עד לא מזמן זכרתי את סדר השמות שלהם ואת המספרים האישיים של כל אחד ואחד. כנראה מחווה לחיבה הגדולה שבה הם קיבלו אותי, כשהייתי מציגה את עצמי בעליצות ככרמית ממשרד הקישור שקורא להם להתייצב לשירות מילואים. כלוחמים, מרביתם היו חתומים על צווי התנדבות. כלומר, על מסמך שמורה על נכונותם להגיע לכמה עשרות ימי מילואים בשנה.

הייתה לנו שפה סודית עם קודים כמו "האינדיאני מוכן", בימים שבהם אסור היה להסגיר את זה שלצה"ל יש טרקטורונים. נהגתי לשלוח אליהם צווי התייצבות עם שורות קצרות ומחורזות בדוחק כמו "ישבנו, בכינו, חיכינו המון, הגיע הזמן לתעסוקה בחרמון", וכשהיה מגיע זמן התעסוקה המבצעית או זמן האימון, היו שיחות נפש.

ידעתי מי נפרד מהחברה שלו ומי עומד לחבוק תינוק חדש, ראיתי את אלה שחזרו עם תהיות קיומיות מהמזרח הרחוק ומהודו מהטיול שאחרי הצבא, שמעתי מהם על הקריירות שלהם ועל הלבטים. בת 19 אחת עם גדוד של לוחמים עשויים ללא חת. הייתי בהחלט האחות הקטנה והנודניקית, ששומעת הכל ודופקת להם מדי פעם בדלת עם צו התייצבות.

כשהשתחררתי מהצבא, נשארתי עם חלקם בקשר. אחר כך החיים עשו את שלהם והתבוננתי בהם מרחוק. ראיתי את חלקם הופכים לפרקליטים מובילים במשפטים מתוקשרים, קראתי על פועלם במוספי הכלכלה כשיצאו להנפקות או כשרשת המסעדות שלהם שינתה פנים. השמות הפחות מוכרים נעלמו מחיי, אבל לכל אחד נשמר חדרון בלב שלי. משהו בתוכי האמין שהם יהיו בסדר. הרי כאלה הם. עשויים ללא חת.

יום אחד נתקלתי בפנים מוכרות. אישה יפה וילדון חמוד. ניסינו לשחזר מאיפה אנחנו מכירות. בסוף גילינו: היא אשתו של אחד מהקצינים בגדוד שלי. "ומה שלומו?", התעניינתי. "יותר טוב. אבא יותר טוב", ענה לי הבן שלו. כשאומרים לי "יותר טוב", אני מבינה שמשהו מאוד לא טוב קרה. "אבא עכשיו מגדל פרחים בגינה ואנחנו משחקים הרבה". אחר כך היא סיפרה לי שג' יצא פצוע אנוש ממלחמת לבנון השנייה. הלום קרב.

"הכי גרוע שזו פציעה שקופה", אמרה. "המלחמה הזו השאירה אותם מדממים. כלומר את אלה שלא נהרגו. את יודעת, זה הגדוד שספג הכי הרבה אבידות במלחמת לבנון השנייה". אני לא יודעת איך יכול להיות שאפסנתי את המחשבה שמדובר בגדוד שלי. "כשיוצאים למלחמה, לוקחים בחשבון שיהיו נפגעים. את יודעת מי האויב שלך. הדבר האחרון שהעלינו בדעתנו זה שיצמחו לנו עוד אויבים. מטרטרים לנו את הצורה". ברור בדיוק למי ולמה היא התכוונה.

ג' היפה, הגיבור, המצליחן, נשרט במלחמה ההיא שהמדינה שלחה אותו אליה כדי להגן על כולנו, אבל מי שנשארה לטפל בו זו אשתו. ההורים שלו התרסקו. אבא שלו בעצמו נלחם במלחמת ששת הימים ואיבד רגל. הפציעה של הבן שלו עוררה את כל המראות. "זה בקטנה", חייכה אליי אשתו של ג'. "כשיש רגל כרותה, אפשר להבין שיש פציעה. פה מי רואה ומי יודע?". אז הנה, אנחנו כבר רואות ויודעות. רואים ויודעים.

"המצב קטסטרופה", אומר לי ידידי אורי אהרנפלד, מייסד פרויקט "אחיעד - לוחמים בפוסט־טראומה" בארגון נכי צה"ל. הוא מגולל גיהינום. "אני נפצעתי ביום כיפור, גם פיזית וגם נפשית ולא הרבה השתנה ביחס אלינו מאז ועד היום. בפציעה הפיזית הכירו לי מיידית. בנפשית לקח 25 שנה שיכירו. מי שנפגע נפשית במלחמת יום כיפור לא טופל עד שהוקמה ועדה מיוחדת בראשותו של פרופ' רפי זוהר, וגם היא טיפלה רק בשבויים שנפדו. כל היתר נותרו בחוץ. גם היום, להגיע לוועדות רפואיות לוקח שנים".

