הקלטת הכתבה המלאה


אחת המהפכות הגדולות שהביאה עמה התנועה הציונית, שלא נדונה כמעט כלל עד היום, טמונה במילות השיר הידוע "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?". אם במשך אלפיים שנה אבותינו התעוררו ופנו מיד לעבודת הבורא, שאחרי חורבן המקדש התבטאה עם ההשכמה בפתיחת הסידור ובתפילת שחרית, הרי שבדור שלנו - הראשון לגאולה בארץ ישראל - חל שינוי חד בהרגלי הקריאה: אנחנו התנפלנו עם הנץ החמה בלא פחות מחויבות ועם קצת יותר תשוקה על מדורי הספורט של העיתונים. אלה היו כתבי הקודש החדשים שלנו, שניסחו והגדירו מחדש את המושג הדתי "לחיות משבת לשבת".

ובין כל השמות האקזוטיים שנתקלתי בהם מדי בוקר - מהפועל ומכבי ועד ליברפול ואברטון, סיטי ויונייטד, כולם שייכים לעולמות דמיוניים הרחק מעבר לתחום המושב שלנו - הרגשתי יום אחד שהנה גם אנחנו מבצבצים לרגע על הרדאר של התקשורת. השם בית ברנר, שהוזכר בעיתונים כמעוז המפא"יניקי ששחקני הפועל תל אביב מיידים אבנים על חלונותיו כיוון שלא קיבלו בזמן את שכרם, נתן לי את התחושה שגם ילדים מהחצר האחורית של תל אביב - אי שם על הגבול הדק מאוד בין שפירא וקריית שלום - נמצאים על המפה של העולם הגדול.

קראנו לו "הבית הלבן", למבנה המרשים שצמח לפתע ברחוב קיבוץ גלויות מספר 120, עצר את נשימתנו ונראה לנו כמונומנט מעולם אחר על רקע הבתים שפלי הקומה של השכונה. הבטנו עליו כאילו אנחנו בוושינגטון והנה עוד רגע ריצ'רד ניקסון והנרי קיסינג'ר יפציעו על המדרגות החיצוניות שלו וינופפו לנו לשלום בדרך להסדר הפרדת הכוחות עם מצרים. אחר כך קראנו לו "בית ברנר", כי הסבירו לנו שהוא נבנה במלאת 50 שנה לרצח יוסף חיים ברנר, על חורבות בית יצקר, "הבית האדום", שבו התגורר הסופר המהולל לפני הירצחו ב־1921. באחד הבקרים אצתי לשם כדי לצפות בחלונותיו המנופצים - הרי כך דווח בעיתונים - ואף הסברתי זאת לסדרן ההסתדרותי ששלט ללא מצרים על מבצר המפלגה, אך הוא רוקן מיד את האוויר מריאותיי. "פה זה משכן ברנר", גער בי, "בית ברנר זה ברחוב ברנר, ליד אלנבי, שמה השחקנים שוברים חלונות, לא פה". ובכן, השמועות על הופעתנו במסכי המכ"ם של הממסד התבררו כאופטימיות מדי.

משכן ברנר היום (צילום: אבשלום ששוני)משכן ברנר היום (צילום: אבשלום ששוני)

בבית הספר היסודי "ויתקין" הופתענו לשמוע שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בעולם. עבורנו, המקום הנמוך ביקום - בוודאי בתל אביב, הרבה לפני השיר של אסתר שמיר - היה בית הקברות המוסלמי ששוכן עד היום מול "הבית הלבן", מעבר לרחוב קיבוץ גלויות, שהפך מאז לכביש רב־מסלולי, רחב וסואן. רק בשנים האחרונות גיליתי שלבית העלמין השומם הזה יש שם ("שייח' מוראד") ושמבין מצבותיו המנותצות ועשביו השוטים שצמחו פרא זועקת היסטוריה אילמת ומקפיאת דם של הארץ הזאת על יושביה, יהודים וערבים, במאה השנים האחרונות.

בניגוד לבריוני השכונה, בוודאי "הפושטקים" בלשון של אז, שהפכו את שטח ההפקר הזה לבסיס המבצעים שלהם ולפי האגדות אף ביצעו מתחת לשתי הכיפות הגדולות שבמרכזו אורגיות ליליות של סמים, מין ופשע, לא העזתי לבקר שם אף פעם בחיי. הסיבה האמיתית הייתה כמובן הפחד הקמאי שלי מהמתחם העזוב שריכז את כל סיוטי הילדות שלי - ערבים וכאפיות, שדים ורוחות, קברים ומצבות, פושעים וזונות - שלא לדבר על השלדים שנשלפו מהקברים על ידי המורה לטבע שלנו, שבאה מקיבוץ מעמק יזרעאל והחליטה להציג בפנינו בכיתה את גוף האדם בגודל טבעי כדי להרביץ בנו קצת מדע. הגרסה הרשמית להימנעותי מלהיכנס למקום מבלי לחשוף את חולשותיי הייתה כמובן היותי "כהן", תירוץ נהדר שבזכותו אף אחד לא האשים אותי בפחדנות.

