זה תיאור אותנטי, כן, ישיר ועגום של יממה בחיי בשבוע שעבר, הכל בו נזיל, פתוח, נמצא בתנועה ואין לי מושג כיצד ייגמר, והוא גרסה אחת בלבד לאביב הזה באמריקה. יש הגורסים - והם אופטימיים, נחושים, מונעי חזון וחדורי רוח קרב יותר ממני - שאמריקה מתנערת מהשנה שהורידה אותה על ברכיה וערוכה לפגוש אתגרים חדשים. לטעמי זה מופרך ויפה בעת ובעונה אחת.

לשיטתם, השיבה לשגרה נאמדת גם בריבוי מקרי הירי והטבח ההמוניים, הדי הנשק האוטומטי בפיזור גיאוגרפי רחב, ההרג השיטתי של שחורים, בעיקר גברים, על בסיס יומי ולרוב כשהם נוהגים במכוניתם. כמו השוטרת ההיא שעל אף יותר מ־20 שנות שירות ואף שהאקדח חגור בצד אחד של מותניה והטייזר בצד השני, היא הייתה משוכנעת שדונטה רייט, בן 20 ואב צעיר, הרוויח ביושר כדור בכינון ישיר, לא משנה ממה. בתיעוד ממצלמת הגוף היא נשמעת אומרת, "אבוי, יריתי בו!", וזה כל מה שהיה לה להגיד.

את המשפט שלה, כך יש לקוות, לא ישדרו מקיר לקיר בשידור ישיר ומפקיע כל התרחשות חדשותית אחרת בעולם כמו שעשו CNN ואחרים למשפטו של השוטר לשעבר דרק שובין, שברכו על צווארו של ג'ורג' פלויד במשך תשע וחצי דקות הרגה אותו באחד ממקרי הלינץ' הברוטליים של העת החדשה.

משפט הרצח הזה חיוני ביותר מבחינת החיטוי והטיהור שהוא כופה על הצופים שהתרגלו לאופן הנכלולי שבו מגינה המשטרה על אנשיה היורים ללא הצדקה, לרוב על חשבון מיעוטים המלוהקים כברווזים במטווח. הדברים החמורים שאמרו אנשי חוק ומשטרה על שובין, מניחים את תפוח האדמה הלוהט הזה בחיק חבר המושבעים. אלמלא השידור החי הזה שלעתים נמרח, הביך וחזר על עצמו, קשה יהיה להגיע לפסק הדין הבלתי נמנע בעניינו של שוטר ברוטלי עם רקורד אלים ואפל. אמריקה זקוקה למסע הטיהור הזה כמו לנחיר נוסף.

גם כאשר הידרדר המשפט לעימותים סמנטיים בשאלה האם לבו הגדול והחזק של פלויד והסמים שהיו בגופו היו הורגים אותו ללא ברכו הקלגסית של שובין על צווארו. לא, הוא לא היה מת. זה כל הסיפור. זה לא היה רודני קינג, לא או. ג'יי. סימפסון, כוכב פוטבול שרצח את גרושתו וחברה וברח דרומה בברונקו לבנה וזוכה כי הכפפה הייתה קטנה מדי לידו. אלה גם לא היו משפטי ההדחה של דונלד טראמפ. את דרק שובין יש לכלוא ולהשליך את המפתח.

עד סופה של מגיפת קוביד־19, ואף אחד אינו יודע לומר במדויק מתי וכיצד תיראה, ימותו באמריקה בערך 650 אלף בני אדם. המספר הזה לא היה מהדהד אם לא היה מוכר כל כך: במלחמת האזרחים נהרגו 650 אלף אמריקאים משני הצדדים; זה גם מספר המתים באמריקה מהשפעת הספרדית לפני כמאה שנה. לאף אחד אין עדיין מושג מה יהיה המחיר ארוך הטווח של המחדל המטורף בתחומים של בריאות הנפש, חזרה לחיים, שיקום הכלכלה, האמון באחריות הממשל לאזרחיו ובתסמינים פיזיים ארוכי הטווח.

אני פסימי, משום שתמיד יש תחושת התעלות הנפש ופריקת עול כאשר מסירים את הניילונים ויוצאים לרחוב לנשום אוויר צח. המתים ובני משפחתם יהפכו את החיים באמריקה לסיוט, מכיוון שהחשבון שלהם עם המערכות נוקב ואמיתי. הם דומים לחיילים או לארונות ששבים ממלחמות מעיקות ולא רצויות ומגלים שאין להם מקום בלבו של איש.

