השבוע נתקלתי במודעות של חברת התעופה הלאומית של אבו דאבי, איתיחאד: טיסות לשם בכיוון אחד במחיר 99 דולר בלבד. לו היה מישהו אומר לפני פחות משנה כי בקרוב אפשר יהיה לטוס למפרץ ישירות ובדרכון ישראלי, היינו קובעים כי הוא הוזה. גם בחריין תלך בקרוב בעקבות אחותה הגדולה, וגם מרוקו, המתכננת לכונן קו טיסות לנתב"ג בתוך כמה שבועות.
אבל מה עם סודן? לכל זכור אותו אחר הצהריים דרמטי בשלהי אוקטובר, שבו בישר טראמפ רשמית כי ח'רטום וירושלים החליטו לכונן יחסים. מאז נחתו שם כמה משלחות רשמיות, אבל מעט מאוד נעשה. על הנייר, סודן מכירה בישראל ומוכנה לשלום עמה. בפועל, עדיין לא קרה דבר. לא שגרירויות, לא הסכמים הדדיים לסוגיהם, לא קו טיסות. היחסים איתם תקועים, ומה שהושג מצוי בעירבון מוגבל.
גורמי השלטון בח'רטום פועלים כממשל זמני בלבד, וזו אחת הסיבות העיקריות לסחבת. חלק מן ההחלטות דורשות משאל עם, או דיון בפרלמנט הקבע, שייבחר רק בשנה הבאה.
סודן יצאה מחושך לאור לפני כשנתיים. היא הדיחה את הרודן עומר אל־בשיר, שהנהיג אותה 30 שנה ביד ברזל. מדיניותו הביאה עליהם סנקציות, עוני ופלגנות פנימית. מהפכות דמוקרטיות מסוכן לעשות ביום אחד. במיוחד כאשר חלק מן השחקנים בזירה אינם שבעי רצון, וביכולתם לשפוך דמים.
משטר הקצינים שהדיח את אל־בשיר חָבַר לתנועות הפוליטיות האזרחיות, ויחד הם הקימו את "מועצת הריבונות הזמנית". מועצה זו בחרה ממשלה זמנית, ולצדה נבחר פרלמנט זמני. מאותו רגע הם פעלו ללכד את הציבור ככל האפשר, ולצרף אליהן גם את התנועות החמושות. שלום בבית, שלום בחוץ, קבע המנהיג הטורקי אתאטורק (בסדר הזה). מאה שנים אחריו, הסודנים מיישמים את תורתו בחצרם. תהליך הפיוס בשיאו, וכעת נותרה מיליציה מורדת אחת שלא הצטרפה לשלטון המרכזי. נזקי אל־בשיר רבים, ולכן בוער להם לאחד את הפלגים היריבים, להשיב את היחסים עם ארה"ב על כנם ולהקים את הכלכלה המרוסקת. משום כך הנושא הישראלי נדחק הצדה.
בשלהי 2020 המוטיבציה לכונן יחסים עם ירושלים הייתה בשיאה. טראמפ ראה הישג מדיני בהשבת סודן למוטב, וחשב כי הדבר אף יעניק לו קולות בקלפי. הוא השכיל להוסיף את ישראל לעגלה, ובכך סייע לידידו נתניהו. אולי אף קרץ לקול היהודי. כן הבטיח לסודנים חבילת תמריצים כלכליים והוצאתם מרשימת המדינות תומכות הטרור. עבורם זו מתנה כבירה, שבצדה ממון רב וקבלה אל משפחת העמים. משום כך הם שוכנעו לקבל את ישראל כסעיף בחבילה הגדולה, אבל מלכתחילה לא הייתה שם התלהבות רבה מן הרעיון. כמו כולם, הם רצו אמריקה.
טראמפ לא זכה שנית באמון הבוחר, ובכך הוצא השחקן הראשי מן המשחק. עגלת היחסים המשיכה לנוע בלעדיו, בעיקר בציר שבין ח'רטום לוושינגטון. ישראל נדחקה למסלול ההמתנה. גם בירושלים קשה למצוא כיום מוטיבציה גבוהה להנעת היחסים קדימה, והסודנים מבחינים בכך. למרות זאת, את חלקם בהבטחה הם קיימו. לפני שבועיים הודיעה ח'רטום כי היא מבטלת את חוק החרם על ישראל. החוק התקבל לפני 63 שנה, והוא אסר על יחידים וחברות לבוא במגע אישי או מסחרי עם ישראלים. זהו צעד חשוב, הסולל את הדרך ליחסים רשמיים, אך גם משדר לציבור הרחב כי ישראל אינה שיקוץ כבעבר.
