בשבוע שלפני יום הולדתה ה־73, בין ימי הזיכרון הלאומיים ליום העצמאות, שלושה אירועים ציבוריים התרחשו בישראל הקטנה. אבל הם היו כל כך מנותקים זה מזה, עד שנדמה שהם התקיימו ביקומים מקבילים. בטח שלא באותה מדינה.

הראשון הוא השעייתו של הפרשן אבישי בן חיים מערוץ 13. לאחר שבנו של נתניהו החמיא לבן חיים על כך שהוא הצדיק היחיד ב"ערוצי התעמולה והתועבה 12־13", ענה בן חיים בציוץ משתפך. הוא הודה באריכות והצטנע שלא עשה מספיק ושאינו ראוי למחמאות כאלה. בחדשות 13 כעסו, ובצדק. ממתי זה בסדר להתבטא כך בפומבי לגבי מקום העבודה שלך ולא לשלם על כך מחיר? המחיר, אגב, לא היה כל כך יקר - בסך הכל השעיה לשלושה ימים. אבל לא היה צריך יותר מזה כדי להצדיק את רגשי הקיפוח, והביצה הביביסטית רעשה וגעשה על הצביעות הפושעת והעוול הנורא.

אבישי בן חיים (צילום: פלאש 90)אבישי בן חיים (צילום: פלאש 90)


האירוע השני היה טקס הענקת פרס ישראל אלטרנטיבי לפרופ' עודד גולדרייך, לאחר שבג"ץ אפשר להשהות את הענקת הפרס האמיתי ולבדוק אם גולדרייך עבר על חוק החרם. לפני כשבועיים גולדרייך חתם על עצומה שקראה לאיחוד האירופי להחרים את אוניברסיטת אריאל. גם במקרה הזה - האם הגיוני לצפות בטבעיות לפרס ממלכתי ממדינה, לאחר שקראת לגורמים חיצוניים לפעול נגדה?

הבעיה היא שהיגיון צרוף הוא מזמן לא נחלת השמאל הישראלי. כך גם הצהיר גולדרייך ש"שום החלטה של שר חינוך לא תעצור אותנו - אנחנו נזכה להפוך ממיעוט לרוב". מה יש לומר. קצת קשה להתחבר להיגיון של מי שמאמין שהדרך שבה השמאל נכחד לאטו עד קיבוץ נדבות כדי לעבור את אחוז החסימה - היא הדרך להפוך לרוב.

המצחיק הוא שגם בן חיים וגם גולדרייך מרגישים מושתקים ורדופים. לכאורה, חופש הביטוי שלהם ספג פגיעה אנושה. אבל בפועל, שניהם הפכו ויראליים, ושניהם גרמו לרבים להרגיש מושתקים ורדופים, ומתוך כך לשתף ולצעוק חזק יותר את עמדתם. די לפתוח טוויטר או פייסבוק ולטבוע בבריכת ביוב של רעל, תיאוריות קונספירציה, איומים והכפשות, כדי להבין שאין באמת בעיה להגיד מה שאתה חושב במדינה הזו. השאלה אינה אם מותר להגיד, אלא אם אין על כך שום מחיר. האם משמעות חופש הביטוי היא לקבל פרסים על כל פרובוקציה ולא לצפות לתגובת נגד חזקה?

באירוע השלישי נכה צה"ל, הלום קרב, הצית את עצמו בהתקף של ייאוש מול משרד הביטחון. עד לא מכבר, אירוע כזה היה עוצר את הכל במדינת ישראל הקטנה, שבנויה על יסודות של סולידריות ואכפתיות, שלא מאפשרת לדברים כאלה לקרות בצל קורתה. אבל במציאות של היום, האירוע המטלטל מכולם הוא האירוע הזניח. זה שלא יהפוך לוויראלי, זה שלא יילחמו עליו לאורך זמן, זה שיישכח במהרה למען הערכים האמיתיים, לכאורה.

שלושת האירועים הללו מייצגים בזעיר אנפין את המשבר החברתי במדינת ישראל, ערב יום הולדתה המכובד. בקצות השמיכה שלנו מושכים ארבעה מוקדי כוח.

איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)


האחד הוא השמאל הישן, המכנה את עצמו ליברלי, שמקבל במה גדולה בהרבה מהייצוג שלו באוכלוסייה. הוא מתאים את עצמו באופן אוטומטי לערכי הליברליזם של אירופה וארה"ב, בלי לתהות מדי פעם אם הם לא הלכו מעט רחוק מדי, ושכח את המקור מרוב כמיהה לטקסים אלטרנטיביים. המיינסטרים כבר מזמן לא איתו, והוא מוצג כאלטרנטיבה רק כדי לפרנס תעמולה.