אומרים לי שכמו אורגיית השיבה לחיים בתל אביב לא ראו מלחים על הים. לתל אביב תמיד היה חיבור רופף בלבד למציאות כמות שהיא. הייתי בשבוע שעבר בניו יורק. מכיוון שאמריקה לבדה השליכה פצצות אטום בהיסטוריה, נראית ניו יורק שלמה למדי.

קראו לי עוכר שמחות, אבל האנשים הצעירים, הנאים והמצליחים בברוקלין למשל, על כלביהם, טפם, הגלגיליות, הסקייטבורדים והספנדקס עם הלאטה חלב שיבולת שועל, ניסו להתנהג כפי שחיים כרגיל, אבל לא עבדו עליי. אני יודע כיצד נראים מי שעיניהם מתרוצצות, שאומדים מרחקים, שמקפידים על תנועה מתמדת בתקווה שלא להיתקל לזמן רב מדי במי שאינם מכירים. אבל זה היה באמצע. קודם ההתחלה.

החתול ישמעאל (צילום: רון מיברג)החתול ישמעאל (צילום: רון מיברג)

את החדר ב"הנרי נורמן", המלון הקבוע שלי בברוקלין, הזמנתי דרך אקספידיה. מחיר החדר היה כחצי ממחירו בימים רגילים, מה שנראה לי הגיוני. עשר דקות בדיוק אחרי ביצוע ההזמנה התקשרה פקידת הקבלה במלון ובישרה לי שאין חדרים או בעיה טכנית, והיא מציעה להעביר אותי למלון האח שלהם.

החדר ב"הנרי נורמן" הוא דירה מרווחת, יש חניה בשפע והוא נמצא מרחק הליכה מדירתו של בני. המלון התאום נקרא The Box ובגלל קרבתו לכביש המהיר זה כמו לישון בקבינה של משאית. אמרתי לא, תודה, וביקשתי החזר כספי. נאמר לי שרק אקספידיה יכולה להחזיר.

בגלל העומס נקלעתי באקספידיה לצ'אט עם בוט. אחרי שתי דקות הסתבר שדרישתי היא מחוץ לרדיוס התובנה של הבוט. משך ההמתנה לשיחה עם פקיד חי הוערך ב־45 דקות. השמיעו לי יצירות קלילות בעיבוד לטיפשים של באך, ויוואלדי וביצועים של אחיו הלא מוכשר של סגוביה. אחרי 45 דקות הוסיפו שעת המתנה נוספת "בגלל העומס הלא רגיל". אחרי שצעקתי עשר דקות "שירות לקוחות" סגרתי. על פי הגיוני אדחה את ההתמודדות למועד מאוחר יותר.

בדרך כלל אני נוהג לניו יורק. מכיוון שהנסיעה הייתה מעבר לניו יורק והחישוב של להשאיר מכונית בחניה ארוכת טווח הוא בלתי הגיוני בעליל, בחרתי לטוס ממיין לניו יורק. עניין של שעה ו־20 דקות בעלות משוערת של 300 דולר הלוך ושוב. במבט ראשון התברר שקוביד־19 הדבירה את הטיסות הישירות והזולות. כדי לגמוע היום את המרחק הקצר הזה, אתה נוחת לפחות פעמיים בדרך בכיוון הפוך מניו יורק, ומחיר כרטיס מתחיל ב־700 דולר. ההיגיון הוא שאין תחשיב כלכלי משתלם בטיסה ישירה קצרה וחצי ריקה. לכן ממלאים את המטוס ומסתובבים באמריקה.

בשלב ההוא של היום - חייבים להודות שהגעתי אליו אחרי חודשים ארוכים של חולי, דיאטה של קרקרים יבשים ותה קר, לילות מסויטים ותחושה שאם לא אחליף נוף ואמצא מישהו לדבר איתו זה ייגמר רע - הרמתי ידיים. אני לא המתנזר הראשון ששרידיו נמצאו בסוף החורף במיטתו ושייריו מכוסים בשמיכה עבה ורק שיניו החשופות מחייכות מתחתיה. לפעמים סוף כוח הסבל הוא בדיוק כפי שהוא מרגיש. התקשרתי לבני. איני זוכר אם בכיתי, התחביב החדש שלי, אבל הוא נבהל כהוגן כאשר אמרתי לו שאולי טוב יותר לשכור מכונית בבנגור ולנהוג לניו יורק. הוא נתן לי להבין שזאת אינה אפשרות מבחינתו. זה לקח אותי צעד אחד אחורה באותה יממה.

