ראס אום ציץ
בכל פעם שאני מציץ על לוח השנה ורואה שאנחנו מתקרבים לתאריך 25 באפריל, אני מוצא את עצמי מפזם את השיר "שארם א־שייח'", שכתב עמוס אטינגר ושר הזמר רן אלירן. אני מתגעגע, אני הופך נוסטלגי, אני מפליג על כנפי הדמיון לראס מוחמד, לאי טירן, למפרץ הכרישים ולראס אום סיד - או כפי שכונה ראס אום ציץ, לכבודן של התיירות שהיו מגיעות לראס ושוכחות שיש בגדים ובגדי ים בעולם.

במפרצון היפהפה היו ריפים נהדרים וכמויות אדירות של דגים צבעוניים שכשהיית מסתכל עליהם עם שנורקל ומסיכה, לא היית צריך להשתמש בטריפים או בחשיש או באלכוהול, היית נעשה מסטול מהמראות המדהימים מתחת לפני המים הצלולים. אחרי השהייה במים, היית יוצא אל החוף ורואה את הצעירות והצעירים מכל רחבי העולם, נינוחים, רגועים, תופסים שמש בעירום, ואתה מודה למי שאחראי על העולם שמאפשר לך להיות בגן עדן בהיותך בחיים.

נתן זהבי על חסקה בשארם א שייח (צילום: נתן זהבי)נתן זהבי על חסקה בשארם א שייח (צילום: נתן זהבי)

בראס אום סיד, באחת המערות הקטנות שבמפרצון, התנחל "דיוויד האוסטרלי", גבר מזוקן בשנות ה־40 לחייו בעל פנים קשוחות, שזוף, שרירי, שתקן. איש לא ידע עליו שום דבר, חוץ מהעובדה שאם היו מטרידים את הבחורות בחוף, הוא היה מתקרב בצורה מאיימת לעבר הגברים המציקים, מוסיף קללה עסיסית באנגלית ומרתיע אותם.

לקראת הפינוי, באפריל 1982 הודיעו לדיוויד שהוא צריך לעזוב את החוף שהפך לטריטוריה שלו. דיוויד נעלם, ואיש לא יודע מה עלה בגורלו. את הצילום היחיד שצילמתי אותו אני שומר כמעט 40 שנה. פורטרט חזק של איש שמקרין עוצמה ומזכיר קצת את האדם הקדמון. אם מישהו מהקוראים יודע מה עלה בגורלו, אשמח לעדכון.

השיטפון הגדול
במוצאי שבת 20 באוקטובר 1979 הזדמן לי לראות את אחת מתופעות הטבע המדהימות שקיימות בעולמנו המטורף - שיטפון במדבר. זה בא בבום, רעש שבתחילה קשה לזהות את פשרו ואז זרם אדיר של מים שמגיע מכיוון המדבר אל הים. השיטפון הרס כבישים, סחף אוטובוסים ורכבים, אוהלים וסככות לים.

כל הקומה הראשונה של מלון "מרינה שארם" התמלאה בבוץ מדברי, בבסיס חיל האוויר טבעה חיילת למוות בזמן שהייתה בתורנות, תייר גרמני נסחף במכוניתו אל הים ומת, כמה גופות נוספות נמשו מהים, אחד זוהה כבדואי מקומי, אחרים לא זוהו. כאשר עובד המינהל האזרחי צבי בר נתן נסע לחלץ נפגעים, כבלים חשמליים נפלו עליו, הוא התחשמל ומת. איש לא יודע בדיוק כמה אנשים נהרגו בשיטפון.

כשנרגע הבלגן, גייס אותי איש שמורות הטבע אריה הלר לעבור איתו על קו החוף ולאסוף בעלי חיים שנסחפו ולהחזירם לחיים ולמקומם הטבעי. המעבר מהשקט, השלווה והרוגע לסערה הוא מראה שלעולם לא אשכח.

שיטפון בשארם א שייח' (צילום: נתן זהבי)שיטפון בשארם א שייח' (צילום: נתן זהבי)

הבוס הגדול
ראובן אלוני היה האיש האחראי מטעם מדינת ישראל על המינהל האזרחי לפיתוח מרחב שלמה (מרש"ל).

אחרי שהגעתי לשארם בטיסה צבאית עם חבר שהבטיח לי שאני אדלק על המקום, לקח לי כמה דקות להבין שזה המקום שבו אני רוצה לחיות את שארית חיי. מכרתי את חלקי במסעדת "געזונט", שאותה הקמתי ברחוב ירמיהו פינת דיזנגוף בתל אביב, ביררתי מי האחראי על שארם א־שייח' והגעתי לראובן אלוני כדי לבדוק אפשרות לעבודה.

אלוני אמר לי שדרוש מציל למפרץ נעמה, ואם יש לי תעודת מציל יש לי משרה וגם דיור. הייתה לי תעודת מציל עם ניסיון בעבודה בחוף מציצים. התקבלתי. נטשתי את הגיהינום של תל אביב ועברתי לגן העדן של סיני.

רפי נלסון וראובן אלוני (צילום: נתן זהבי)רפי נלסון וראובן אלוני (צילום: נתן זהבי)

הג'יפ הירוק עם הכוכב הלבן
בשארם קניתי את הרכב הראשון שלי, ג'יפ וויליס מודל 1964. המוכר היה איש מקורות. התאהבתי בג'יפ. חרשתי איתו את המדבר, נסעתי איתו פעמיים לכפר גלעדי באצבע הגליל, יצאתי איתו לחיפושים אחרי אנשים שנעדרו והסעתי בו את הנשיא יצחק נבון, אשתו אופירה והילדים.

לקראת הפינוי העמסתי עליו כמה חפצים ויצאתי לנסיעת פרידה מהמפרצים, מהחברים הבדואים, מדי זהב (דהב) מנביעות (נואיבה) בואך אילת, שאליה הגעתי מסטול מערק. חציתי את הגבול בעיניים דומעות, מתפלל שעוד אחזור לביתי הקטן באופירה, הלא היא שארם א־שייח'.

הנשיא נבון ומשפחתו בביקור פרידה (צילום: נתן זהבי)הנשיא נבון ומשפחתו בביקור פרידה (צילום: נתן זהבי)

כמו שנאמר בשירו של עמוס אטינגר, שאותו אני מפזם ממש ברגע כתיבת השורות האלו:
גדול הוא הלילה ולך מחייך
חזרנו עם בוקר לשארם א־שייח'
עברנו בלילה בים ובהר
ובאנו עם בוקר אל תוך המצר
עולה לו הבוקר בחוף אלמוגים
עוברות שוב במים ספינות דייגים
יורד לו הערב, מביא עוד חלום
מביא על המים תקווה לשלום

אינעל העולם כמה אני מתגעגע.