1. הניצחון הגדול מכולם

שמו המקורי של קברניט סא"ל (במיל') אריה עוז הוא הארי קלאוזנר. הוא נולד בגרמניה ב־1936. אביו החליט לעזוב את גרמניה אחרי "ליל הבדולח". הוא עלה לארץ ישראל בתקווה להתארגן ולהעלות את אשתו ושני ילדיו בעקבותיו. הם לא הספיקו. מלחמת העולם השנייה פרצה כשהמשפחה קרועה בין פלשתינה א"י לוופרטל שבגרמניה הנאצית.

האם, רוזה, הצליחה להבריח את שני הילדים להולנד. הם קיבלו שם מעמד של פליטים, אבל זה לא עזר. רגע לפני ששוגרו למחנות ההשמדה, מצאו הארי ואחותו רות מקלט בבית משפחת הייטסמה (שהוכרו לימים כחסידי אומות העולם) בחווה חקלאית קטנה בעיירה ההולנדית זייסט. האם התחבאה כל המלחמה באוטרכט. הם שרדו בעור שיניהם.

אחרי המלחמה התאחדו הארי ורות עם אמם, איתרו את האב בפלשתינה ועלו ארצה באונייה "שמפליון". הארי קלאוזנר הפך לאריה עוז. חבלי הקליטה היו קשים מאוד. שריריו היו מנוונים. הוא לא ידע מילה עברית. והוא רצה להיות טייס. לאורך כל המלחמה ההיא, כשהוא מסתתר בעליית גג ונושם בשקט, צפה הארי הקטן במטוסי בעלות הברית חוצים את הולנד בדרכם לכתוש את גרמניה. כשהתגייס לצה"ל, התנדב לחיל האוויר והגשים את חלומו.

לימים הפך עוז לאחד הסמלים הבולטים של המושג "משואה לתקומה". הוא היה אחד מקברניטי ההרקולסים שנחתו במבצע אנטבה בחושך מוחלט במדינה עוינת בלב אפריקה. הוא הקים את טייסת 120, הטיס בואינג שהעלה ארצה את יהודי אתיופיה והפך אחר כך לאחד מהבולטים בקברניטי אל־על.

שום דבר מכל זה לא הכין אותו לחוויה שציפתה לו לפני יותר משבוע בבסיס תל נוף של חיל האוויר הישראלי. עוז, מרצה מבוקש, הוזמן לתת הרצאה בפני סגל הבסיס. כשהביט על האולם המלא, זיהה שני קצינים גרמנים במדי הלופטוואפה, חיל האוויר הגרמני. הדם אזל מפניו. 75 שנים אחרי שנמלט מהם, נחלץ בקושי מתאי הגזים וצפה בנשימה עצורה בקרבות האוויר הגדולים בהיסטוריה, הנה הטייסים ההם של חיל האוויר ההוא כאן לידו, במרחק נגיעה, שותים בצמא את דבריו.

עוז נתן את ההרצאה כרגיל. אחר כך, בקבלת פנים מאולתרת בלובי, קרא לו מפקד הבסיס ושאל אותו "אכפת לך לפגוש את הגרמנים?". עוז אמר שלא. לא אכפת לו. לא בטוח שזה היה מדויק. "אני נושא איתי שנאה עזה לכל מה שגרמני", אמר לי אתמול, "נדרתי נדר לא לבקר לעולם בגרמניה, הארץ בה נולדתי. פעם אחת שכנע אותי חבר מקורס טיס, שהוריו גרמנים והוא נושא דרכון גרמני, שאצטרף עם אשתי לטיול בגרמניה. הפעילו עליי מכבש לחצים, בסוף נשברתי. ואתה יודע מה קרה? ביום השני שלנו בגרמניה אמרתי לבת־שבע אשתי תארזי, אנחנו בורחים להולנד. כך היה".

אז איך בכל זאת הייתה הפגישה עם הטייסים הגרמנים, שאלתי. "תראה, בהתחלה היה לי איזה מחסום, גוש כזה בקנה הנשימה", אמר, "לא ידעתי איך לפנות אליהם מה להגיד להם. ואז התחלתי לדבר גרמנית".

