לא האמנתי שזה יקרה, אבל האמירות הביביסטיות מעלות בי געגועים לבלבולי המוח של גדעון לוי. עם כל יכולתו לייצר היגדים אינטליגנטיים אך מנותקים מכל מציאות, לוי לפחות היה סמן קיצון של השמאל ההזוי, ולכן אף אחד לא ציפה ממנו להיגיון. אבל מה קרה להיגיון הפרגמטי של הליכוד? בימין תמיד היה ממד נו־נונסנס שניתן היה להתחבר אליו מהשכל. הביביזם לא הותיר מזה זכר. נותר רק רגש שמנסים בכוח להלביש עליו "טיעונים".

השבוע למשל אבישי בן חיים הסביר ש"רק ביבי!" היא בעצם קריאה עממית שצמחה מהמיית לב לאומית כאידיאל־על לכל דמוקרט אמיתי. הפרשנים הפופולריים של התקופה הכאוטית הזו מוכיחים דבר אחד: אפשר להלביש כל הסבר על כל תופעה, אם ממציאים מונחים קליטים והוגים אותם באינטונציה הנכונה.

יש להניח שאשתו של זאב אלקין, שאספסוף ביביסטי תקף את ביתה בקללות ואיומים עד שנאלצה להוציא צו הרחקה, הייתה מפרשת את הקריאה העממית קצת אחרת מ"המיית לב דמוקרטית". אבל כפי שלוי סלח לחמאס כדי להתמקד בפשעי הישראלים, גם הביביזם לא דורש היגיון, רק כעס. הרי "הצבועים" מעולם לא הזדעזעו מההפגנות הפרובוקטיביות בבלפור ובקיסריה, או מברק כהן שהטריד את אבנר נתניהו, אז למה להזדעזע מהמקרה של אשתו של אלקין?

האמת היא שהם צודקים. אבל מי שתקיפת בני משפחה של נבחרי ציבור מטרידה אותו, צריך לצאת נגדה בין שמדובר בשרה נתניהו ובין שמדובר באשתו של אלקין, לא? ואם לא - אז למה להיגעל כל כך מצביעות כשאתה חי על סטנדרטים כפולים בעצמך? בקיצור - בהצלחה לכל מי שמחפש היגיון כלשהו בטיעונים.

כשפרשנים מאמצים רטוריקה שלא ניתן להוכיח וגם לא ניתן להפריך, אין פלא שנבחרי הציבור איבדו את דרכם. יש להם קבוצת קוטלים אוטומטית וקבוצת מעריצים אוטומטית, והמשמעות היא שאף אחד כבר לא באמת מבקר אותם. לכן במקום להתאפס - הם רק מתחפרים בעמדותיהם ההזויות, ובמקום להנמיך להבות כדי לקדם את המדינה מתוך הפלונטר - מקיימים מדי ערב מסיבות עיתונאים ומשחררים הצהרות פומפוזיות.

הפגנת תמיכה בנתניהו  (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)הפגנת תמיכה בנתניהו (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

נדבקו מנתניהו

הכי מדאיג הוא "גוש השינוי". כדי ליצור שינוי אמיתי לא מספיק להגיד "שינוי", צריך באמת לשנות תפיסה. בלימת הוועדה המסדרת של הליכוד השבוע הייתה הישג נחמד, אבל חסר משמעות אם בסוף לא ישכילו לעשות את מה שצריך כדי להרכיב ממשלה. ומה שצריך כדי להרכיב ממשלה הוא לשים את הרטוריקות הרגילות בצד. אלה לא זמנים רגילים, ומה שתפס כהיגיון פוליטי צרוף בזמנים רגילים פשוט לא תופס בעת הזאת. כרגע יש שתי אפשרויות: לעשות כל מה שאפשר כדי להתחבר לממשלת אחדות זמנית מסער ובנט ועד מרצ, או ללכת ישר לעוד סבב בחירות (שיביא אותנו פחות או יותר לאותו מצב).

העדפת לפיד כראש ממשלה ב"גוש השינוי" היא ברורה, אבל לא רלוונטית. ללא בנט וסער בעמדות הובלה לא יהיה גוש, לא יהיה שינוי ולא תהיה ממשלה. אחדות פירושה פשרות, וקבלת העובדה שמרבית הישראלים הצביעו ימין בבחירות האחרונות. סער ובנט יצטרכו לשרוד את גל הביביזם שינסה למנוע מהם לקיים את הבטחתם להחליף את השלטון, המרכז יצטרך לאפשר להם ייצוג לא פרופורציונלי לגודלם בקואליציה המתגבשת, והשמאל יצטרך להפנים שלמען הקמת ממשלה צריך לוותר על השטיקים האופוזיציונרים הרגילים. זה לא הזמן להביע תמיכה בחקירות נגד ישראל בהאג כדי לקרוץ לקיצונים בבייס.