שני כוחות עשויים להניע את היחסים עם סודן בימים אלה. כל עוד לא יפעלו, יחסים אלה יתנהלו בעצלתיים. הראשונה היא ארצות הברית. אך היחסים עם הבית הלבן צוננים בימים אלה, מה עוד שביידן ואנשיו לא מיהרו להתלהב מהישגי טראמפ בתחום הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה. השנייה היא סעודיה. ריאד וידידתה איחוד האמירויות היו שושבינות ההסדר בין ח'רטום לוושינגטון, וביכולתן להניע את הסודנים לפעול בערוץ הישראלי, אם רק ידחפו לכך ויוסיפו כדרכם כמה מזוודות דולרים. אבל גם יחסיהם עם ישראל התקררו, וכידוע הסעודים אינם נוהגים לתת מתנות חינם.
השלום עם סודן יצטרך לחכות. והרי מה הבהלה. עוד לא כבשנו את דובאי.
מחפשים את הלבנה
מספרים על רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, כי נחלק עם רבי יהושע על מועד לידתו של חודש תשרי. הכל בגלל שני עדים שהגיעו וסיפרו כי ראו את הירח במוצאי היום ה־29 בחודש אלול. רבי יהושע טען כי השניים הם עדי שקר, מאחר שבעדותם הוסיפו כי למחרת התקשו לחזות בירח. טיבו של הירח, טען יהושע, שאינו נסוג אלא מוסיף ומתמלא. לכן אם נסתר מעיניהם ביום השני כלל, קל וחומר שלא ראוהו בערב שלפניו. חכם שלישי, שתמך בעמדת רבי יהושע, המשיל את עדותם לאישה הרה. יום אחד אמרו כי ילדה, ולמחרת כי ראוה וכרסה בין שיניה.
מחלוקות כאלה, שגילן כאלפיים שנה, עדיין קיימות אצל אחינו המוסלמים. ביום ראשון השבוע יצאו חכמי הלכה בסעודיה וחיפשו את הלבנה. ראשון היה 29 בחודש שעבאן, הוא החודש שלפני רמדאן. בצר להם, לא מצאוה. כמותם עשו חכמי דת במצרים. אבל גם מול פניהם סירבה לצאת. אלה גם אלה, בראותם כי הלבנה נתביישה, החליטו כי רמדאן טרם בא, וקבעו כי יום שני איננו הראשון ברמדאן, אלא ה־30 בשעבאן. מניין הימים המרבי לחודש שעבאן הוא 30 בלבד, לפיכך, שלישי היה יומו הראשון של חודש הצום. לו מצאו המצרים את הירח, והסעודים לא, או להפך, היה רמדאן נפתח בשני מועדים שונים. בשני או בשלישי. במקרה, איחדו את ממצאיהם.
המופתי של מצרים ועמיתו הסעודי הם החצרות המובילים באזורנו לקביעת מולד הלבנה. המוסלמים בישראל, כמו גם אחיהם בעזה, במזרח ירושלים ובגדה המערבית, מצייתים מסורתית לפסיקה מריאד. בעולם 1.5 מיליארד מוסלמים, וכל אחד עושה לעצמו רב, כלומר, בוחר את חצרו לצורכי קביעת הראשון ברמדאן. במרוקו, למשל, הוחלט על יום רביעי.
כמו בימי התנאים, גם כיום, השיטה היא אותה שיטה, רק האמצעים השתנו. אז הסתמכו על עדים שבאו בפני בית הדין, היום מגייסים אסטרונומים. ביום ראשון בערב, 29 בשעבאן, יצאו צוותי מומחים עם טלסקופים בכמה נקודות ברחבי מצרים וחיפשו את הירח. כך עשו גם בסעודיה. עשרות מיליוני מאמינים חיכו למוצא פיהם של הפוסקים הללו, כדי לדעת אם עליהם לצום כבר למחרת או שהמועד נדחה ביממה.
אז כיצד פסק נשיא הסנהדרין? רבן גמליאל לא נסוג מעמדתו. הוא הורה לרבי יהושע לשים כסף בצקלונו ולבוא אליו ליבנה, מקום משכן הסנהדרין, ביום שבו חשב כי יחול צום כיפור. רבי יהושע אכן יצא לדרך ועשה את הצום בחסות רבן גמליאל. בכך הראה כי הוא נסוג מעמדתו. לו היה משוכנע כי העדים דיברו שקר, היה מסרב לשאת כסף ולגמוא מרחקים ארוכים במהלך היום הקדוש.
כ־600 שנה אחרי אותה מחלוקת, ירד האסלאם לעולם. חכמיהם אימצו את השיטה היהודית וקבעו את מועדיהם לפי הירח. גם את הצום הם אימצו, אבל הגדילו לעשות וקבעו כי יימשך חודש שלם. מי אמר שקשה להיות יהודי.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]