גרמנית היא שפת אם שלך, לא?, שאלתי. "כן, אבל אני ברחתי מגרמניה בגיל 3 וחצי. בהולנד הגויים דיברו הולנדית. כשעלינו ארצה, ההורים שלי כמעט לא דיברו איתי גרמנית וגם לא התראיתי איתם הרבה. אבל פתאום זה פרץ ממני. ככה, בזרם כזה. היכולת שלי להתבטא בגרמנית היא מין חידה פסיכולוגית שאני מתקשה להבין. גם אשתי, דור שמיני בארץ, לא מבינה את זה. בכל פעם שאני מדבר גרמנית עם מישהו, היא עושה תחקיר איך הגרמנית שלי".

הגרמנים ידעו מצוין עם מי הם מדברים. הם ידעו שמדובר בטייס מהולל וכנראה גם ידעו שמדובר בשורד שואה. "שאלתי אותם מאיפה הם", משחזר עוז, "הם שאלו אותי אם אני יודע איפה זה ברמן. אמרתי להם: ברור, נולדתי לא רחוק משם, בוופרטל". היה סמול טוק חמים, בסופו נפרדו.

"לא נפרדנו כידידים, אבל נפרדנו בנימוס רב", אומר עוז, "הם נתנו לי הרבה כבוד, וגם אני להם". אחר כך ביקש ממפקד הבסיס שידאגו לקולגות הגרמנים וייתנו להם כל מה שצריך. "קשה לי העניין הזה", מודה עוז, "כל יום שואה הוא מבחינתי טראומה, אני בפוסט־טראומה, קשה לי אפילו לדבר על זה. במשפחה שלנו, כל מי שנשאר בגרמניה מת, כל מי שהצליח לברוח חי".

אז אתה יושב ורואה את כל הסרטים והתמונות בטלוויזיה ביום השואה?, שאלתי אותו, והוא סיים ואמר "לא. אני לא מסוגל. אני יודע בדיוק מה היה שם. לא צריך שיזכירו לי".

אין ספק שתמונות כאלה אפשריות רק בישראל. 75 שנה אחרי שניצל מהשמדת העם האיומה בהיסטוריה, פגש הניצול את צאצאי רודפיו, הוא טייס חיל האוויר מזה והם טייסים גרמנים מזה, על אדמת הריבונות היהודית השלישית בהיסטוריה. חיל האוויר הישראלי הפך לליבת הידע, היכולת, הניסיון וההישגים, המשמשת אבן שואבת לחילות האוויר בעולם כולו. טייסי הכחול־לבן מדריכים, באדיבות ייקית, את טייסי הלופטוואפה. אם יש ניצחונות בעולם, אין ניצחון עצום מזה.

אריה עוז (צילום: אריק סולטן)אריה עוז (צילום: אריק סולטן)

2. שידורי התעמולה

ניצחון גדול נוסף, מסוג אחר לגמרי, נרשם בטקס הדלקת המשואות המסורתי בערב יום העצמאות השבוע. ניצחון תעמולתי בנוסח צפון קוריאני למשפחה השלטת, בהפקת הנרצעת במשרתות, השרה מירי רגב. הטקס הזה היה פעם אחד מסמלי הממלכתיות הקדושים ביותר שלנו. האבות המכוננים חילקו את אירועי יום העצמאות בקפידה כשהעיקרון המנחה הוא מחיקת כל סממן פוליטי. טקס המשואות נקבע כאירוע של הכנסת, מקום שבו מתורגם רצון הריבון באמצעות נציגיו. אירוע מאחד, חף מפוליטיקה כלשהי, ממלכתי לעילא. יו"ר הכנסת, האזרח מספר 2, אמור לייצג בו את הדמוקרטיה. ראש הממשלה והנשיא אינם נוכחים.

ובכן, לא עוד. ההשתלטות המשפחתית על שרידי הממלכתיות הושלמה והודגמה בבהירות מקפיאת דם בסרטון התעמולה של נתניהו עצמו, שלא היה מבייש גם את ניקולאה צ'אושסקו בימיו הגדולים.

