עוד כשלושה חודשים, ב־27 ביולי, יסיים הנשיא העשירי ראובן ריבלין את כהונתו וימסור את המפתחות ליורשו. לא ברור, וקשה לנבא, מה יהיה מצב האומה באותו היום. האם תיעלם הקורונה או תחזור? האם האיום האיראני יתעצם עד כדי חשש מהתנגשות צבאית ממשית - כמו שנביאי הזעם למיניהם לא מפסיקים לחזות ברחבי המרשתת – או שמא המצב הביטחוני לא יהיה רע בהרבה ממה שהוא היום, ימים ספורים אחרי "תקלת החשמל" במתקן הגרעיני שבעיר נתנז?
בעיקר אין לדעת באיזה מצב פוליטי תהיה מדינת ישראל נתונה באותו היום שבו יסיים ריבלין את תפקידו ויעזוב את משכן הנשיאים. לשאלה הזאת שלוש תשובות אפשריות בלבד, ולפי שעה - אף אחת מהן אינה נראית מציאותית יותר מכל השאר.
ביבי הקוסם מ"ליגה אחרת". אף על פי שתדמית הקוסם הפוליטי שבנימין נתניהו רכש לעצמו, טיפח ופיתח במשך עשור, נפגמה לא מעט בשנתיים האחרונות, הוא עדיין נחשב לאומן־על בפוליטיקה ובהחלט מסוגל להפתיע. בדיוק על זה נתניהו ומקרוביו עמלים ללא הרף מאז פרסומן של תוצאות הבחירות. או שסמוטריץ' יתגמש, או שגדעון יתרצה, או שעריקים יימצאו - ותקום ממשלת נתניהו נוספת, לשמחתם של תומכיו ולזעמם של מתנגדיו.
ביבי הלוזר. בתסריט הזה לא יסתדר הקסם, המנדט שנתניהו קיבל מהנשיא יפוג ויעבור למגרש של גוש השינוי, ושם זה יקרה. או שלפיד יתגמש, או שבנט ינמיך את רף דרישותיו - ותקום ממשלת ימין־מרכז־שמאל שהמכנה המשותף בין כל מרכיביה הוא ההתנגדות המוחלטת לנתניהו.
כולם אשמים, העם משלם מחיר. אף אחד, שוב, לא יצליח במשימה. מדינת ישראל מתעוררת לסרט "לקום אתמול בבוקר" והולכת לסבב בחירות חמישי ללא תקווה לישועה.
אך בכל מצב ובכל אחד משלושת התסריטים האפשריים, ב־27 ביולי יהיה למדינת ישראל נשיא חדש. היום, שלושה חודשים לפני סיום כהונתו של ריבלין, קשה לנבא מי יהיה הנשיא הבא, ה־11, למי יותר סיכויים להצליח במרוץ, ובכלל - מהו ההרכב המלא של המועמדים.
על פי הכלל הידוע ועתיק היומין המובא בגמרא, אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. או בניסוח הרלוונטי למציאות הפוליטית: אין לגלות את כוונותיך לרוץ פן תישרף בתקשורת בטרם עת. לכן גם אלה שהדיבורים עליהם בהקשר של כס הנשיאות לא פוסקים זה שנה (יצחק הרצוג, עמיר פרץ) מעדיפים לעת עתה לשתוק ולשמור על דיסקרטיות מקסימלית.
יש גם מועמד אפשרי נוסף (בשלב זה הדגש הוא על "אפשרי") שגזר על עצמו ועל סובביו אפילו לא להתחיל לחשוב על עניין הנשיאות כל עוד לא ברור עד הסוף אם נתניהו מוכן לשקול את מועמדותו לתפקיד. למועמד הפוטנציאלי הזה קוראים דוד לוי, אך אם תשאלו אותו, קרוב לוודאי שלא יסכים לפתוח את הנושא, כל שכן לתת תשובה ברורה.
הדרך למשכן
בימים האחרונים עולים במערכת הפוליטית שמות נוספים, גם הם מוזכרים בתנאי אחד ויחיד: "אם נתניהו לא ירוץ". ההתניה הזאת, שנשמעת יותר ויותר בשיח הנשיאותי, צריכה להעלות שאלות ולעורר דאגה עקב הקלות שבה גורמים פוליטיים מוכנים להשתמש בתפקיד הנשיא, תפקיד שכולו סמל של קונצנזוס, ממלכתיות וכבוד לאומי, ולהפוך את הסמל לכלי עבודה, למפתח שיפתח להם דלת אחרת, דלת כניסה למשרד ראש הממשלה, ויפתור עבורם את הפלונטר שהם יצרו במו ידיהם.
כאן חשוב להבהיר כי אין מקום לנאיביות ולאשליות יתר. מאז ומתמיד היה תפקיד נשיא המדינה קלף חשוב במשחק הפוליטי. מאז ומתמיד הפוליטיקאים הם אלה שבוחרים וגם אלה שנבחרים לתפקיד "האזרח מספר 1" (ויוצאי הדופן רק הוכיחו את הכלל). אולי אין לנשיא במדינת ישראל הרבה סמכויות בפועל, פרט למתן חנינה ולהטלת מנדט להרכבת ממשלה, אך תפקוד מוצלח של נשיא המדינה בהחלט כרוך במיומנויות מיוחדות ולא מעטות, שרובן מצויות אצל פוליטיקאים בעלי ניסיון וותק בתחום.
