אפשר להתחיל במשמעות הערה קטנה של אמנון אברמוביץ', שעליה חזר לא פעם קבל מראיין ואומה. אברמוביץ' אינו חבר במסדר ז'בוטינסקי וגם לא היה על סיפונה של "אלטלנה", אבל הוא חוזר ומצטט "רבים מטובי המשפטנים", אשר אומרים לו שעבודת סנגוריה מקצועית וטובה יכולה להביא לזיכויו של נתניהו. זוהי אמירה מרחיקת לכת שאסור לעבור עליה לסדר היום. היא אומנם נאמרת תמיד כמעט במובלע בתוך משא תוכחה נגד התנהלותו של נתניהו, אבל היא נאמרת שוב ושוב.

משמעותה היא שאפילו בחוגים של אברמוביץ' זיכוי הוא אופציה. ואם יש ממש בדברים האלה, הם עצמם מהווים כתב אישום. מדובר בכתב אישום נגד אישומי נתניהו. כי גם לולא מדובר היה בראש ממשלה, מצופה מהתביעה הכללית להגיש כתבי אישום רק אם היא משוכנעת שיש לה תיק שגם סנגוריה משובחת לא תוכל לפצפץ. קל וחומר כשמדובר בראש ממשלה. לא רק משום שהוא סמל לאומי וכי הוא נבחר על ידי ציבור גדול. אלא משום שכבודו, זמנו והשקט הנפשי של ראש הממשלה הם נכס של כולנו.

קיום הליך פלילי נגד ראש ממשלה, כל ראש ממשלה, במהלך כהונתו, יוצר זעזוע חוקתי בלתי נמנע. לכן הנורמה הברורה, הרצויה והראויה, היא שלא מגישים כתב אישום נגד ראש ממשלה, אלא אם כן הוא תיק של הרשעה ודאית.

רצה הגורל, שבעיצומם של חגי החירות וימי הזיכרון אנו נידונים להתבוסס בעדותו של אילן ישועה, במקביל לתהליך הרכבת ממשלה מיוחד במינו, המעמיד למבחן את יציבות הלוחות הטקטוניים שעליהם יושבת המערכת הפוליטית בישראל. זה לא רק ששני ההליכים שבמוקד שלהם גורלו האישי והפוליטי של בנימין נתניהו הגיעו יחד לפרשת דרכים משמעותית, אלא שגוברת התחושה שמה שיהיה כשנצא מפרשת הדרכים הזו הוא לא מה שהיה.

בשדה הפוליטי, יש סדר באי־הסדר: הציבור שולל בחריפות כל רמז לתמיכה בהליכה לסיבוב חמישי, ויעניש בחומרה את מי שיוביל אליו. הבעיה היא רק שידוע מראש מי יהיה האשם בעיני הציבור. כמו תמיד, הצד השני. היריב הפוליטי יהיה האשם העיקרי בעיני רוב הציבור. לכן צריך לקחת בחשבון שתסריט היציאה אל הצומת הבא עדיין נכתב אי שם במסתרים, וכשיופיע - יפתיע בעיקר את יודעי כל דבר המספקים לנו מדי מהדורה ניחושים מלומדים בלבוש מידע.

נזקים רב־כיווניים

בינתיים, די במפתיע, בעוד האירועים הפוליטיים נראים עדיין כטיסה לשום מקום, עדותו של ישועה, חרף היותה צפויה מראש, מעוררת עניין, כי היא מציפה את המשמעויות, ההשלכות ובעיקר המורכבויות של החומרים שמרכיבים את הפשע האחד והיחידי שבו מואשם נתניהו בכל כתב האישום הדרמטי שמטלטל את השיח הציבורי. זאת, כמובן, אם לא לוקחים בחשבון את הפשע המקומם באמת, זה שלא כתוב בשום מקום, אבל הוא העילה האמיתית לשנאה הפתולוגית כלפיו: העובדה שהוא פעם אחר פעם מנצח בבחירות נגד כל הכוחות, נגד כל הסיכויים.

