כשאני מאכילה את גפן, בתי, מתוך בקבוק ורוד עם ציורי פרפרים ודובי שמנסה לתפוס אותם, אני קצת מקנאה בה. היא רק הגיעה אל העולם, יש לה עוד כל כך הרבה זמן בו, גם לי יש, אבל פחות 31 שנה.

ואני לא יכולה שלא לחשוב, אם בעוד שלוש או ארבע שנים, כשכבר יתעצב־בערך אופייה ותביט בי, תראה אותי בתור “חברה" או בתור “מבוגרת" כמו שאני ראיתי את אמי, דודותיי והמורות בבית ספרי.

האם כבר הפכתי למבוגרת, ואם כן - מתי אפגוש בראי את הקמט הראשון שיביא אחריו את השערה הלבנה הראשונה שתסחב אחריה משבר מסוים.

איך איראה בתור מבוגרת? לא זקנה, מבוגרת. האם אשתבח? האם משהו במראה הלא־ילדותי שיבוא אליי פתאום יוסיף לי מסתורין? אהיה כמו האישה ההיא בשירו של רמי קלינשטיין?

“לילה, עייפים, את מתעקשת
יוצאים, את מתלבשת
איך את עושה את זה איך זה פתאום
השלת מעלייך את תלאות היום
אם ילדיי שרק עכשיו נרדמו
אישה עובדת שרק לא יפטרו
אני גמור ממרדף החיים
לך יש זמן לעסוק בכשפים"

או שאהיה בצד השני, לא אסתדר עם הקמטים, עם השערות הלבנות ועם הבטן המשתפלת, ואכסה את הראי בחדרי, שעה שאני אומרת לבתי שהיא יפה בכל מצב. למען האמת, היא הכי יפה בעולם.

העיסוק במראה לא זר לי. בינינו, לאיזו אישה הוא זר? הרי מקטנות אנחנו מקבלות שמלות, קוקיות, בובות מפונפנות וגרביים עם מלמלה תפורה אליהם. אני, למזלי, זכיתי ותמיד אמרו לי שאני יפה, שיש לי פנים של ילדה, שהחיוך שלי שובה ושאיזה כיף לי שבורכתי באף כפתור. מאידך, לא פעם העירו על גופי. לא על גופי, סליחה. על משקלי.

על גופי אמרו: “יש לך קימורים נפלאים!", ולקחו פאוזה והמשיכו: “לא חבל? כמה ק"ג פחות ואת מושלמת". או שציינו, יודעי הדבר, זקני העם, חכמי הדור: “איזה פנים יפות יש לך, חבל שקצת שומן מסתיר אותם".

ואיך יכולתי, בגילים צעירים כל כך, לתת מבט זועם באותם חסרי הטקט הבלתי נסבלים, מבורכי הגנטיקה וחילוף החומרים המהיר שמרשים לעצמם לשפצר את כל מי שלא מתאים לרזונם ומפריע להם בעין.

איך יכולתי לדעת שההוא שם למעלה, או האבולוציה פה למטה, מה זה משנה בעצם, נתנו לי פה כדי לענות ומוח מספיק מפותח כדי שהתשובה תיתן נוקאאוט לאותו הדעתן הרגעי?

לעזאזל, מה גורם לאנשים לחשוב שהם אמונים על מראה האחר? איזה יצר רע ולא ברור מביא אותם, גם היום, בשנת 2021 - כשמודל היופי הדקיק והמהוקצע שפגע בבריאותן של כל כך הרבה נשים שלא יכלו לעמוד בו, הולך ומתפייד בזכות עבודה קשה - להעיר הערות חסרות אנושיות בסיסית ולעלוב בלי הכרה?

האמינו לי, אישה יודעת מתי היא נראית טוב ומתי לא. כשאישה עומדת מול הראי ומחייכת, היא בטוחה שכשתצא מהבית יחייכו אליה חזרה כל שועי העולם. כשאישה מספיק בטוחה בעצמה, בשמלה הצהובה שרכשה ב־40 שקל במדרחוב הישן או בטייטס שקטנים למידותיה אך ברוך הוא וברוך שמו, עושה לה טוסיק נהדר, היא תצא מהבית כמו מיליון דולר, ולמה? כי היא מתדלקת את מוחה ורגשותיה באהבה עצמית.

ומה זה משנה אם בגדי מותגים היא לובשת, ומה זה משנה אם חסכה חודשים ארוכים וניתחה את חזה? ומה זה משנה אם היא צובעת את שערה בכל שבוע שלישי במספרה השכונתית? ומה זה משנה אם גבותיה צורתן שפיץ או שציפתה את שיניה באיזו מרפאה זולה בטורקיה? מה זה משנה, אם טוב לה והיא מאושרת, והימים יעברו עליה בטוב, למי, אלוהים, למי זה מפריע?

אני מתה על יפי הנפש, באמת. אם יש משהו שאני אוהבת, אלו יפי נפש.

