשים שבורותם מעניקה להם תחושת עליונית מוסרית'. וכך, בעיני מודאגי האקלים, נראים אנשים כמו מחבר הספר כבעלי נחיתות מוסרית, שדואגים רק לעצמם על חשבון הדורות הבאים, ומונעים על ידי בצע כסף ולא על ידי אידיאולוגיה מוסרית. זהו הבל הבלים כמובן".

[email protected]