"היחס לפוסט־טראומה גרוע, כי את הפציעה הזו קשה להוכיח. מה שאני שומע במסגרת תפקידי בלתי נתפס: בודקים מה העבר של האנשים, האם ההורים שלהם התגרשו, איך הם היו בבית הספר - הכל בשביל להפריך את הרעיון שיש פה פוסט־טראומה. אלה דברים הזויים. חייבים להתחיל לשקם פצועים ולא להיות לעומתיים נגד הלוחמים".

ב־1949 ג'יי. די. סלינג'ר פרסם ב"ניו יורקר" את "יום מושלם לדגי בננה" עם סיפורו של סימור גלאס, שחזר פגוע ממלחמת העולם השנייה. הוא מפזר סימנים, אבל אין מי שיפענח אותם. הסיפור מסתיים בכך שהוא יורה בעצמו. אם אני לא טועה, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו הצביע בבמה פופולרית על הלם קרב.

שנים ארוכות נדרשו עד שהצירופים "הלם קרב" ו"פוסט־טראומה" יוכרו בספרות המקצועית, אבל ספרות מקצועית או ספרות יפה לעולם לא יספיקו אם לא יהיה קשר הדוק בינן לבין השטח. איציק סעידיאן, ג' ושאר חבריו הם לא עוד סיפור, ואי אפשר להמשיך להדוף אנשים כמותם בתירוץ שהפציעה שלהם שקופה.

חברות וחברי הוועדות צריכים לזכור היטב שבזכות אלו שמגיעים אליהם, הם יכולים לשבת בריאים ושלמים במשרדם הנינוח, ומוטב שיחשבו איך לעזור להם ולא איך להערים עליהם עוד קשיים. החיים ניגבו באנשים האלה את הרגליים מספיק. הייסורים שלהם ממשיים, ואסור לנו להמשיך להתעלם. אין לנו בכלל הזכות הזו. רק חובות עמוקים כלפיהם.

האסופית, רומן גרפי  (צילום: עיצוב: לידן בק)האסופית, רומן גרפי (צילום: עיצוב: לידן בק)

קריאה ראשונה

גרסת קומיקס לקלאסיקה "האסופית" מאת לוסי מוד מונטגומרי נשמעה לי בהתחלה כמו הדבר הכי קרוב לחילול הקודש, והנה, כבר בעמודים הראשונים התבדיתי ונכבשתי בקסם הכפול: בצבעוניותם ובשובבותם של האיורים, ובפעם המי יודעת כמה בדמותה של אן שרלי, יתומה שנשלחת בטעות מבית היתומים לחווה הירוקה בכפר אבונלי.

השאר, מאז פורסם הספר ב־1908, היסטוריה. דורות נכבשו בדמותה של הילדה התמימה והזועמת, הפזיזה והחולמנית, האידיאליסטית ומלאת החמלה. הג'ינג'ית הזו רואה בכל פרח ישות בפני עצמה ומעניקה להם שמות, היא בודה מלבה וידויים מופרזים, והאיורים ברומן הגרפי הם מחווה נפלאה לדמיון האינסופי שלה.

"האסופית – אן מהחווה הירוקה", רומן גרפי. מיה מריה מרסדן, ברנה תמלר. מאנגלית: אילת אטינגר ואהד זהבי

אינדי פארק  (צילום: רונן טופלברג)אינדי פארק (צילום: רונן טופלברג)

המלצתרבות

מזג האוויר והשיבה האטית לשגרה קוראים לצאת מהבית ולנשום כמה שיותר את החוץ. אינדי פארק שעל גדות הירדן בסמוך למושבה יסוד המעלה מציע פעילויות לכל המשפחה. גלשן סאפ (מגיל 12), קיאקים (מגיל 5), סירות פדלים (מגיל שנה), חץ וקשת לילדים ולמבוגרים, משחקי שולחן, מבוכים, קיר טיפוס, מתחם מיני גולף, פארק חבלים לילדים, אומגה, ג'ימבורי, סדנאות יצירה ועוד. חובבי לינת השטח יכולים להביא איתם אוהל ולשכור במקום ציוד קמפינג כמו מזרנים, שולחנות, כיסאות. האתר מציע מקלחות עם מים חמים, שירותים ונקודת חשמל.

אינדי פארק, א'־ה' 09:00־17:00, שישי 09:00־18:00. 119 שקלים מגיל שנתיים. 04-8434444, indipark.co.il