עבירת הפשע שבה מואשם נתניהו המופיעה בספר החוקים, היא עבירת השוחד בתיק 4000. זו העבירה שבגינה מעיזים פוליטיקאים ומפגינים לזכות את כתב האישום הבעייתי נגד נתניהו בתואר: "כתב אישום חמור". בלעדיה אנו נותרים עם השמפניה ויתר הזוטות (מעוררות דחייה, מיותרות, מרגיזות - אך ספק אם פליליות) בתיק 1000, והפרת אמונים בתיק 2000, שכל כולו הזיה הבנויה על כשל בהבנת הנשמע. המילים שם נאמרו בעברית, אבל השיח האמיתי שהתנהל בין ביבי לנוני בקלטות היה בין השורות, בשפה של תחזוק מאזן אימה ולא של עסקה כלשהי.

מדהים לגלות שאפילו בתיק הרעוע הזה רצו שי ניצן, ליאת בן־ארי וחבריהם להאשים את נתניהו בשוחד, אך להבדיל מתיק 4000, שבו בסופו של דבר נתניהו חתם בתוקף תפקידו - הכל על פי המלצות הדרג המקצועי - על החלטות בעניין בזק, תיק 2000 היה כל כולו במסגרת התוכנית "הכל דיבורים", ללא בדל ראיה להנחת העוועים של הפרקליטות כי נתניהו התכוון ברצינות לקדם חקיקה נגד "ישראל היום" בתמורה לסיקור אוהד, או פחות עוין, ב"ידיעות אחרונות".

מעניין מה מנע מהם להמליץ להעמיד את שניהם לדין בגין סחיטה באיומים בגין ההתרברבויות ההדדיות שתחזקו כאמור את מאזן האימה בקלטות?

הפרקליטות מתחילה להבין שהרעיון לפתוח את פרשת התביעה בעדות ישועה הייתה בומרנג מסוכן עבורה. הציבור מתחיל פתאום לגלות עניין במשמעות הפשע החמור הזה שכולם מדברים עליו והוא לא ססמת גיוס מילואים: "סיקור אוהד".

לפתע מוצאת את עצמה רינה מצליח בוחנת באולפן "פגוש את העיתונות" התנהגויות יומיומיות של עיתונאים, ושואלת את צוות המשפטנים שלה אם אלה אינן מהוות עבירה על פי הסטנדרטים שקובע כתב האישום בתיק 4000. כשהיא נסחפת לרזולוציות חדות יותר, מתברר לה שאם תבקש ממקור שלה עזרה לאפשר לה לטוס לחו"ל לשם כיסוי אירוע, זה עדיין בסדר, אבל אם לטיול פרטי או אפילו טיפול רפואי זו עבירה.

ואם תהיה טענה שהיא נתנה למקור הזה סיקור חיובי, היא עלולה להיות מואשמת בעבירת הפשע החמורה - שוחד. כשהיא ממהרת לנוס מהנושא, מסייע לה באדיבות רזי ברקאי וקובע בפסקנות שעיתונאי ראוי לשמו לעולם לא יבקש ממקור לעזור לו לקבל היתר ליציאה לחו"ל. איך היה אומר יצחק שמיר: נו, טוף.

הדיון אצל מצליח הוא קדימון תמים למה שצפוי לנו בהמשך בירור משפט נתניהו בכלל, אבל בעיקר בתיק 4000, עד להכרעת דין, כאשר בכל הכרעת דין צפון נזק לא בר־תיקון למערכת המשפט, ו/או לעיתונות החופשית ו/או לדמוקרטיה הישראלית.

מפחיד לחשוב מה תהיה משמעות הלכה מסודרת ומחייבת של העליון בעניין סיקור אוהד. כל החלטה חדה תגרום נזקים רב־כיווניים. כך למשל, אם סיקור אוהד יוגדר כמתת בפסק דין של בית המשפט העליון - חסל סדר מקומונים. ומה יהיה דינם של שרי התקשורת לדורותיהם שקיבלו כולם זמן מסך בשפע? תופעה מקרית, כמובן, נעדרת קשר להחלטות בענייני הגופים המשדרים שעולות מדי פעם על שולחנם.

עדותו של ישועה מורידה לתקשורת את האסימון. לפתע היא מבינה את מה שנכתב בטור זה לא פעם בעבר, כי גם אם התביעה תצליח להוכיח את כל המערכת העובדתית אשר לה היא טוענת בכתב האישום, ספק אם מדובר בעבירה. כך אתה מוצא את עידו באום קובע בפרשנות משפטית ב"הארץ", שעדותו של ישועה, ביחס לנתניהו, היא עדות שמיעה, ובכלל ספק אם סיקור חיובי או מניעת סיקור שלילי מגיעים לסף פלילי כלשהו, לא כל שכן שוחד.