דומה ששארית הבושה אבדה לפרנסי פולחן האישיות הזה: שידור ברכה מצולמת של מנכ"ל פייזר, שהיא חברה מסחרית, תצורת המזרק בידי הדגלנים, מאות הקלוז־אפים לרעיית המנהיג שכיבדה אותנו בהוד נוכחותה, והמיצג כולו בניצוחה של הבמאית המשפחתית, "השרה לענייני קילוסים וחנופה". אירוע שהופקע כמעט כולו (למעט הדלקת המשואות עצמה, מרגשת וסוחטת דמעות כתמיד) לטובת קמפיין בחירות אינסופי שלתוכו גרר הנאשם מדינה שלמה. הוא לא בוחל בכלום. הוא יודע שיש סיכוי שהבחירות החמישיות בדרך, אז הוא כבר שם.

אם להאמין לגודש התעמולה שבו פיארנו את המנהיג והשלטון, הרי שהמצב מעולם לא היה טוב יותר. ובכן, המצב לא משהו. מעטים יודעים שברגעים שבהם נשא יו"ר הכנסת את נאומו הקלישאתי והפומפוזי, לא הייתה כנסת בישראל. חוץ מלוין עצמו, המשמש בתפקידו כשריד אחרון לכנסת הקודמת, אין בישראל היום בית מחוקקים מתפקד. אין ועדות, אין מינויים, אין בעלי תפקידים. ועדת חוץ וביטחון, למשל, לא קיימת.

הוועדה החשובה ביותר, הגוף היחיד שמפקח על מערכת הביטחון, על פעולות ביטחוניות, איננו. בימים שבהם אין קבינט, כי ראש הממשלה ממשיך לסרב למנות שר משפטים, ואין פורום ביטחוני ראוי לשמו, אין גם פיקוח פרלמנטרי ואין מי שישאל שאלות, ינהל בקרה מסודרת ויקיים את החוק. איש הישר בעיני משפחת נתניהו יעשה.

הכל מתחיל ונגמר ב"ועדה המסדרת". היא זו שצריכה לקום מיד אחרי הבחירות ולהקים את ועדת הכנסת. כל תזוזה בוועדה המסדרת משפיעה על הדנ"א של הכנסת כולה. בעיקר במצב של רוב שברירי של 61-59 לאחד הצדדים. נכון לעכשיו, קיימת מחלוקת על ה"מפתח" שייקבע ועל פיו יחולקו הנציגים בוועדות השונות. הליכוד, כלומר נתניהו, דורש ללכת על נציג לכל חמישה ח"כים.

הצד השני, כלומר גוש השינוי, דורש נציג לכל ארבעה ח"כים. זה ברור: לליכוד יש מספר ח"כים גבוה והאינטרס שלו הוא מפתח של 1:5. הוא רוצה לשלוט בכנסת. הצד השני רוצה הפוך. שתי העמדות לגיטימיות. איך מוכרע ויכוח כזה? בהצבעה. למה אין הצבעה? תחזיקו חזק ותשמעו את הסיפור.

יום העצמאות ה-73, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל (צילום: צילום מסך)יום העצמאות ה-73, טקס הדלקת המשואות בהר הרצל (צילום: צילום מסך)

3. הדרבי של אלקין

לאורך כל ההיסטוריה הוועדה המסדרת קמה ביום השבעת הכנסת, או למחרת. כל עוד אין ועדה מסדרת, אין ועדות, אין תפקידים, אין עבודה פרלמנטרית, אין פיקוח פרלמנטרי, אין כלום. בפעם הקודמת היה עיכוב, הארוך ביותר בהיסטוריה. בסופו של דבר כפה היועמ"ש של הכנסת, אייל ינון, בחוות דעת מפורטת, על יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, להקים ועדה מסדרת לאלתר.