מבחינה רפואית ובריאותית שרבים ישלמו עליה מחיר מלא, השנה של המגיפה למי שכבר חוגג את סופה, התאפיינה בהזנחה מוחלטת של רפואה מונעת. שגרת חיים כמו ממוגרפיה, קולונוסקופייה, ארגומטריה ואיתותים מוקדמים אחרים, לא בוצעה. כרגע במקום כמיין, התור לחדש את החובה הקיומית הזאת נמשך חודשים. לכן נדחה הניתוח לשיפור הראייה בעיני.

כאשר קבענו מועד חדש, קיבלתי מרשם עדכני למשקפיים שיביא אותי למועד שנקבע. אחרי שהיו שבועיים אצל האופטומטריסט, נאמר לי שהמעבדה לא הצליחה לעשות עדשות לפי המרשם. העדשות הישנות התלכלכו ממשהו שאינו יורד ואני נאלץ להתבונן סביב הכתמים.

על זה בעיקר יצא כעסו של בני. אני מתרגש כל פעם מחדש שאכפת לו. אחרי זמן הוא חזר אליי ואמר שיש טיסה ישירה אחת בלבד ביום של דלתא, אכן ב־300 דולר, אבל היא ממריאה בשש בבוקר. מה שאומר שעליי לצאת מהבית לפני ארבע. את ההתמודדות עם השאלה כיצד אגיע לשדה התעופה דחיתי לשלב מאוחר יותר.

אני אורז לאט עם הפסקות לוגיסטיות הכרחיות. התרופות הביולוגיות מחייבות קירור ומניסיון אני יודע שחברות תעופה לא מרשות לטוס איתן בקבינה. "אנברל" הבטיחו לי שיממה ללא קירור לא תרעיל אותי. התרופות האחרות רק תפסו מקום רב, בעיקר בתודעה שלי.

לא תמיד אני מצליח לעכל את הזמן כפול תהליך שבסופו הפכתי לאיש הזה שמערה אל פיו כף יד מלאה כדורים, אף אחד מהם לא מהקטגוריה המייצרת שמחה או תודעה כימית. אני לא מתגעגע לנרקוטיקה, אבל זה פתטי. אני לא מישהו שמסתגל בקלות. קשה לי לתרגם את היציאה מהצינה המיינרית להחלטות תבוניות בתחום המלתחה. פתאום כל נייד, קינדל ולפטופ חייב מטען. כל מטען חייב משנה זרם. הכבודה המיותרת הזאת היא מראה מדכא. לפחות אותי.

המשמעות הלא טרגית של חיים לבד היא שאין מישהו שמחווט אחרת וגם מכיר אותך מספיק כדי למנוע ממך לקבל החלטות שגויות. תמיד נהגתי לשבת ליד הדלת, לבוש והמזוודה לרגליי, שעות לפני מועד היציאה. כאילו שצפייה נינוחה בטלוויזיה במקום לשבת דרוך ומתוח תשפיע באופן מהותי על גובה הטיסה ובטיחותה. אין מודע ממני לפאקים הללו באישיותי שהוציאו את נעמי מכליה, אבל על לבד משלמים כל הזמן.

אין אובר (Uber) במישורים הנצחיים של מיין. גם לא ליפט. בשעה סבירה לחלוטין התקשרתי לכמה חברות מוניות בבנגור, פנינת הצפון. בכל המקרים ענה לי משיבון שהסביר שהם עסוקים. עלה בדעתי להזמין חדר במלון "שרתון" בשדה ולהגיע אליו בשעה סבירה, אבל המלון היה מלא. אין לי שום הסבר מדוע היה המלון מלא בימים שבהם מיין, המובילה את אמריקה במספר החיסונים, מאתרת כ־500 מקרים חדשים של קוביד־19.

