בשלהי 1984, מיד כשהשתחררתי מהצבא, התגלגלתי להיות כתב השטחים של עיתון "חדשות", הטבלואיד הנשכני מבית "הארץ". הקו המערכתי שלו היה כמובן עמוק בשמאל, ודווקא אני – יוצא קריית ארבע, סיקרתי את ענייני היהודים והערבים ביו"ש. עם הערבים הסתדרתי מצוין, לא כך עם חלק מהעורכים והמו"לים שלי, שיושרה עיתונאית הייתה מהם והלאה. מהר מאוד גיליתי שמרבית העיתונות של אז, הפרטית והציבורית, צבועה בצבעי שמאל עזים.

כלי תקשורת מימין לא היו בסביבה, פרט לביטאון יש"ע - "נקודה", שהצליח לחנך קומץ ניצני עיתונות שונה. הכוח של התקשורת בעיצוב ההוויה הישראלית היה דרמטי, שלא לדבר על האחריות הישירה למעשי הפוליטיקאים. האינתיפאדה הראשונה, הסכמי אוסלו ו"ההתנתקות" לא היו מתרחשים אלמלא התקשורת כולה הייתה אחוזה באידיאולוגיה חד־כיוונית, תלושה ומסוכנת. העיתונות שיתפה פעולה בשקיקה עם הנהגה כושלת, רשלנית ואפילו מושחתת. סיפקה הגנה אתרוגית למעשים החמורים של הפוליטיקאים והפכה שותפה לאחריות.

כבר בסוף שנות ה־80 פצחתי ביוזמה להקמת עיתון שיחתור נגד הזרם, אם כי לא ביטאון מטעם. גייסתי קבוצה מצומצמת של עיתונאים מעוטי ניסיון והצלחתי לרתום את דוד בר אילן, לימים יועץ מדיני של נתניהו, שגייס סכום כסף מרופרט מרדוק. לבסוף היוזמה לא עלתה יפה ואני המשכתי הלאה, כותב, עורך ומגיש בעיתונות הוותיקה, מבסס פרנסה וקריירה דווקא כעורך דין. אחרים נטלו את המקל, מבינים שהקרב על התודעה עובר דרך התקשורת.

המהפך והמפח

מאז השתנו פני העיתונות הישראלית כליל. הוקמה שורה של אמצעי תקשורת וכתבי עת, בהם "מקור ראשון", "ישראל היום" ו"בשבע", וכמובן ערוץ 20 וגלי ישראל. בד בבד עיתונאים בעלי השקפות מרכז־ימין החלו להשתלב ולככב באמצעי התקשורת האחרים. הוכח שאפשר לעשות עיתונות טובה ההפוכה מהפרדיגמות המקובלות. הבשורה החלה לפרוח מעיתונות הימין עצמה, אבל כלל העיתונות התמתנה והתגוונה. עדיין קיימת בה הטיה ברורה שמאלה, אבל ללא פרופורציה למה שהתרחש בעבר.

בעיתונות הימין עצמה ניכרה פריחה, אף על פי שעדיין היה הרבה לשפר. הרוח והכלים החדשים גם הולידו דור של עיתונאים ואנשי רוח צעירים, רבים מהם מוכשרים ודעתנים, שתורמים לעיצוב ושינוי פני החברה הישראלית.

אבל דווקא בשנים האחרונות אחז משהו רע בניצנים המלבלבים הללו. מה שבקע ממעיינות האידיאולוגיה המכונה "ימין" בצורה ביטאונית משהו הוחלף אצל רבים בביטאונות מסוג אחר - בפולחן אישיות. עד כדי כך שרבים מעיתונאי הימין החלו להגדיר את המושג "ימין" על פי האינטרסים ודפי המסרים של ראש הליכוד – בנימין נתניהו.

התופעה מוזרה ומסתורית במיוחד דווקא כיוון שאדם בעל מחשבה עצמאית וביקורתית, כפי שאמור להיות כל עיתונאי, מבחין כיצד נתניהו פעל בניגוד מוחלט לתפיסות הימין. הוא אימץ את תפיסת אוסלו ומחזק את הרשות הפלסטינית, הוא חתם על הסכם חברון, הכיר במדינה פלסטינית, חונק את ההתיישבות ביו"ש ובירושלים, ומפשיר פרויקטים רק כאשר הוא נלחץ אלקטורלית לקיר. הוא האחראי להנצחת שלטון בג"ץ והפרקליטות, כמי ששנים מנע את חקיקת פסקת ההתגברות ואפשר ליועצים המשפטיים לשלוט. הוא שהעדיף תמיד ממשלות הנשענות על השמאל, כשיכול היה להקים ימין "מלא על מלא".

