1
נכי צה"ל הם נושא רגיש מאוד וכואב מאוד, שעלה שוב לכותרות בעקבות המקרה הטרגי של איציק סעידיאן. כמו במקרים רבים אחרים, הבעיה היא לא תקציבית, ממש לא כסף. נכי צה"ל מטופלים באגפי השיקום והמשפחות במשרד הביטחון.
קצת רקע על האגפים בקליפת אגוז: עד שנת 2005 פעלו אגפי שיקום נכים ומשפחות כיחידה אחת, ובשנה זו הוחלט לפצלם לשני אגפים: אגף שיקום נכים ואגף משפחות והנצחה. אחת ממטרותיו העיקריות של הפיצול הייתה להתאים את השירות הניתן לצרכים השונים של האוכלוסיות המטופלות.
האגפים הללו פועלים מתוקף שלושה חוקים עיקריים: חוק הנכים משנת 1959; חוק משפחות חיילים שנספו במערכה משנת 1950; וחוק בתי קברות צבאיים משנת 1950. מלבד החוקים המאוד ישנים הללו (שחלקם עברו תיקונים במהלך השנים), חוקק גם חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), המחיל את שני החוקים הראשונים גם על חיילים בשירות חובה, שנפגעו כתוצאה מחבלה שאירעה בתקופת שירותם, אף שלא עקב שירותם. במידה מסוימת, הרחבת החקיקה - היא חלק מהבעיה.
כמו כן, חוקקו חוקים שהרחיבו עוד יותר את אוכלוסיית הנכים, ומכוחם מטפלים האגפים במשרד הביטחון באוכלוסיות נוספות: חוק המשטרה; חוק שירות בתי הסוהר; חוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת; חוק אנשי צבא דרום לבנון ובני משפחותיהם. נוסף על כך, האגפים מטפלים גם במשרתי קד"צ, כיתת כוננות רבש"צים ונפגעי המחתרות שלחמו לעצמאות המדינה.
כסף, כאמור, זו לא ממש הבעיה. תקציב האגפים הכולל במשרד הביטחון גדל בשיעור ניכר על פני השנים האחרונות, התקציב גדל מרמה של כ־2.3 מיליארד שקל ב־1994 לרמה של כ־5.1 מיליארד שקל בשנת 2019. אוכלוסיית הזכאים הכוללת (הנכים) עומדת על כ־72 אלף.
בתווך, לפני יותר מעשור הוקמה ועדת גורן כדי לנסות ולעשות סדר בכל הנושא של נכי צה"ל, וזו הגישה את הדוח המסכם של עבודתה בדצמבר 2010. כרגיל במקומותינו, יישום ההמלצות התעכב, נמרח ואף דולל. בהחלטת ממשלה בינואר 2012 הוחלט לאמץ את מסקנותיה, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם עקרונות בין מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מנכ"ל משרד הביטחון ויו"ר ארגון נכי צה"ל, אשר בא לבצע מספר שינויים בהמלצות הוועדה.
חלפו עוד למעלה משנתיים, ובנובמבר 2015 נחתם הסיכום התקציבי בין משרד הביטחון ומשרד האוצר, הכולל את יישום המלצות ועדת גורן בנושא השיקום, עיגון ההטבות בחקיקה, הקמת מועצות ציבוריות להגדרת מדיניות ופיקוח והפרדת תקציב השיקום והמשפחות מתקציב הביטחון. באוגוסט 2016 אישר הקבינט את הסיכום התקציבי ואת הסכם העקרונות משנת 2013.
על פי הערכות האוצר, המשמעות התקציבית של יישום הצעדים האמורים מוערכת בחיסכון תקציבי ניכר, שיבוא לידי ביטוי בשנים הבאות. באפריל 2017 נכנסו לתוקפם תיקוני חקיקה (כחלק מיישום חלקי של המלצות ועדת גורן), ובמהלך שנת 2018 אמורים היו לבחון הצדדים את אופן הפרדת תקציב השיקום מתקציב הביטחון והתנאים הנדרשים לכך - דבר שלא קרה עד היום, כפי שכבר ניחשתם. שוב אותה בירוקרטיה וגרירת רגליים.