גבולות עמומים

גם רוית הכט באותו עיתון כבר מכינה את קו ההגנה הבא, זה שלאחר קריסתו של הקו המשפטי. לשיטתה, בדמוקרטיה אמיתית אי אפשר לחיות עם מציאות כפי שנתגלתה בוואלה באותה תקופה של "הפיכת חופש העיתונות לבדיחה". מעניין מה הייתה אומרת על התקופה שבה דוד
בן־גוריון היה מאשר את מהדורת החדשות של קול ישראל, והשב"כ הוציא לאור עיתון סנסציות צהוב בשם "רימון" כדי להתחרות בעיתון האופוזיציוני האמיתי היחידי בישראל באותה עת: "העולם הזה" של אורי אבנרי.

דווקא גישתה של הכט ספוגה בתערובת מוזרה של בולשביזם ונאיביות. הפלורליזם התקשורתי הוא שמבטיח את זרימת המידע לציבור. בימי טרום המדינה וראשית דרכה היו כאן הרבה עיתונים, חלקם מזוהים עם מפלגות. השוק אמר את דברו.

עיתונים מפלגתיים מפוארים כמו "הבוקר", החממה העיתונאית המפוארת של תנועת חרות, "למרחב", "על המשמר" ו"דבר" - כולם נשא הרוח. הציבור העדיף לקבל מידע מעיתון עצמאי, אפילו כזה המתנגד לדעותיו. כך שהכט יכולה להירגע: כל עוד יש פלורליזם, מה שמתחולל בעיתון בודד לא יכול לסכן את הדמוקרטיה.

בחזרה לעדות ישועה. לדעתי היא מצביעה על היעדר עסקה כלשהי. כדאי להפעיל לרגע היגיון: לפי התביעה, החלטת הממשלה בענייני בזק הייתה שווה לשאול אלוביץ' יותר ממיליארד שקל. לו היה מדובר בעסקה של ממש, כך היו מממשים אותה? בוויכוחים אינסופיים בין בעלים למנכ"ל, מנכ"ל ועורך, עורך וכתבים? כמו בשוק. תגרנות יומיומית עם ארומה חלמאית. מורידים ידיעה עוינת ואחר כך מחזירים, וכולם מתווכחים עם כולם.

הרי לו הייתה עסקה, לא הייתה כל מניעה שאלוביץ' יחליף את ישועה והצוות, ימנה את אבי רצון לעורך אתר וואלה, וזה היה מנוהל על מי מנוחות מגמתיים אך מהוגנים, כמו "הארץ" ו"מקור ראשון", ואיש לא היה פוצה פה ואיש לא היה מצפצף. דווקא מופע האימים רב־המשתתפים שמתואר בעדות מוכיח שבזמן אמת הלחץ נחשב כלגיטימי ומקובל.

נניח לרגע שלא היה כל קשר חברי או חברתי לנתניהו עם אלוביץ', ונתניהו צריך לחתום בקרוב על עסקה חשובה לאלוביץ', האם הוא לא היה נאבק למניעת פרסומים שליליים נגד נתניהו, בייחוד בימים הקריטיים שלפני האישור המיוחל, בדיוק בעוצמה ובטיעונים שמוסר ישועה במשפט?

ברור שאם התביעה תיפול במחוזי בגלל כשלים ראייתיים, ייחסך הצורך לקביעת הלכה מחייבת בשאלה העקרונית של הגדרת פרסום חיובי כמתת שווה כסף. אם זה לא יקרה ונגיע לדיון בבית המשפט העליון שפסיקתו מהווה הלכה מחייבת, כדאי שנשאל את עצמנו איך קרה שנושא כל כך רווח ונפוץ לא הגיע מעולם לליבון משפטי בדרג גבוה?