אותם האנשים שרכשו כמה דגלי ישראל קטנים, שרשראות זוהרות, פיצוחים, חטיפים ובירות והזמינו את חבריהם או את משפחתם לצפות בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל. אני מאוהבת ביפי נפש, אוח, הלוואי והייתי יפת נפש בעצמי. כמו אותם האנשים שישבו בסלון, כשבקבוקים בפיהם וכתר עם הכיתוב “73 לישראל" על ראשם, ומחאו כפיים בכל עלייה והדלקת משואה.

אותם האנשים שישבו על ספתם, או על ספת חבריהם הנוחה אם כי הרכה מדי, והזילו דמעה כשעלו שתי המדהימות, עדי גוזי ושירה איסקוב, להשיא משואה, מחאו כפיים בקולי קולות ואמרו “רק ככה! זו הדרך להילחם בגברים האלימים".

שירה איסקוב ועדי גוזי משיאות משואה בטקס בהר הרצל (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)שירה איסקוב ועדי גוזי משיאות משואה בטקס בהר הרצל (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אלו שמזגו עוד קצת בירה אל הכוס בצורה לא אחידה, ובזמן שבועות הקצף מתפוצצות לאטן אמרו לחבריהם, “זו תקופה מצוינת לנשים, סוף־סוף שומעים את קולן", ויפות הנפש שעל ידם הסכימו איתם פה אחד ואף הוסיפו “עדי ושירה הן השראה!".

אפילו הוציאו סלולרי ועשו סלפי תוך כדי כך, כשהן אוחזות בדגלי ישראל, והעלו לפייסבוק עם הכיתוב “כיף לחגוג עצמאות עם נשים עצמאיות".

אני אוהבת יפי נפש, אוהבת מאוד, הם ההשראה שלי בחיים, הם נוגעים בכל וכלום לא נוגע בהם, מה רע לחיות ככה? אותם יפי הנפש, שמחו דמעה רגע אחרי הדלקת המשואות, בירכו על כך שלמרות השנה הקשה שעברה המדינה, עדיין יש אנשים טובים ויש תקווה ויש לאן לשאוף והעיקר האחדות והחמלה שלנו אחד כלפי השני וכשסיימו את נאומם המרגש, הרימו לחיים עם מה שנשאר מהבירה.

אם הייתם עומדים מחוץ לדירתם של אותם יפי הנפש, או אפילו בביתכם, וצופים בזמן אמת בהגיגים שכתבו בפייסבוק, בטוויטר או בכל מקום שבו לרוע אין צנזור, הייתם מבינים כמה צביעות גלומה באותם האנשים.

כי כשמרגלית צנעני עלתה אל הבמה ושרה במלוא גרונה, סלסוליה ושפתה היפה את “יום אחד אולי אפרוש כנפיים" פרצו בצחוק, לעג וזלזול בגלל “המראה הפיליפיני שלה" (הציטוט נלקח מאחת האושיות הבולטות בפייסבוק, מיותר לציין שהוא כבר לא בין חבריי).

אותם האנשים שפיארו את שירה איסקוב ואת עדי גוזי, משפילים עכשיו אישה אחרת בגלל כמה ניתוחים או נגיעות מזרק שעברה בפניה, והיא בת 73.

אותם אנשים שעל מכוניתם מתנוססת המדבקה “חיה ותן לחיות" נכנסים לחייה של זמרת נפלאה, אדם מעניין ששפתו קולחת, אוהב בריות וחכם מאוד, רק כי בחר לא להתנגד לזקנה, אבל כן להתעלות בדרך פלסטית על חלק מפגמיה.

שמעתי מכל עבר אנשים שלעגו לה, מקוששי לייקים, כאלו המנסים להצחיק בכוח, אפילו אישה אחת, בת זוג של כוכב עבר מפורסם עד מאוד שלו פרגנתי לא פעם בתוכניתי, שצחקה על מראה החדש של הזמרת. כמה מאכזב. אני לא מצליחה להבין את המוסר הכפול הזה - או שאתם בצד הטוב או בצד הרע, תחליטו. ואם כבר בחרתם להיות בשניהם, נסו לרווח אותם מעט, שלא תצאו פתטיים כל כך.

מרגלית צנעני בטקס הדלקת המשואות (צילום: צילום מסך כאן 11)מרגלית צנעני בטקס הדלקת המשואות (צילום: צילום מסך כאן 11)

יש שיר של המשוררת יעל קלו מור, שבו נתקלתי לא מזמן, הוא נקרא “פרפרית":
“אל תגידו לי מה להיות
אני גולם שהופך
ממש עכשיו לפרפר
הטבע ידאג לי
הוא יצמיח לי כנפיים
יבחר לי צבעים
וירווה אותי צוף.
אל תלמדו אותי מה
להיות
רק התרתי את הקורים
ומשיתי את עצמי
מריתוק מתמשך
אני פרפר עכשיו
ואל תגידו לי איך"

כמה ימים אחרי, כששאלו כתבי העיתונות את מרגול איך היא מרגישה עם העליהום הפתאומי עליה, ענתה: “שיגידו מה שהם רוצים, זה לא גורם לי לשום דבר - רק מצחיק אותי". אתם מבינים? כשאישה יפה יודעת שהיא יפה, שום דבר לא יכול לה ולתפארת מדינת ישראל.