הכוח השני הוא הביביזם, שתפס תנופה מטורפת בשנים האחרונות, אף שכבר נגע בתקרת הזכוכית שלו. משנתו בנויה על להיות נגד השמאל הנכחד ממילא, ולהגדיר את כל מי שלא מתגייס לשורותיו כבוגד כפוי טובה. השלישי הוא הכוח החרדי, שבאמצעות עסקנות פוליטית בלתי נלאית מצליח להשיג זכויות יתר למרות היותו מיעוט, ולהכריע בסוגיות רבות במדינה. הרביעי הוא ערביי ישראל, שכוחם מפוזר, זכויותיהם בחסר וגם זהותם לא אחידה. כל אחד מהכוחות האלה מרגיש נרדף ורוצה להתנהל במדינה הקטנה הזו עם חוקים משלו. למותר לציין שזה לא יכול לעבוד.

חיזוק הפיצול הפנימי

המשותף לארבעת הכוחות הוא התעלמות מהסולידריות הכללית למען ערכי הקבוצה המצומצמת. אבל כדי שנחגוג כאן ביחד עוד הרבה אביבים, נניף את אותם הדגלים ונשיר את אותם השירים, משהו בדינמיקה הדפוקה הזו צריך להשתנות. במיוחד בהתחשב בעובדה שלפחות חצי מדינה לא מוצאת את מקומה במריבות ההו־כה־עקרוניות האלו, שניטשות בין הקצוות.

מתי, למשל, יבינו שיירי השמאל שהדרך שבה הם הולכים היא אולי לגיטימית, אבל עובדת הפוך מהמתוכנן? ההישג העיקרי הוא מריבות פנימיות ואנטי לכל מה שמתלווה אליו המילה "שלום". במקום לדבר על לבו של מרבית הציבור הישראלי, השמאל המצומק התבצר בצדקתו והתרחק כל כך מספינת האם, עד שלא ברור בשם איזו מדינה הוא מדבר. הרי אין שום דבר נאור בדעה שאינה קומוניקטיבית לציבור הרחב מרוב שהרחיקה לכת.

ומתי יבינו הביביסטים שיש גבול לתפיסה פוליטית שבנויה על להיעלב ולהחזיר ב"דווקא" כדרך חיים? הטיעונים ה"ערכיים" שלפיהם דרושות עוד בחירות ועוד בחירות ועוד בחירות עד שתתקבל דעתם, מצליחים בווירטואוזיות להיות אפילו פחות הגיוניים מטיעוני השמאל. ככל שהביביסטים מקצינים בהתלהמותם נגד כל מי שאינו איתם, הם לא מגדילים את קהל המעריצים, אלא מרחיקים אנשים נורמליים מהרצון שנתניהו יישאר בשלטון. הם תקועים בדווקא, ולא מציעים תיקון אמיתי או פתרון טוב.

ערב יום העצמאות ה־73 ספרנו כאן 9.3 מיליון בני אדם. שיעור היהודים בהם עומד על פחות מ־74%. מספר היהודים בעולם הגיע השנה למספרם טרום מלחמת העולם השנייה, וברור שמכאן העם היהודי לא יגדל אם יהיה מפוצל ומסוכסך. כך גם המדינה. הכוחות שמושכים בקצוות כל כך שקועים באג'נדה, שהם כבר לא רואים את העם. עד כמה מזיז להם סיפור אנושי מטלטל מעבר לכך שאולי יוכלו לגייס אותו לתעמולתם?
בינתיים הפשע משתולל ברחובות, איראן מאיימת, כבר אי אפשר להבין מה קורה מרוב ספינים והדלפות. ובמה עסוקים ה"מנהיגים"? בחיזוק הפיצול הפנימי למען ערכיות המנדטים וחלום באספמיה על ניצחון משנתם.

במקום להסתכל בדאגה על יכולתנו להתקיים בטווח הארוך, יש מי שהתבלבל וחושב שהטווח הארוך הוא הקדנציה הבאה. אבל להתקיים כעם, משמעותו להרפות מהמריבה הפנימית כאן ועכשיו, בקדנציה הזו, מתוך הבנה שלקיום בטווח הארוך מה שדרוש זה לא ניצחון, אלא סולחה. כל עוד ארבעת הכוחות האלה מושכים, כל אחד מכיוונו, לא תהיה הכרעה. תהיה רק קריעה עמוקה יותר של השמיכה.

אף אחד לא ינצח בדרך הקלוקלת שתקעה אותנו בפלונטר בלתי נגמר, שהדרכים היחידות לצאת ממנו הן לא הגיוניות, אלא דורשות תרגיל מארץ התרגילים. לכן מה שדרוש הוא הרגעה. שכל אחד מארבעת הכוחות יוותר קצת כאן ועכשיו, לטובת ההישרדות של עמנו המג'ונן בטווח הארוך.

מה זה משנה מי התחיל את הרטוריקה הקלוקלת שהביאה אותנו עד הלום? משנה איך ממשיכים מכאן. מותר לעשות דווקא, מותר להחזיק בדעות לא הגיוניות ולהתעקש שהן פרוגרסיביות, מותר לתת מעט ולדרוש הרבה, ומותר לסרב להישבע אמונים ולטפח זהות מסוכסכת. השאלה היא אם כדאי לנהוג כך, ואם זה חכם. במיוחד אם מה שמוביל אותך הוא טובת המדינה וטובתו של העם.