מאז ומתמיד היוותה הריצה לנשיאות מין פאזל פוליטי, שמי שידע להרכיבו היטב ולחבר בין כל חלקיו זכה בפרס הגדול. אך בין הרכבת הפאזל הנשיאותי להפיכת תפקידו של נשיא למחסן עבור פוליטיקאים שמפריעים בדרך להקמת ממשלה - קיימת תהום מוסרית, שהיום, לתדהמת הקהל, מצטמצמת והולכת.
הרעיונות מסוג "הנשיאות תמורת פתרון הפלונטר הפוליטי" עולים לרוב בגוש הימין. לפי שעה, גורמים פוליטיים במפלגות הימין משתעשעים במחשבה על שתי אופציות אפשריות: לשכנע את נתניהו לרוץ לנשיאות, או לקדם את גדעון סער לתפקיד הנשיא.
הרעיון הראשון, נתניהו לנשיאות, מורכב בהרבה וכרוך בהליכים מסובכים. אף שהעניין כבר נבדק משפטית, המסקנה עדיין לא ברורה. לפי החוק, אי אפשר לנהל הליכים משפטיים נגד הנשיא המכהן. אך אם הנשיא הועמד לדין עוד לפני שנבחר לתפקיד, אין החוק עוצר את משפטו. כלומר, גם במקרה הכי טוב נתניהו יכהן כנשיא, ומשפטו יימשך.
כשגורמים פוליטיים מדברים על האפשרות להריץ את נתניהו לנשיאות, פרט לסוגיה המשפטית הם מדגישים כי העניין ידרוש את הרחבת סמכויות הנשיא, "אחרת ביבי לא ירצה לשמוע". מרוב העיסוק ב"פן המשפטי" וב"פן הסמכויות", קיים דבר אחד שלגמרי חומק מתשומת לבם של מקדמי הרעיון, והוא הלגיטימיות הציבורית.
גם בתסריט האידיאלי ביותר שבו יתברר שאין לנתניהו שום בעיה משפטית לכהן כנשיא המדינה וגם יינתנו לו סמכויות נוספות שאף נשיא מהעשרה שכיהנו עד היום לא נהנה מהן - למשל, לקבוע את מדיניות החוץ ולקחת חלק פעיל במהלכים מדיניים - גם אז קשה להאמין שהרצתו של נתניהו לתפקיד לא תעורר התנגדות ציבורית עזה.
ההפך הוא די בטוח: ברגע שבו תתחיל הפנטזיה הפוליטית להפוך למהלך מציאותי, יוצף המרחב הציבורי בעצומות, במכתבי מחאה ובטורי דעה בהמוניהם, וכולם ידברו על דבר אחד: אסור לתת תפקיד סמלי כל כך למי שמתנהל נגדו משפט פלילי. קשה לדמיין מצב שבו המערכת הפוליטית שאמורה לבחור את הנשיא הבא תוכל להרשות לעצמה להתעלם מדעת הקהל, ובעיקר מהפקטור של תדמית המדינה כולה.
הרעיון הנשיאותי השני שמתגלגל לאחרונה בחוגים הליכודיים, הוא בנוסח "גדעון לנשיאות = תקווה חדשה לממשלת נתניהו". אלו שמכירים את החומר תוהים מה בנוסחה הדמיונית הזאת מורכב יותר: לשכנע את סער לרוץ ובתמורה להבטיח כי מפלגתו תצטרף לממשלה בראשות נתניהו, שאותו הבטיחה לבוחריה לשלוח הביתה, או לשכנע את בני בגין, זאב אלקין ויועז הנדל שאחרי כל מה שהצהירו והבטיחו לציבור, עליהם לעשות "אחורה פנה" ולהעניק לנתניהו כהונה נוספת. לפי שעה, התשובות האולטימטיביות לשתי השאלות הן "לא" ו"לא".
שלושה חודשים לפני מועד החלפתו של הנשיא. מעל כל החשבונות הפוליטיים נמצא הצורך להגן על תפקיד הנשיא עצמו, ללא קשר למועמד כזה או אחר או לרעיון פוליטי, מבריק ומקורי ככל שיהיה. הדרך למשכן הנשיא תמיד הייתה דרך ייחודית, נפרדת ומכובדת. בשנת 2021, על רקע רצף הבחירות והפלונטר שהפתרון לו אינו נראה לעין, קיימת אפשרות ריאלית שהדרך הזאת תהפוך לכלי לסלילת המסלול למעון ראש הממשלה.
ארבע מערכות בחירות פגעו פגיעה תדמיתית קשה במערכת הפוליטית. לא רצוי ואף מסוכן שאיום הבחירות החמישיות יפגע פגיעה דומה במוסד הנשיאותי בישראל.