למה חיפוש נמרץ בכל הארכיונים המשפטיים בעולם להזמת הטענה שמדובר בתקדים עולמי הניב תוצאה לא מארה"ב ולא מאירופה, אלא דווקא מאשקלון בהכרעת הדין נגד ראש העירייה לשעבר איתמר שמעוני, שאותה כתבה יד ימינה לשעבר של ליאת בן־ארי בפרקליטות? ואפילו היא לאחר הניתוח התיאורטי המודבק והמיותר, זיכתה את שמעוני בעניין הסיקור החיובי.

האם עלה בדעת הפרקליטות שהעמימות ביחס לגבולות הלגיטימיות בתחום הרגיש הזה היא הדלק המניע את התעשייה? וזאת אולי כי בלי חטאים קטנים של מדליפים גדולים, לא תהיינה חשיפות שחיתות ולא יהיו סקופים, ואור השמש, שהוא אמצעי החיטוי הטוב ביותר, לא יגיע לפינות האפלות שבהן השחיתות האמיתית מחפשת מקלט ומפלט. אולי צריך לבדוק כיצד, ובעיקר למה, קרה שבין כל אלפי התובעים השאפתנים במדינות השונות בארה"ב לא נמצא אחד שילך עד הסוף בניסיון לנקות את האורוות ביחסי עיתון־שלטון בבית המשפט.

וכיצד קרה שכאשר תובעים עקשנים במיוחד בכל העולם ניסו ליקוב עם התיק שלהם את ההר, לא הגיעו לפסגה? אולי כי היו מספיק שופטים ומשפטנים שהפעילו שכל ישר בערכאות שבדרך לפסגה, והרגו את התיקים האלה בעודם קטנים.

למרבה הפרדוקס, הסכנה הגדולה בתיקי 2000 ו־4000, היא שמפני שאחד הנתבעים הוא נתניהו, קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותם. ולכן, למרבה האסון, בית המשפט העליון יצטרך לשרטט גבולות בתחומים שלא רצוי לתחמם. אולי העמימות דווקא רצויה לחופש העיתונות. כי זהו תחום שבו אפשר להרגיש גבולות, אבל כמעט בלתי אפשרי לצייר גבולות.

חשוב לזכור שלעמימות יש שני צדדים: בכך שהיא גם לא מגדירה מה מותר, היא מרחיבה את טווח ההרתעה. אבל בעיקר היא גם מותירה מרחב מחיה לאתיקה לעיתונות חוקרת, לדינים משמעתיים ולמשפט הציבור. השאלה היא כיצד מתירים את הקשר הגורדי.

גיבוי טוטלי משמיר

בפרשת קו 300 גייס שמעון פרס את נשיא המדינה חיים הרצוג לפתרון בלתי שגרתי למצב בלתי שגרתי שהיו מעורבים בו בכירי המערכת הביטחונית. הנשיא העניק חנינה מלאה מראש לראשי השב"כ שניסו לגולל על האלוף יצחק מרדכי הרג מחבלים עצורים שבוצע על ידי אנשיהם, חרף התנגדות עזה של המערכת המשפטית בראשות היועץ המשפטי יצחק זמיר. מה שאפשר את המהלך היה גיבוי טוטלי של יצחק שמיר. אצלו השיקול הלאומי גבר תמיד על החשבון המפלגתי הצר.

השוואה קרה תצביע על כך שאין להשוות בין המקרים. עלילת דם הורסת הקריירה נגד יצחק מרדכי אינה עומדת בכלל באותו מישור של השמפניות והסיקור החיובי, והנזק למדינת ישראל מקיום משפט לבכירי השב"כ שהיה נגמר מיד בעסקת טיעון, לא מתקרב אפילו לנזק המתמשך שמשפט נתניהו גורם למדינת ישראל ולאזרחיה.

אפשר כמובן לחכות לנשיא הבא ואפילו לבקש התייחסות לנושא מהמועמדים. אבל אני מאמין שהנשיא היוצא ראובן ריבלין, דווקא על רקע מערכת היחסים הטעונה שלו עם נתניהו, הוא האיש שאליו צריך לפנות בבקשה לבחון מתן חנינה נוסח חנינת הרצוג לנאשמים בתיקי האלפים. הוא האיש היחידי בישראל שהציבור כולו, למעט כמה קשישים גלוחי ראש עם ברק שנאה בעיניים מכיכר פריז, יאמין שכל החלטה שקיבל באה משיקולים ענייניים.

tguvot@maariv.co.il