זה קרה באחד המשחקים האחרונים של באיירן מינכן - ואני אפילו לא כזה אוהד אדוק של המועדון הבווארי. בהיתי לי במסך ולפתע החלו לרצד לנגד עיניי פתיתי שלג שהתעופפו להם ברוח הקלילה והצטברו בפאתי היציע הריק. בערך באותו הזמן הודיעו על הגדלת מכסת הקהל במשחקי הכדורגל בישראל לעשרת אלפים צופים, שליש מהתכולה של סמי עופר, טדי או בלומפילד. כדי לא להותיר את הנתון הזה יתום, נגלה רק שבאותם ימים נמנו בגרמניה, המתקדמת והמתוקתקת שבמדינות אירופה, בערך 6.5% מתחסנים. בישראל, לעומת זאת, שיעור המתחסנים עמד על כ־55%.

כן, אני יודע: השבוע שלאחר יום העצמאות הוא זה שבו בדרך כלל אנחנו מפסיקים להתרגש מהחצי המלא של בקבוקון החיסונים (החצי המלא של הכוס, גרסת 2021), ועוברים למוד של חמיצות כללית, שבמסגרתו אנו כועסים על המדינה כמו שרק ישראלים אמיתיים יודעים. אבל השנה, ראבק בני אדם! צריך להיות עיוור כדי לא לראות שלמרות כל הבעיות, אם תסובבו את הגלובוס ותבקשו לעצור אותו עם האצבע על המדינה שהכי נוח לחיות בה כרגע בעולם, תגלו שהיא נעצרת בכל פעם על הנקודה הזערורית "ישראל המכונה מדינה", כמו המשפט ששם פעם אסי דיין בפיה של שלישיית הגשש החיוור.

תכף נחזור אל גבעת חלפון, שפעם אחת לא ענתה - ומאז לא מפסיקה להתקשר בכל יום עצמאות, אבל קודם כל קצת שמחה לאיד: בואו נודה באמת. אין דבר שאנחנו אוהבים יותר מלתקוע אצבע בעינו של העולם. אני יודע שזה לא יפה, אבל היי, יש לנו הנסיבה המקילה הגדולה בהיסטוריה של המין האנושי: הם התחילו.

אנחנו שמחים כששיר ישראלי זוכה באירוויזיון; חוגגים את העובדה שלאיש העשיר ביותר בעולם קוראים אילון, גם אם סנט אחד מהמיליארדים הרבים שיש לו לא נפל לכיסנו; מריעים למכבי תל אביב, אף על פי שאנחנו אוהדי הפועל, בכל פעם שהיא מביאה את גביע אירופה; ועד שנפסקו תחרויות היופי לנשים, היינו כולנו רינה מור או לינור אברג'יל. לאמור, לא רק ש"אין על האוכל שלנו", כמו שקרא יו"ר הכנסת, שדווקא נראה כמו אחד שניזון מפריכיות וקוטג', אלא גם הנשים בישראל הן הכי יפות בעולם! ולפני שתאשימו אותי בהחפצה, אגלה רק שאת זה לא אני אומר. בבקשה, תשאלו כל כדורגלן זר שהתראיין אי־פעם לכלי תקשורת כלשהו, מיד אחרי שנשבע אמונים לחומוס.

אני יודע שעל המשפט הזה סביר להניח שאתחרט באוגוסט. עם קצת פחות מזל, זה יקרה אפילו בעוד כמה שבועות, אבל אם נשוב לרגע לפריים המושלג ההוא ממינכן, אז מזג האוויר פה נהדר. כן, הלחות בתל אביב בקיץ יכולה להרוג אפילו פועל תאילנדי, אבל בעוד באירופה הקלאסית הנהגים לא מורידים את העיניים מהכביש הרטוב מהגשם האחרון, אני נאלץ למקד בו את מבטי מעל האופנוע כדי לא ליפול נוכח אחת מהעוברות ושוות, עת נדמה שכל נשות העיר עברו באחת למכנסיים קצרים. תודו שזה שווה אפילו את הזכייה השנתית שלי בתחרות החולצה הרטובה מזיעה בקיץ (הנה, החפצתי גם את עצמי).

ישראלים בים (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)ישראלים בים (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

ביום העצמאות תליתי דגל מעל המרפסת. זה אולי הרגיז כמה אנשים ברחוב שלי שמעדיפים לתלות דגלי פלסטין או מינימום איזה דגל שחור יפה נגד ביבי, אבל עשיתי את זה בגאווה של מי שזה עתה בילה שעה בתור בסופרמרקט מפוצץ, קצת אחרי הצפירה, כדי להספיק לרכוש פיתות למנגל, לחגיגות שבעיניים אירופיות נראות כאילו הן מתקיימות על פני כוכב לכת אחר. הן אצלם כבר הפסיקו למנות את הסגרים והמגבלות שעדיין חלים עליהם.

כן, אני יודע שהדבר הכי יהודי בעולם הוא לפחד (אם כי להתגבר על הפחד, לפחות בעיניי, הוא הדבר הכי ישראלי), ומכיוון שאשרי אדם מפחד תמיד, אני חוזר אל הימים שבהם גבעת חלפון עוד ענתה, ואל ססמת הבחירות של המערך מ־1973: "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר".

גם אל המלחמה שקטעה את מערכת הבחירות ההיא הגענו מעמדה של התפעלות עצמית מהאימפריה הקטנה שלנו - עד שלא שמנו לב שהחזה הנפוח מסתיר לנו את הסכנה. לכן אני לא שוכח, ומקווה שאף אחד לא שוכח שהמקום שבו אנחנו שמים בשקדנות אבן על אבן כבר יותר ממאה שנים, מוקף בכאלה שהיו שמחים לרוצץ בהן את גולגולתנו. אני גם לא מתעלם מסכנות שאורבות לנו מבפנים, בעיקר מצד אלה שבטוחים שצירוף המילים "עם סגולה" מביא עמו פריבילגיות, ולא רק מחויבות מוסרית.

אבל אף על פי כן ולמרות הכל, כשמה של אוניית המעפילים ההיא, גם כשאני מתייאש לרגע מהמצב, אני יכול לפחות לקפוץ לבר הקרוב, לבהות (בנימוס, כן?) בברמנית היפה ולשתות משהו כדי להירגע. "מר עולם" לעומתי, באשר יהיה, יכול מקסימום לשתות טרפנטין בגראז' שצמוד לביתו.