במשך כל שנות נעורינו לא העסקנו את עצמנו ולו לרגע בזהות האנשים שנקברו בשייח' מוראד. אף ערבי לא הגיע מעולם לבקר את קרוביו הטמונים שם, אף פעם לא נערכה בו אזכרה ובוודאי שלא הלוויה. זה היה שריד אילם ושומם של עולם שנעלם זה מכבר, נבלע אי שם בעומק האדמה ומתחת לשאון החיים ולא הותיר אחריו כל זכר. כך גם הפרדסים שעל שמם נקראו בהתחלה שכונותינו: ממערב שכונת "פרדס גדול", שם גם נבנה בית משפחתי, וממזרח שכונת "פרדס קטן", ללמדנו על אופי המקום טרם קום המדינה. לשורות הארוכות של עצי ההדר לא נותר מאז שום שריד, אך ריח הפריחה המשכר שלהם בין פורים לפסח תמיד היה החזק והעז ביותר מכל מקום אחר שבו הייתי בחיי. בנעוריי, כשהבחנתי בו במלוא האף בפעם הראשונה כשצעדתי ליד מלכת הכיתה שלנו, הייתי משוכנע בכל לבי שזהו לא אחר מאשר הריח המשכר של ההתאהבות.

התעלומה - איך זה שהפרדסים נכרתו אך ניחוחם המופלא נשאר עד היום במלוא עוזו - היא אולי המטאפורה המושלמת על חיינו בארץ הזו. גם הערבים נעקרו, בדיוק כמו עצי ההדר, אבל גם בהיעדרם כמעט לא היה יום אחד שבו ניתן היה שלא לחוש בנוכחותם. גם לא שעה אחת, כפי שהעידו מהדורות החדשות ברדיו.

בית הקברות שייח מוראד (צילום: אבשלום ששוני)בית הקברות שייח מוראד (צילום: אבשלום ששוני)

אני עומד על המרפסת בקומה השנייה של משכן ברנר (כיום הקן של הנוער העובד והלומד), מביט לכיוון מערב, צולל במנהרת הזמן מאה שנה אחורה, לאביב 1921, עוצם את עיניי ומנסה לדמיין: הבתים הדו־קומתיים של השכונה עדיין אינם קיימים, כך גם לא הרחובות שבהם התגלגלתי בילדותי, גם לא הכביש של קיבוץ גלויות. גם לא בית הכנסת הגדול, השיכון האיטלקי ובנייני המשרדים שנבנו רק בשנים האחרונות וחוסמים את כל הנוף. אני עוצם את עיניי עוד יותר בחוזקה ומנסה לשחזר את המראה הענוג שתיאר המשורר הדגול יעקב פיכמן, שהגיע לבקר את ברנר בחדרו ממש כמה ימים לפני הירצחו של הסופר:

"ניגשתי אל החלון, הפונה לצד מערב, ים של פרדסים היה פרוש למטה (המעון היה בקומה העליונה), פרדסים עמוקי ירק, מלבלבים, מזהירים, דקלים בודדים התנשאו על פני המישור, וכיפת תכלת הייתה למעלה עד אפסי ים, במרחק האפיל המגדל הגבוה של המנזר הרוסי הבודד, ומתוך ערפילי השמש הזהיבו חולות־הגבעות שעל שפת הים. זה היה באמת נוף נהדר. לא ראיתי רבים דוגמתו. ברנר התלהב והובילני מחלון לחלון לראות את הסביבה הנהדרה... כל זה היה כל־כך משיב את הלב שמאליה התפרצה הקריאה: 'מה טובים משכנות הירק האלה! מה מקנא אני בך, ברנר, שבחרת לך את המקום הזה לשבת בו, לשבת ולעבוד כאן באין מפריע'...".

מעט אחרי ביקורו של פיכמן בגן העדן הברנרי, בעיצומו של אביב תרפ"א ובשיאו של ניחוח פריחת מרבדי ההדרים, הכתימו שלוליות דם את האידיליה המזרח תיכונית וגם את ההיסטוריה הציונית כולה. זו הייתה אחת ההתנגשויות הראשונות בין יהודים לערבים על רקע לאומי בפלסטינה, אולי יריית הפתיחה בסכסוך מאה השנים שעדיין לא תם - ע"ע הפרעות השבוע ביפו, המעידות שלא הרבה השתנה מאז.