ועדת גורן לא עסקה בתקציב לשיקום נכי צה"ל - האם זה יוריד את היקף התקציב או יעלה אותו? אמר לי השבוע אביגדור קהלני, אחד מחברי ועדת גורן: "אלה לא היו אמות המידה שלנו בדיוני הוועדה - לצמצם או להעלות את התקציב לאגפי השיקום - את זה השארנו לכלכלנים. אנחנו רצינו לעשות צדק וחיפשנו את הצדק. מה שקרה במהלך השנים, זה שהמושג 'נכה צה"ל' הוא מושג שהצטרפו אליו אוכלוסיות נוספות - משטרה, שב"כ, מוסד, שב"ס, משמר הכנסת - המושג של 'נכה צה"ל' התרחב ופרץ את כל הגדרות".
"בחוק נכי צה"ל קבעו שפצועי המלחמה לא יופקרו ושהמדינה תטפל בהם, ועם הזמן נערכו שינויים בחוק. כתוצאה מהשינויים נוצר מצב שאם אתה משרת בצה"ל ונניח שקיבלת התקף לב - אתה נכה צה"ל. שיחקת כדורגל בשבת בשכונה, שברת את הרגל ואתה איש קבע - אתה נכה צה"ל".
"ועדת גורן אמרה: עד כאן! אנחנו חושבים שקודם כל בואו נשים את כל החיילים בסדיר ונאמר הם 'רכוש צה"ל' ולכן לא נעסוק בהם (כלומר, אין שינוי בטיפול בהם - הם בעדיפות עליונה - א"צ), אלא אם כן הוא עשה משהו פלילי. ואמרנו עוד דבר: בואו נתייחס באותו אופן לכל החיילים במילואים שאירע להם משהו במהלך שירותם - כלומר, אנחנו לא מערערים לגבי הזכויות שלהם לקבל טיפול כמו שצריך".
כלומר, ניסיתם לעשות הבחנה כלשהי בין הנכים?
"הוועדה ניסתה לעשות סדר כי בישראל אין הפרדה שכזו, ואני חושב שגם קשה מאוד להפריד, זה מסובך מאוד, אבל ניסינו לעשות סדר. כאמור, הבעיה מתחילה באוכלוסיות אחרות, והן רבות. בעיקרון, וחשוב לומר זאת: מדינת ישראל נותנת לנכי צה"ל משהו באמת מכובד והגון. היא לא מטפלת נכון, אבל מבחינה תקציבית, היא במקום הראשון בעולם - את זה למדנו מהנתונים שהובאו לידי הוועדה לפני 12 שנה. במדינת ישראל אנחנו יותר בית הלל מאשר בית שמאי בנושא הנכים. אז זו לא הבעיה - הבעיה היא אחרת. בארה"ב יש מה שנקרא, למשל, 'לב הארגמן' - מי שנפצע תחת אש, במלחמה, בפעילות מבצעית - הוא 'לב הארגמן', הוא בקטגוריה אחרת. בישראל, כאמור אין הפרדה כזו".
"דבר נוסף זה מיקומו של הנכה בחברה. ניסינו להקטין את מספר הנכים שמעמיסים על משרד הביטחון שלא יכול לעמוד בעומס של הטיפול. גם החלטנו שאדם שקיבל מחלה לא עקב פעילות מבצעית - הוא יטופל בביטוח לאומי. כלומר, אם קיבלת סוכרת בגיל 45 ואתה בשב"כ או בשב"ס - אז אתה הולך לביטוח לאומי ומקבל נכות, ולא דרך משרד הביטחון. זה אחד הדברים שרצינו לעשות - שלא כל אחד יהפוך לנכה צה"ל. מטבע הדברים, ארגון נכי צה"ל, מי שייצג אותו בזמנו, די התנגד, כי לדעתי השינוי היה מפחית את מספר נכי צה"ל - וכך פוגע אולי בעוצמה של הארגון".