זה קרה אחרי שבוע ימים. בפעם הזו, ספק אם תקום ועדה מסדרת שבועיים אחרי ההשבעה, וגם אם כן, לא תהיה ועדת חוץ וביטחון מתפקדת לפחות שלושה שבועות אחרי השבעת הכנסת. מצב כזה לא היה בהיסטוריה המודרנית של המדינה. כל זה, כי הקוביות לא מסתדרות ולא מתיישרות לשביעות רצונו של המנהיג.

מעניין לדעת שרע"ם, המפלגה האסלאמית, סגורה עם הליכוד "ברזל" בכל הקשור לוויכוח על הוועדה המסדרת. הוכחה נוספת שמנסור עבאס קשר את גורלו בגורלו של נתניהו. אבל רע"ם לא מספיקה. כדי לקבל מפתח של 1 ל־5 צריך נתניהו גם את נפתלי בנט. האינטרס של בנט הפוך. יש לו 7 מנדטים. הוא רוצה ייצוג גבוה ככל האפשר. נמאס לו להיות ילד הכאפות של ביבי. הוא מביט בסיעות החרדיות, משועבדות לחלוטין לגחמותיו של המנהיג, מוותרות מרצונן על ייצוג בכנסת לטובת ביבי, ולא רוצה להיות כזה. אז בנט לא הודיע שיצביע עם ביבי בהקמת הוועדה המסדרת.

יש כאן דרבי מעניין בין צמד־חמד שניהל את המדינה בעבר הלא רחוק: זאב אלקין ויריב לוין. שמשון ויובב בשירות נתניהו, לשעבר. עכשיו הם זה נגד זה. נכון לעכשיו, אלקין ניגב עם לוין את הרצפה. אבל זה לא נגמר. לוין, שהבין שאין לו רוב בוועדה המסדרת, משך זמן. אין לו בעיה שהכנסת לא תתקיים. חשוב יותר שביבי יהיה מרוצה. זה היה סדר העדיפויות שלו תמיד.

ניסו לשחד את אלקין בראשות ועדות זמניות. אבל אלקין לא פראייר. הוא לא ימכור את מנהטן עבור חרוזים. הוא יודע שהמפתח בוועדה המסדרת הוא הדבר החשוב באמת. זה מפתח ה"מסטר" של המפה הפוליטית כולה.

בינתיים הזמן רץ. נתניהו, שהתלבט בין מיקי זוהר לדוד ביטן כמועמדים לעמוד בראש הוועדה המסדרת (מי שמקבל את המנדט להרכיב ממשלה מקבל גם את תפקיד יו"ר הוועדה המסדרת) הכריע ביום ראשון לטובת זוהר. הוא מונה בערב. למחרת, יום שני בבוקר, מיהר זוהר לכנס את ראשי הסיעות בחדר סיעת הליכוד בכנסת. על הפרק: התייעצות בעניין הוועדה המסדרת.

בדרכו לחדר פרסם זוהר הודעה שלפיה "מטרת הדיון היא להגיע להסכמות". איך שהגיע לדיון, פתח אותו במשפט המדהים הזה: "היות ולא הגענו להסכמות, בואו נלך להצבעה", אמר לראשי הסיעות ההמומים. "איך לא הגעת להסכמות?", נשאל זוהר, "הרי לא ניסית להגיע. לא דיברת עם אף אחד מאיתנו, לא שאלת, לא התייעצת. התמנית רק אתמול בערב".

זוהר לא התבלבל. מה זה משנה, אמר, הבנתי שאין הסכמות בכל מקרה. ואז הוא הודיע משהו מדהים עוד יותר ממשפט הפתיחה: החלטתי, אמר היו"ר, שנקיים הצבעה רק על הצעת הליכוד. שהמפתח יהיה נציג לכל חמישה ח"כים. לא אעלה את ההצעות האחרות. בכך ביקש זוהר לייצר לעצמו מצב של win-win. גם אם יפסיד בהצבעה, לא קרה כלום, כי ההצעה השנייה לא תאושר. בינתיים הוא יחשוף את העובדה שבנט מצביע עם גוש השינוי ואז אפשר יהיה להפעיל עליו לחץ ציבורי, לכופף אותו ולערוך הצבעה נוספת. קלי קלות, לכאורה. שלא לומר גאוני.