הבעיה הכי גדולה של "גוש השינוי" היא שמרוב רצון להזיז את נתניהו מהתמונה, החבר׳ה שם קצת נדבקו ממנו. כפי שאמר בנט: נתניהו לא רוצה ממשלה אלא עוד ועוד סבבי בחירות. אבל לרגעים נדמה שזוהי גם המטרה של חלק מגוש השינוי, שלכאורה הפנים את הצורך העצום באחדות, אבל בפועל פוזל בחרדה אל המנדטים ואל מי שאולי יצביע עבורו בפעם הבאה.

כרגע, במקום לסגור את כל קצותיה של אלטרנטיבה הניתנת להשגה, חברי הגוש מתבשמים מרייטינג מתפוגג של נאומי פתיחה מרגשים בכנסת. מעניין איפה נמצאות היום הנואמות שנישאו על כפיים ברשתות, כמו סתיו שפיר מהעבודה, תהלה פרידמן מכחול לבן, או רות קלדרון מיש עתיד. גם הן ריגשו והתפוגגו בלי להותיר חותם. אז עזבו את המילים הזולות ותעשו מעשה אחד חשוב. זה שווה הכל.

צריך להקים ממשלה עם מה שיש ולהבין שהיא לא תהיה ממשלה רגילה. היא לא תאריך חיים, ומשימתה היחידה צריכה להיות תפקוד בסיסי (כמו העברת תקציב והתמודדות עם האיום האיראני), ושינוי שיטת הממשל. לא שינוי רגעי במחטף, אלא מתוך חשיבה ארוכת טווח, ובשיתוף של כמה שיותר מגזרים.

זה יהיה הישג עצום, גם אם הוא יהיה ההישג היחידי שלה, וכשהיא תשיג אותו - אפשר יהיה לצאת לעוד סבב בחירות הגון, שתהיה בו הכרעה ברורה. באופן אירוני, חישובים אלקטורליים לקדנציה הבאה לא באמת ישפרו את מצבם או את מצבנו, ורק על שינוי מהותי חברי הגוש יקבלו הרבה הערכה.

איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)איציק סעידיאן (צילום: חדשות 12)

פוליטיקת הזהויות מוצתה

איציק סעידיאן הזיז משהו בלב הישראלי, אבל מצוקת ארגון נכי צה"ל אינה חדשה. בתום הסגר השני ראשיו עשו ככל יכולתם לגייס תרומות, ערכו מפגשים והסבירו לנוכחים המשתוממים שפחות מרבע מהתמיכה שלהם מגיע מהמדינה, בניגוד למה שמקובל לחשוב.

יותר מ־50 אלף פצועים מסתייעים בארגון, אחרי שנתנו חלקים מגופם ונפשם למען המולדת. במקום להעביר אותם מסע ייסורים כדי לקבל תמיכה, גם כאן צריך ללכת הפוך - להקל כמה שאפשר ולהעניש בחומרה יתרה את מי שייתפס בדיעבד כתחמן. במקום שהתחמנים יקבעו איך תתופעל המערכת, אלה שמסרו את גופם ונפשם יקבעו איך היא תיראה.

ישראל בנויה על מסירות הנפש הקולקטיבית, כולנו חונכנו כך. כשאנו מדברים אחד על השני כפי שהפוליטיקה של היום לכאורה דורשת, אנחנו פוגעים בליבה הכי חשובה שלנו ובמי שאנחנו אמורים לשאת על כפיים. אף אחד מאיתנו לא מרוויח מתקיפה של רב, של עיתונאים, של מפגין נגד ראש הממשלה או של נער חרדי ברכבת. ההתבדלות ופוליטיקת הזהויות מיצו את עצמן.

אלה לא רק הביביסטים חמומי המוח. כשמרצ מעודדת פעולות נגד חיילים בשם איזשהו צדק קדוש, וכשחברי המשותפת מחבקים את מי שפגע באלה שצריכים היום להסתייע בארגון נכי צה"ל, גם הם פוגעים בליבה הזו. במקום להילחם על הדרך שבה צריך לנהל את המדינה, כרגע צריך לשלב ידיים ולהילחם על עצם הניהול שלה. אין ברירה אלא להניח לחרטוטים על כל מה שאין היתכנות להשיג, ולהתחיל להתמקד במה שיש היתכנות להשיג. רוצים שינוי? לכו על מה שאפשרי עכשיו, לא בפעם הבאה. לכו על מה שמחבר ולא על מה שמפריד.

[email protected]