דווקא לכן אמורה הייתה עיתונות הימין לשפד את נתניהו יום אחר יום. לפרסם תחקירים, חדשות, לדרוש דין וחשבון, להתריע, להצביע על מי שמתעתע בבוחרים ולקרוע את מסיכת הימין מפני מי שמשקר קודם כל למחנה שלו. אבל זה כמעט לא קורה, במיוחד בשנים האחרונות.
לשתיקה, ההשלמה והאתרוג של נתניהו נוסף גילוי טרנסצנדנטלי בתחום המרת המחשבות. נתניהו הצליח לגרום לרבים ממובילי עיתונות הימין לשנות דעות ולזגזג, בדיוק בהתאם לצרכים האישיים שלו. כל אימת שהוא זורק רעיון ההפוך לתפיסות המחנה שלהם הם קופצים לדום, מגדירים את הפנינים החדשות כימין החדש. כך היה עם המדינה הפלסטינית של נאום בר־אילן ותוכנית טראמפ, כך עכשיו עם הכשרת התנועה האסלאמית של מנסור עבאס.

שלא לדבר על הכשל המוסרי הטמון בהתייצבות האוטומטית לצד החשוד והנאשם נתניהו. גם אם נניח שאין כל פליליות במה שמיוחס לו, עדיין, עיתונות בעלת יושרה חייבת הייתה להוקיע מנהיג שקיבל 700 אלף שקל בסיגרים, שמפניות ותכשיטים יקרים. שלא לדבר על זעזוע ממה שנחשף בשיחות עם נוני מוזס – הנכונות של ביבי להרוס את עיתון הימין החשוב "ישראל היום" בתמורה לחיבוק אישי שלו ב"ידיעות אחרונות". שלא לדבר על מה שמלמדת עדות אילן ישועה וכלל לא מוכחש. למשל, הניסיון לחסל את היריב הפוליטי מימין - נפתלי בנט, על ידי האשמת אביו בהפגנות נגד אוסלו. על הנבזות נוספת בגידה, לא פחות מכך, בעקרונות הימין.

אבל עיתונאי הימין, ברובם, שותקים ומהדקים את השורה. רבים מהם הפכו לרוטוויילרים של נתניהו, נרתמים לצרכיו, כדי לרסק את יריביו ואפילו את מוסדות המדינה.

סוס טרויאני

מילא המדינה, עכשיו, אחרי שכל הנתיבים נחסמו בפני הקוסם נתניהו, מי שהצליח לבגוד בכל שותפיו, האויבים הגדולים של תקשורת הימין הפכו להיות אותם מנהיגי ימין שלא מכירים באלוהות של נתניהו. בעיקר בנט וסער. לקרוא ולהקשיב לרבים מכוכבי עיתונות הימין מכמיר את הלב. הנהי והקינה, הטחת ההאשמות בכל העולם, רק לא במי ששרף את כל הגשרים האידיאולוגיים והמוסריים אחריו. להבחין בעיתונאית מוערכת ב"ישראל היום" המשווה את מה שעושה בנט לבגידת אריאל שרון "בהתנתקות". לקרוא ולא להאמין.

חמור מכך, נתניהו הצליח לגרום לחלקים מעיתונות הימין להפוך לסוס טרויאני בשורות הימין עצמו. זה שמספק לו לגיטימציה להמשיך לפלג את המחנה, במקום לדרוש ממנו ללכת הביתה כדי לבסס את הרוב של מצביעי הימין בממשלה ובמדינה.

את הפרדוקס שנובע מכך אני שומע יותר ויותר מידידים ומכרים, מצביעי ימין, שמודים שהם לא מסוגלים יותר לצפות בערוץ 20, להאזין לגלי ישראל או לקרוא "ישראל היום". מסתייגים גם מהתמיכה המתוחכמת שהעניק "מקור ראשון" לנתניהו. ימנים רבים כבר מעדיפים להתעצבן מול ההטיה הברורה שמאלה של 12 ו־13, מתוך הכרה שבכל זאת הם מקבלים עיתונות אמיתית וגיוון מסוים. שלא לדבר על כך שדווקא בעיתונות השמאלנית לכאורה אפשר לשמוע ביקורת נרחבת מימין על נתניהו, כזו שכמעט הס מלהביא במרבית עיתונות "הימין".

מעבר לתחושת ההחמצה, נפילת עיתונות הימין פוגעת קשות בתפיסות המחנה הלאומי. העיתונות והעיתונאים משפיעים על הציבור, ומכרסמים בעמידה על משמר האידיאולוגיה. מציגים חלק ניכר מהמחנה ככזה שאין לו מצפן אידיאולוגי ומוסרי, כמי שהחליף את העקרונות במנהיג. והרי אין באמת קסם אפל שאותו מפעיל ראש הליכוד על הבוחרים הרבים שנאמנים לו. מי שאמורים להיות עיתונאי הימין הם שיוצרים את דעת הקהל הזו. מי שהפכו בלי משים לדוברים חסרי דעת של הגאון, אבי האומה, תוך זניחת השליחות העיתונאית ותפיסת העולם שלהם.

לכן דווקא סביב יום העצמאות הגיע הזמן לחשבון נפש בגרעין הקשה של העיתונות החשובה הזו. במיוחד בקרב הבכירים והעורכים, רובם אנשים טובים וערכיים, שהתבלבלו בדרך. השליחות המוטלת על כתפיהם חשובה מדי מכדי להפקיר אותה לתעתועיו של בנימין נתניהו.

tguvot@maariv.co.il