ראשי סיעות גוש השינוי לא ידעו מה לעשות. גם נציג ימינה נראה במצוקה. אבל אז ביקש אלקין את זכות הדיבור. "תגיד", שאל את זוהר, "ממתי זה נוהל העבודה בכנסת? ממתי מעלים רק הצעה של צד אחד? מקובל להעלות את כל ההצעות וזו שתנצח, תתקבל". זוהר דחה אותו בתוקף: קראתי את תקנון הכנסת, אמר, לפי התקנון רק לי כיו"ר הוועדה יש סמכות להחליט איזו הצעה להעלות להצבעה, ואני מחליט כרגע להעלות את הצעת הליכוד. אם היא לא תעבור, נדבר".

אלקין ידע שלדברי זוהר יש כיסוי בערך כמו לצ'ק של משפחת נתניהו. "תגיד לי", שאל אותו, "התייעצת בדרך לכאן עם הייעוץ המשפטי של הכנסת, או של הוועדה? לגבי משמעות הסעיף מהתקנון שאתה מצטט, אתה בטוח שהבנת אותו נכון?". זוהר הודה שלא. "יש לי הצעה ידידותית", אמר אלקין, "לך לייעוץ המשפטי, תתייעץ ותחזור. אם צריך, נתכנס מיד שוב". זוהר הפסיק את הישיבה ואץ־רץ להתייעץ.

אלקין ראה את מבטיהם של ראשי הסיעות תלויים בו, והסביר: "אני מחזיק את תקנון הכנסת. אין בו שום סעיף על סמכויות יו"ר הוועדה המסדרת. הסעיף שמיקי זוהר דיבר עליו לא קיים. סמכויות הוועדה המסדרת והיו"ר לא מעוגנות בתקנון, אלא בחוק מיוחד. הנה החוק. אין בו מילה וחצי מילה על סמכות היו"ר להעלות להצבעה רק הצעה אחת. איך שהוא דיבר על התקנון, ידעתי שהוא ממציא".

אבל זה לא הכל. אלקין זכר שבפעם הקודמת היה ויכוח דומה בין הצדדים. אז, הוא היה בצד של זוהר. את הוויכוח הכריעה חוות דעת חדה וברורה של היועמ"ש לכנסת אייל ינון, שקבע במפורש שכל ההצעות חייבות לעלות להצבעה בוועדה המסדרת. אין פרקטיקה של העלאת הצעה אחת בלבד. בעודו מדבר, הפיץ אלקין את חוות הדעת המדוברת בתפוצת נאט"ו: יועמ"ש הכנסת, ראשי הסיעות, מיקי זוהר עצמו.

מתי חזר מיקי זוהר מהייעוץ, אתם שואלים? הוא לא חזר עד רגע זה. עקבותיו אבדו. קרה דבר מצחיק יותר. בעוד זוהר הודיע בבוקר ש"מכיוון שלא הגענו להסכמות, נלך להצבעה", באותו ערב קיפל יריב לוין את שארית כבודו והודיע, מעל הדוכן, את ההפך הגמור: "היות ולא הגענו להסכמות, לא נלך כרגע להצבעה".

זאב אלקין (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)זאב אלקין (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

4. בידיים של סמוטריץ'

ומה עם הכנסת? מה עם הוועדות? מה עם הפיקוח הפרלמנטרי? מה עם הדמוקרטיה? מה עם העובדה שנתניהו מנהל את מערכת הביטחון בלי להתייעץ עם אף אחד, בלי קבינט, בלי לשתף שרים, ואין פוצה פה ומצפצף? כל זה בשוליים. באותו יום הזמין נתניהו את בנט לפגישה.

