האזינו לטור המלא

דוק העצבות שיורד על ישראל בין שני ימי הזיכרון נדמה היה השנה עבה מתמיד. דכדוך יהיה אולי הגדרה הולמת יותר מעצב. התוצאות המשתקות של הבחירות גרמו לחמיצות, שיוחסה בעבר למחנה רק־לא־ביבי, להדביק גם את תומכי נתניהו.

הפער האדיר בין מליצות האחדות שהופרחו בטקסי הזיכרון לבין השיח האלים המתנהל ברשת וברחוב, שבו איש אוחז בצוואר רעהו, הבהירו שנכון לעכשיו ואחרי 73 שנות עצמאות – אין דרך שהעם בציון יתלכד, ולו סביב נרטיב רזה אחד.

גם היציאה המבורכת מתודעת המגיפה וחגיגות העצמאות נטולות המסיכות לא הצליחו להצטבר עד כדי רוממות רוח. אפילו פעולת החבלה המפוארת ששיתקה את מפעל האורניום באיראן לחודשים ארוכים, לכאורה מבצע שנמצא בלב הקונצנזוס הישראלי, הפכה מיד לסלע מחלוקת בין המחנות הנִצים. איש בפוזיצייתו יחיה. גם הבסיס העובדתי, מצע הכרחי לניהול שיח בחברה דמוקרטית, נשמט כליל תחת רגלינו.

לכל איש יש שם. זה היה נכון תמיד. אבל היום לכל איש יש גם העובדות שלו. העיתונות, אחד המוסדות האחרונים שאמורים לצקת את הרצפה העובדתית האמינה לכל דיון ולוודא שלא התעקמה עם כזבים ופייק ניוז, הצטרפה גם היא אל הזרם הסוחף של פוסט־אמת ברשתות החברתיות. כך נולדה פרשת "ההדלפות" או "הפטפטת" שמלווה את השיח על האירועים האחרונים מול איראן. פרשה שלא הייתה.

אני כבר בגיל שאינני נעלב כשמכנים אותי "בומר", ולכן אנסה בכל זאת להעמיד עובדות על דיוקן: לפני כשבועיים פעלה השייטת, על פי פרסומים זרים וישראליים, נגד האונייה "סאביז" של משמרות המהפכה בים סוף. שעות לאחר הפעולה החלו לצאת פרסומים איראניים על כך שהיא נפגעה, התקשורת הישראלית הציפה את הסיפור וכמה שעות אחר כך פורסם ב"ניו יורק טיימס" מפי גורם אמריקאי שישראל עדכנה את ארה"ב על הפעולה. בישראל לא ממש אהבו את הטלת האחריות הכמעט רשמית שעשו האמריקאים, אבל הבליגו.

בסוף השבוע שעבר החלו כמה עיתונאים ישראלים לנפח בלון, ולפיו גורם ישראלי הדליף ל"ניו יורק טיימס" את דבר הפעולה עוד בטרם התבצעה. החרו החזיקו אחריהם עוד עיתונאים בכירים שדנו בכובד ראש בשאלה מי הגורם בישראל שיעז להדליף פעולה שטרם התבצעה ולחשוף את הלוחמים לסיכון. רק שבדיקה אולטרה־מקיפה שערכתי, בקרב כל הגורמים הרלוונטיים במערכת הביטחון, לא מצאה ולו אחד שיודע כי הפעולה הודלפה טרם הביצוע. לא הייתה כל פנייה מצד עיתון או עיתונאי למערכת הביטחון לפני ביצוע הפעולה.

מתקן הגרעין בנתנז, איראן (צילום: רויטרס)מתקן הגרעין בנתנז, איראן (צילום: רויטרס)

בין ישראל וארה"ב מתקיים תיאום ביטחוני הדוק. לעתים הן מנהלות יחד פעולות משותפות, שם יש שקיפות מלאה בין הצדדים, ולעתים ישראל מבצעת פעולות שעשויה להיות להן השלכה על ביטחון הכוחות האמריקאיים באזור, והיא מקפידה לעדכן את ארה"ב מיד לאחר שהלוחמים הישראלים יצאו מטווח סכנה.