אז כסף הוא לא הבעיה, הגענו שוב לביורוקרטיה ולסדר עדיפויות.
"אכן כך. היבט נוסף זה הטיפול בנכים. באגף שמטפל במשפחות שכולות ונכי צה"ל יש בהחלט רגישות. אבל אחת הבעיות הקשות עם נכי צה"ל זו התחושה של חוסר אוזן קשבת ובירוקרטיה מיותרת. זה אחד הדברים שמשגעים את נכי צה"ל. אני חי בתוכם, אני שוחה מדי יום, שעה שלמה בבית הלוחם, אני חלק מתוכם. האוזן הקשבת שהייתה יכולה לפתור עשרות אחוזים מהבעיות - איננה קיימת".
"הפקידות אומרת: אנחנו לא יכולים להחזיק מעמד בעומס, ואנחנו גם משחררים את זה לפתחן של הוועדות רפואיות. ולנכים יש תחושה קשה מאוד שהוועדות הרפואיות עוסקות בלנפות ולהקשות עליהם את החיים - ואני לא יודע אם זו מדיניות. נכון, יש אנשים, כמו בכל חברה, שמנסים כל הזמן לתפוס על הדבר הזה טרמפ, והמערכת בנתה לעצמה מנגנוני הגנה, כדי לבחון עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם - וזה יצר את הבירוקרטיה הגדולה הזאת" (לשון עדינה של קהלני לומר שיש גם רמאים - א"צ).
"אני מקשיב בחצי אוזן, וכל אחד מנכי צה"ל מספר את החוויות שלו בוועדות הרפואיות. כולם חוזרים מזועזעים - זה משהו מנותק מהמציאות. קשה לי להאמין שמישהו, ששר ביטחון או ראש אגף, אומר 'צמצמו כספים' - אני לא מאמין בכך. אנשים חשים שאין להם כתובת, אין להם אוזן קשבת. הם פונים לכתובת ואתה מקבל טלפון ואומרים לך - יחזרו אליך. אוזן קשבת, בין היתר, זה להיפגש פנים אל פנים ולומר לפונה אתה הולך למלחמה מיותרת, אתה עושה סתם מאמצים, לא מגיע לך על פי חוק - ואז כל אחד פונה לבית המשפט ולוקח עורך דין. יש תעשייה שלמה של עורכי דין שמתפרנסת מהעניין הזה".
אולי זו המדיניות ואלה ההנחיות - להקשות, לסרבל ולייאש?
"הייתי בממשלה והייתי בקבינט: האם יש מדיניות ממשלה להקשות? לא. האם יש שר ביטחון שיקשה? לא. אבל חוקים ברורים ומוגדרים יקלו על כולם במאבק עתידי".
קהלני חזר שוב ושוב במהלך הראיון איתו על המושג "אוזן קשבת". זה בדיוק מה שהיה חסר לאיציק סעידיאן. ואחרי זה, הבירוקרטיה וסדרי עדיפויות בין נכי צה"ל. הכסף והתקציבים הם לא הבעיה.
2
לאחרונה הוציא מרכז המחקר והמידע בכנסת מסמך מאוד מעניין ומפורט בנוגע לשיקום נכי צה"ל, שמחזק את דבריו של קהלני. האגף לשיקום נכים במשרד הביטחון הוא הגוף הממלכתי האחראי על שיקומם של נכי צה"ל וכוחות הביטחון. בשנת 2017 קיבלו שירותים מהאגף (מדובר באגף השיקום בלבד) כ־57 אלף זכאים, בהיקף כספי של כ־850 מיליון שקל.
במסמך מפורט תהליך ההכרה בנכות, המורכב משני שלבים עיקריים: הראשון הוא בדיקת הקשר הסיבתי בין הפגיעה (חבלה/פציעה או מחלה) או החמרתה לבין השירות הבטחוני, באחריות קצין תגמולים, והשני הוא קביעת דרגת הנכות על ידי ועדה רפואית. שתיים מיחידות אגף השיקום - היחידה לתביעות וקביעת זכאות ויחידת הוועדות הרפואיות - אמונות על ביצוע תהליך הבדיקה של הבקשות על שלביו השונים, ההכרה בזכאים וקביעת דרגות הנכות.