עכשיו אפשר לגלות שהסיבה היחידה לפגישה הזו, שנקבעה מעכשיו לעכשיו, היא הניסיון של נתניהו לשכנע את בנט להתיישר עם הליכוד בעניין הוועדה המסדרת. בנט, שמבין את הסיטואציה מצוין, שחרר הצהרה פרו־ליכודית בפתח הישיבה, כדי לאזן את העובדה שהוא לא מתכוון להתיישר. למחרת נקבעה פגישה נוספת בין השניים.

בנט בחיים לא ראה את נתניהו בתדירות כזו, גם לא כשהיה ראש המטה שלו. בינתיים הוא מתעקש. אבל אצל בנט, לך תדע. עד יום שני, מועד חידוש מושב הכנסת, אלוהים גדול. לך תדע מה יבטיחו לו עד אז. מי יודע, אולי הגברת תסכים שגם איילת שקד תתקרב למעון בבלפור. אולי יתירו לה, בשביל ההתחלה, להפגין בחוץ.

כל הזמן הזה אין שיח כלשהו בין הצדדים. אין ניסיון להגיע לפשרה. המשחקים האלה נגמרו. בליכוד של 2021, משפחה שיש לה מפלגה, יש עיקרון אחד: או שהדברים יקרו לפי הכללים שלנו, או שהם לא יקרו. יהיה מה שיהיה, יעלה כמה שיעלה. הרי בכל מקרה, את המחיר לא משלמת משפחת נתניהו. את המחיר משלמים אנחנו.

לו בנט יכול היה לבחור תרחיש, הוא היה מעדיף שנתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה. אם נתניהו יביא לו ממשלת 61, בתמיכת רע"ם (או ממשלת מיעוט בהימנעותה), יהיה לו קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לא להיכנס. הוא יעשה את זה באי־רצון, תוך שהוא מנסה למקסם את דרישותיו, תוך שהוא יודע ששום הבטחה ממה שיבטיחו לו לא תתקיים.

לכן הדברים שאמר בפתח הפגישה השבוע עם נתניהו אינם חדשים ואינם מפתיעים. נפשית, בנט מסוגל לעמוד בראש ממשלת שינוי. האיש שמינף כהונה קצרה שנולדה כמהתלה במשרד הביטחון בחריצות ובכישרון, לא יוכל לסרב לאפשרות לקיצור הליכים, איחוד תיקים והגשמת חלום חיים כראש ממשלת ישראל כאן ועכשיו. השאלה היא אם נגיע לשם. התשובה נמצאת בידיו של אחד, בצלאל סמוטריץ'.

אז נכון, סמוטריץ' הוא אידיאולוג אמיתי. כמו פעם. קשה לכופף אותו. קשה, אבל אפשרי. אלא שחוץ מהאידיאולוגיה הלוהטת, שיש הרואים בה גזענות וקיצוניות מסוכנות, יש כאן גם עניין פוליטי. סמוטריץ' הוא איש צעיר במונחים פוליטיים. כל החיים לפניו. אם הוא יעמוד במריו ולא יישבר, הוא יהפוך לאיש הימין האחרון שעמד בפרץ. ליחיד שלא התכופף בפני ההכשר שמעניק הנאשם לתנועה האסלאמית בישראל.

למי שלא הסכים למכור את עקרונותיו תמורת נזיד עדשים. הוא יודע שבמקרה כזה, הוא ידלג בקלילות מעל בנט בכל הקשור להנהגת הציונות הדתית. ולא רק מעל בנט. ומה עם בנט? אותו זה יטריד פחות, כי בעוד סמוטריץ' מדלג מעליו, הוא עצמו מדלג מעל כולם ונוחת בלשכת ראש הממשלה. כאמור, אם וכאשר.

בצלאל סמוטריץ ונפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בצלאל סמוטריץ ונפתלי בנט (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

5. עינוי נפשי

איציק סעידיאן, שהצית את עצמו בפתח משרדי מחלקת השיקום, נכנס ללב של כולנו. בצדק. המדינה שלחה אותו לתוך שכונת שג'אעייה בנגמ"ש פח מיושן, המדינה צריכה לתת לו מענה מלא למצוקה שנגרמה לו עקב כך. העינוי שעוברים נפגעים נפש ופוסט־טראומה רבים שחוזרים משדות הקרב אל לילות מבועתים וסיוט מתמשך, הם עובדה. מצד שני, ויש גם צד שני, אין למדינה שום אפשרות לפרוץ את השער ולהכיר בכל מי שטוען שנפגע נפשית. גם כך, הסכום המוקדש לשיקום נכי צה"ל בשנה הוא מפלצתי, ומתנפח במהירות מבהילה. מדובר ביותר מ־4 מיליארד שקלים ב־2010. היום, אני מעריך שמדובר בהרבה יותר.