בחצות בערך הבנתי את מלוא משמעותה של האמירה "לבד על הקרח". הזוג היחיד שאני מכיר בעיירה סגרו את חנות היין ויצאו לנופש. לא היה אף אחד שייקח אותי לשדה. חוץ מזה, מי ייכנס למכונית עם זר בעת הזאת. נשארתי ער מול הטלוויזיה ובשלוש לפנות בוקר יצאתי אל הקור ונהגתי לבנגור שבה ישבתי לבד באולם נוסעים שומם ותהיתי מי יכול לנצח אותי בניווט חיים קלוקל. הטיסה הייתה מלאה והמטוס קטן. אני לא אימונולוג, אבל אין לדעתי חיסון אפקטיבי דיו להגן עליי מהאנשים שנשמו עליי. אלה דברי כפירה אבל האמת שלי.

הקורבן דונטה רייט (צילום: צילום מסך)הקורבן דונטה רייט (צילום: צילום מסך)

הרוצחת קים פורטר (צילום: gettyimages)הרוצחת קים פורטר (צילום: gettyimages)

בשנים האחרונות אני מעדיף את ברוקלין על פני מנהטן. גם משום שאינני זקוק לפריט ביגוד או הנעלה חדשים לשארית חיי; גם משום שקצה נפשי בהתנפלות על מסעדות חדשות; כאשר יש תערוכה או הופעה ראויה במנהטן, אני מגיע. לעת זקנה למדתי שיעור מהמינימליזם של ילדיי. הם חיים נטולי חפצים ובהתרסה נגד יצר הליקוט והאספנות של הוריהם.

קראתי על שובם של החיים לניו יורק והסומק ללחייה. אף על פי שהזמנתי תור, במספרה שאליה אני מגיע פעם בשנה ישבו הספרים בחוסר מעש והתחרו ביניהם מי ישקיע בי עשר דקות ולא יקשיב למילה שאמרתי. הדבר הטוב שיצא מזה: מישהו מהם הזמין לי ליפט באפליקציה שלו ואני נתתי לו מזומן.

אינני יודע לגבי מנהטן, אבל בברוקלין אין מוניות. אני מנחש שזה לא אבסולוטי, אבל אף מונית לא חלפה על פניי במהלך יממה. באחת שעברה ועצרה לי ואף על פי שאני מכיר את זכויות הנוסע - סירב הנהג להסיע אותי בטענה שהתרשם בשל המקום שבו עמדתי שפניי למנהטן. לקחת אותי למקום אחר לא התאים לו, אז יצאתי.

בעשר בבוקר לא מצאתי בית קפה פתוח. בפרגולות מול המסעדות הסגורות היו הכיסאות הפוכים על השולחנות. במסעדות רבות תלויים שלטי "למסירה". בסוף מצאתי קפה פתוח ומיהרתי לתפוס כיסא פנוי. רק אחרי שהטבתי את המסיכה על פניי יצאו שני מלצרים וניגשו אליי בחשש.

הזמנתי אספרסו וכוס מים, לא בדיוק בוננזה, והמתנתי. עם הכפפות והמסיכות הייתה התחושה סוריאליסטית. לא במובן "ישנוני" של וודי אלן אלא יותר כמו "זרע אנדרומדה". כדי ללגום משכתי את המסיכה על הסנטר. במשך יממה בניו יורק עטיתי מסיכה ללא הפסקה. במיין הסתכמה החוויה בעשר דקות ביום.

בכניסה לביתו שמחתי לגלות שבני היה מוכן לחבק אותי. גם החיבוק האחרון היה ממנו לפני שנתיים. מעולם לא היה חיבוק כה גורלי בעיניי. אפילו אשתו, עם רתיעה מולדת מחיבוקים, הרשתה לי לחיצה קטנה. דיברנו כמה שעות עד שנרדמתי על הספה, כנראה באמצע משפט. שאלתי את בני אם היומרה שלי להגר לאמריקה היא שעמדה בבסיס התלאות שלנו וטעויות הניווט. הוא ענה שהיה מגיע לאמריקה כך או אחרת.

הוא לא היה צריך להזכיר לי כיצד אמר בסרט שבו הנצחתי את המעבר, על מרפסת הבית שזה עתה קנינו, "אין לכם שום סיכוי לשרוד את זה", והביט מעבר לשדה הגדול אל היערות והאגמים.

זאת היית יממה שייבשה את שאריות החשק שלי לחיות. למחרת הגעתי לשדה התעופה בניוארק ולתחילתה של יממה מייגעת מקודמתה. יש לי אפס עניין לספר עליה.  

הפגנות על רקע מותו של דונטה רייט (צילום: רויטרס)הפגנות על רקע מותו של דונטה רייט (צילום: רויטרס)