הגדרת "נכות" על פי החוק היא כדלקמן: "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, גופנית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, או פחיתתו של כושר זה, שנגרמו לחייל או לחייל משוחרר כתוצאה של: א. חבלה שאירעה בתקופת שירותו ועקב שירותו, ואולם לעניין חייל בשירות קבע - חבלה כאמור שהיא חבלת שירות. ב. מחלה או החמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו ועקב שירותו, ואולם לעניין חייל בשירות קבע - מחלת שירות או החמרת מחלת שירות שאירעו בתקופת שירותו ועקב שירותו".
כבר בשלב הזה רואים עד כמה ההגדרה של "נכה צה"ל" היא רחבה מאוד, כפי שקהלני הסביר, וכוללת בתוכה אנשים שחלו במהלך השירות ולא רק כאלו שנפגעו במהלך פעילות מבצעית, מלחמה וכד'. כחלק מהשלבים לקבלת הנכות וקביעת דרגת הנכות עוברים דרך הוועדות הרפואיות, שעליהן קהלני דיבר, והחוויות של נכי צה"ל מהן כאמור לא סימפטיות במיוחד.
קיימים שני דרגים של ועדות רפואיות: הוועדות המחוזיות המשמשות דרג ראשון, שפועלות בירושלים, בחיפה, בבאר שבע, בפתח תקווה ובטבריה, והוועדות העליונות המשמשות כערכאות ערעור, הממוקמות בירושלים, בחיפה ובפתח תקווה.
בשנים האחרונות התפתחה מחלוקת בין אגף השיקום לארגון היציג של נכי צה"ל, על רקע טענת ראשי הארגון בדבר ירידה משמעותית ברמת השירות הניתן לנפגעים, הן בשלב ההכרה בנכות והן לאורך הטיפול בזכאים ושיקומם ובעת מימוש הזכויות. היו, כרגיל במקומותינו, דוחות מבקר מדינה - עוד דוחות ועוד דוחות ועוד המלצות ועוד דיונים. אוזן קשבת לכל הדוחות הייתה בוועדות הכנסת. אוזן קשבת לאנשים עצמם - קצת פחות.
הנתונים הם אלה, כפי שעלו בעבודה של מרכז המחקר והכנסת: בשנים 2015־2019 הוגשו לאגף השיקום בין כ־3,200 עד 4,900 בקשות בשנה, ומהן 55%־60% בגין חבלה והיתר בגין מחלה. שימו לב: שיעור הבקשות בגין חבלה בנסיבות שונות היה בדרך כלל כפול משיעור הבקשות בגין חבלה בנסיבות מבצעיות. מבין הבקשות שהוגשו בגין מחלה, כרבע עד שליש היו על רקע מחלות נפש. ועכשיו אני מפנה אתכם לטבלה שצירפתי למאמר, שמדברת בעד עצמה ומשקפת בדיוק את מה שאמר קהלני.
אומנם הבקשות להכרה בנכות כתוצאה מפציעות ברורות, נסיבות לחימה, תאונות אימונים, ביטחון שוטף וכדומה נהנות מ"מסלול ירוק", והשאר - חבלות שונות ומחלות - אינן במסלול הירוק. עם זאת, ראו בטבלה מהו שיעור הבקשות הנוגעות לפציעות מלחימה או מתאונות אימונים, לעומת שיעור הבקשות בעניין חבלות ומחלות (לא נפש), ותגלו שעומס ניכר מאוד של בקשות הן בכלל מחבלות שונות וממחלות - ורק כשליש, פחות או יותר, הן בקשות לנכות כתוצאה מפציעה או ממחלת נפש.
וזהו הסיפור בתמצית: העומס של בקשות אשר יכולות להיות מטופלות בביטוח לאומי הוא זה שפוגע מאוד ביכולת לשמש אוזן קשבת לאלו שצריכים אותה.