במקרה של ה"סאביז", אין שום אינדיקציה שגורם ישראלי כלשהו תדרך עיתונאי בטרם בוצעה הפעולה המיוחסת לישראל. זה לא עצר את תוכניות האירוח מלנהל פאנלים חמורי סבר על הסכנה שהייתה בהדלפה שלא הייתה. גם לא את הפוליטיקאים ועוד עיתונאים שהתמסרו בכל מוצאי השבת שעברה לעסוק ב"סכנת ההדלפות".

ואז בראשון בבוקר התעוררנו כולנו לדיווח שהגיע מאיראן, לא משום מקום אחר, על חבלה במתקן הגרעין. התקשורת הישראלית הסתערה על מה שנראה כמו פעולה נועזת במיוחד, וכמה עיתונאים לא התאפקו והחלו לכנות את עצמם "גורמי מודיעין במערב". בשם אותם גורמים הם הטילו את האחריות לפעולה על המוסד.

עכשיו זו כבר לא הייתה רק הדלפה אחת, אלא "הדלפות" או "פטפטת ביטחונית" המסוכנת לביטחון המדינה. הפאנלים התמלאו בפוליטיקאים ששים אלי קרב ובעיתונאים נוקבים ומלאי עזוז שבאו לבקר את "התדרוכים" ואת "הפטפטת" בנושא המערכה מול איראן.

היתרון היחסי
גילוי נאות: כעיתונאי זה 36 שנה, כל חיי המקצועיים אני מחפש מדליפים בנרות. הם נשמת אפו של המקצוע שלי. גם תדרוכים הם מוסד מבורך. עד עכשיו לא ידוע לי על איזשהו גורם ישראלי שקיים תדרוך מסודר על הפעולה באיראן. זה כמובן לא עצר את הגל השני של הפרסומים על "הפטפטת", הראיונות עם הפאנליסטים המוכרים והנוקבים, ואפילו הוביל את שר הביטחון לקרוא לחקירה על "ההדלפות".  

בעולם המתוקשר של היום, אירועים כמו פיגועים, חיסולים או תקיפות מהאוויר מהדהדים מיד ולא נשארים בסתר. גם כשתקפה ישראל כור גרעיני בסוריה, או חיסלה בדמשק את רמטכ"ל חיזבאללה עימאד מורנייה (על פי פרסומים זרים) – איש לא תדרך, איש לא הדליף, אבל התקשורת הבינה מיד מה קרה ודיווחה על האירועים בזמן אמת.

אגב, גם תהליך קבלת ההחלטות בישראל על פעולות חשאיות היה תמיד מצומצם. הממשלה או הקבינט מעולם לא דנו בחיסולי מדענים או מחבלים אחרים ומעולם לא אישרו מראש מבצעי חבלה בתוכנית הגרעין של איראן. את ההחלטות האלה - אם אכן קרו - מקבל תמיד ראש ממשלה בהתייעצות עם שר הביטחון והדרג המקצועי. אישור ממשלה או קבינט נדרש רק לפעולות שיש להן פוטנציאל להוביל למלחמה, כמו השמדת הכור הסורי, וגם האירועים האחרונים המיוחסים לישראל לא מבשרים שאנחנו ערב מלחמה רבתי עם איראן.

בתחילתה של השנה ה־74 לעצמאותנו, ומתוך הכרה מצערת שהקולקטיב הישראלי לא מסוגל להסכים על כלום, אני מציע לכולנו, ובעיקר לעמיתיי העיתונאים, לאמץ את המינימום של עצמאות מחשבתית. הניסיון של ארגוני התקשורת להדביק את הפער מול המהירות של הרשת החברתית נדון לכישלון – היא לעולם תהיה אלימה, מופרכת ומרתקת יותר מעיתונות ממוסדת. אנחנו, העיתונאים המקצועיים, צריכים להיצמד ליתרון היחסי שלנו, והוא העובדות הבדוקות. אם במאמץ להתבלט, להקדים או לעשות יותר רעש, נוותר על האמינות – נאבד את היתרון האחרון שלנו.

מעבר לשסעים שחוצים אותנו כחברה, לפילוג ולשנאה, יש עדיין ליבה של ישראלים שעובדים קשה, משלמים מסים ושולחים את ילדיהם לצבא. הליבה הזאת צמאה למידע שהיא יכולה להאמין לו, ואנחנו העיתונאים חייבים לספק לה אותו, כשירות חיוני בחברה דמוקרטית. לכולנו יש דעות, וזה בסדר, אבל אסור שנוותר על העובדות. 

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
tguvot@maariv.co.il