עם פרוץ מאורעות תרפ"א, ב־1 במאי 1921, הטילה קבוצה של ערבים מצור על בית יצקר המבודד וניסתה לפרוץ אליו, אבל אחד מדייריו, הסופר יוסף לואידור, הניס אותם בעזרת רובהו. למחרת החליטו דיירי הבית להיחלץ מהמקום ולנוס ממנו לכיוון תל אביב עד יעבור זעם, אך לרוע מזלם בדיוק הגיחה מבין הפרדסים במערב תהלוכת לוויה בדרך לבית הקברות שייח' מוראד. הגופה על האלונקה הייתה של נער ערבי, עבד אל־ווהב אל־זיאת - בנו של השוטר מחמוד אל־זיאת - שנהרג יום לפני כן בחילופי היריות הראשונים בין היהודים לערבים ביפו. זו הייתה היתקלות מקרית אך טרגית: המלווים הזועמים שנשאו את גופת הנער ניסו לבצע כנקמה לינץ' ביהודים שנגלו לפתע לנגד עיניהם. לואידור פתח מיד באש והרג אחד מהם. הערבים התנפלו על החבורה במקלות, בגרזינים וברובים. ברנר, בן 40, נורה למוות, כך גם חברו הסופר צבי שץ. בעל הבית יהודה יצקר (45), בנו אברהם (19) והסופר צבי גוגיג (25) נטבחו למוות. גופת לואידור בותרה, הועלמה ולא נמצאה מעולם. חבריו נטמנו בקבר אחים בבית הקברות טרומפלדור.

היכן נמצא היום קברו של הנער היפואי, עבד אל־ווהב אל־זיאת, שמותו פתח למעשה את הסכסוך היהודי־הערבי בדיוק לפני מאה שנה? איש לא יודע. האם לימים היה זה השלד שלו שנשלף מאחד הקברים משייח' מוראד על ידי המורה לטבע שלנו והוצג בפנינו בכיתה? לעולם לא אדע. רוב המצבות במתחם מנותצות, עם השנים קיבלו את צורתם של עשבי הפרא שסביבן והתמזגו איתם לעיסה אחת. הכתובות על המצבות שנותרו כמובן התאדו, הזמן מחק את הזיכרון.

בית משפחת יצקר כפי שנמצא נטוש ב-1949  (צילום: ויקיפדיה)בית משפחת יצקר כפי שנמצא נטוש ב-1949 (צילום: ויקיפדיה)

אני עדיין עומד על המרפסת של משכן ברנר, פוקח את עיניי, נחלץ ממנהרת הזמן ואינני רואה דבר מהגלויה הפסטורלית שתיאר המשורר יעקב פיכמן שעמד בדיוק באותה נקודה באביב לפני מאה שנה. מאחורי גבי, במזרח: שרידי מגרש הכדורגל המיתולוגי של ההסתדרות, עוד אנדרטה למפלגה ששלטה כאן ביד רמה ונכחדה. לפניי, במערב: מבנה חדש ותמיר שמסמל אולי יותר מכל את תבוסתה, בקרב החשוב מכולם - בין החילוניות לדת, בין הדגל האדום לדגל הכחול־לבן, בין הישראליות החדשה ליהדות הישנה. כמו כדי להכריז על ניצחונו ההיסטורי והמוחץ של דף התפילה היהודי על מדורי הספורט החילוניים, נבנה בדיוק כאן בית כנסת מפואר שעל חזיתו מתנוסס מגן דוד זהוב אדיר ממדים ובצדדיו שני פסים עבים ותכולים כגון הרקיע, שנראים כאילו חורצים שתי לשונות ארוכות לדגלים האדומים הדהויים שעוד נותרו על משכן ברנר שממול.

רק בית הקברות המוסלמי שניצב מימיני נותר בדיוק כפי שהיה לפני מאה שנה, כאילו העולם קפא מאז מאורעות תרפ"א. זהו אזור הרפאים שתמיד יהיה החור השחור והמסתורי על מרבד ילדותי ונעוריי, עד כדי כך שבחרתי בו לפתוח את ספרי "תחום המושב", שהשיר הראשון בו מתחיל בירח ערבי - שנשאר להשקיף מלמעלה על כל הציביליזציה היהודית שנבנתה כאן במשך מאה שנה - ומסתיים במקום הנמוך בעולם:

מעל
בית קברות מוסלמי
שבו התרסק בחלומי
מטוס הבריטיש האנגלי
שבו המראתי להגשים
את החלום הישראלי -
להיות אירופי

ורק כשנחלצתי מן ההריסות
מבין המצבות המנותצות
הבנתי שהעולם כולו
היה מונח כאן תמיד:
כאן, בכף ידי.