למה מוציאים את המיליארדים האלה על שיקום? איך יכול להיות שהמדינה מוציאה כ־5 מיליארד שקל בשנה ובסוף אי אפשר לסייע ללוחם שחזר משג'אעייה? התשובה מקפיאת דם: כי רוב הכסף לא מוקדש לשיקום ולעזרה ללוחמים פצועים אלא לתשלום גמלאות נדיבות והטבות שונות להרבה־הרבה יותר "נכי צה"ל" שנפגעו בתאונות עבודה, תאונות דרכים, מחלות ונסיבות שונות ומשונות שכל קשר בינן לבין הגנה על ישראל דמיוני בהחלט.

שימו לב: על פי נתונים מ־2010, רק 23% מנכי צה"ל הוכרו כנכים בעקבות פעילות מבצעית (מלחמה, אימונים וכו'). 38% לקו במחלות בעת שירותם, 11% נפגעו בתאונות דרכים, 11% בתאונות עבודה, וכו'. צה"ל מעניק זכויות ואחוזי נכות לכל מי שנמצא בשירות, סדיר או קבע, מילואים או עובד צה"ל וכו'. יכול אדם להיות עריק מיחידתו, להיכנס לבר, להשתכר, לגנוב מכונית, לנהוג בה שיכור וללא רישיון נהיגה, לעשות תאונת דרכים ועדיין להיות מוכר כנכה צה"ל.

זאת ועוד: סביב העניין הזה משגשגת תעשייה. עורכי דין מפרסמים מודעות בביטאון נכי צה"ל ובהן מתפארים איך סידרו לטבח שטען כי הקריח כתוצאה מטראומה שנגרמה מאזעקה פתאומית, אחוזי נכות. אנשים שלוקים בפסוריאזיס, אסתמה ושאר מרעין בישין במהלך שירותם, הופכים לנכי צה"ל. על כל פוסט־טראומטי שסובל באמת לאחר חוויה קרבית קשה, יש שניים־שלושה ארטיסטים שמנסים לסדר לעצמם קצבה לכל החיים, ולפעמים גם מצליחים.

מה עושים? מקבלים החלטה אמיצה. קובעים קריטריונים שיסמנו את נכי צה"ל האמיתיים, וגם את חללי צה"ל האמיתיים. אלה צריכים לקבל מהמדינה את הכל, כולל הכל, עם תוספות. כל האחרים יכולים לקבל מענה מהסוג שמקבלים כל אזרחי המדינה המבוטחים בביטוח הלאומי.

למה זה לא קורה? כי אין לאף אחד אומץ. הוקמו כבר ועדות, הוחלטו החלטות, הומלצו המלצות. כמעט שום דבר לא קרה. הכי קרובים לזה היינו בהמלצות ועדת גורן ועבודה קשה של ח"כ עפר שלח, נכה צה"ל בעצמו (קצין שנפצע בקרב בלבנון), אבל בסופו של דבר ההמלצות עוקרו ממרב התוכן הנפיץ. למה? כי יש יותר מ־100 אלף נכי צה"ל. לכל אחד משפחה בת חמש נפשות בממוצע? האם יש בישראל שר ביטחון או ממשלה שמסוגלים למחוק בקלות כזאת כוח אלקטורלי כזה? זו הסיבה לכך שהנכים הקשים, המיוסרים, האמיתיים, אלה שפירקו את גופם או נפשם למען הגנה עלינו, ממשיכים לסבול. פשוט ואכזרי, אבל זו המציאות.

[email protected]