ג'ורג' פלויד, שנרצח על ידי שוטר אמריקאי במיניאפוליס, הפך לסמל. ובהחלט, סמלים הם דבר חשוב. כמו טרומפלדור. כמו מוחמד א־דורה. כמו סינדי שיהאן, שסימלה את ההתנגדות למלחמת ארה"ב בעיראק. כמו אלכסיי נבלני, המסמל את ההתנגדות לשלטון היחיד של ולדימיר פוטין.

לעתים סמלים מסמנים קו פרשת מים, שמכאן והלאה כבר לא יהיה אותו דבר. לעתים סמלים מסמנים את הדבר ההפוך: זה המצב, וספק אם הוא ישתנה בקרוב. כך בנוגע לסוגיה המורכבת של יחסי משטרה ושחורים באמריקה, כך גם בנוגע לסוגיה המורכבת של יחסי משטרה וציבור בישראל.

לא קל לכוחות שיטור בעולם המערבי הדמוקרטי כפי שהתפתח. לא קל לתמרן בין הדרישה לביטחון ושקט, לבין הדרישה שביטחון ושקט יושגו בשימוש בכפפות של משי. המקרה של פלויד היה חריג, משום שהשוטר המורשע, דרק שובין, פעל באלימות שאין לשאתה אפילו בנסיבות חמורות. אבל לצד המקרה הזה נרשמו השבוע עוד כמה מקרי ירי של שוטרים בשחורים. פלויד מת, רוצחו הורשע – המציאות נותרה המציאות. במיניאפוליס, שבה נערך המשפט, נדרשו השלטונות להכריז על עוצר – עוצר! – כדי למנוע עוד אלימות.

אבל לא רק על אמריקה באנו לדבר כאן, אלא גם על ישראל, שבה רב הוכה השבוע על ידי ערבים ביפו, ובה התעמתו השבוע יהודים וערבים, גם שוטרים, ליד העיר העתיקה, ובה הוכו השבוע ערבים במרכז ירושלים, ובה סטרו צעירים ערבים לחרדים ברכבת הקלה, ובה המשיכו להירצח תושבי ערים ערביות באלימות פלילית שנותרת ללא מענה. וראש העיר המעורבת לוד אמר שיש בעירו אווירה של טרור.

ולא – לא כל האלימות מרוכזת במגזר הערבי. שוטרים הוכו השבוע גם במאה שערים. ובישיבת פוניבז' היו אירועים אלימים. והייתה קטטה אלימה בעיר החרדית אלעד.

הנה, אפשר להתחיל לצייר דפוס לא מחמיא של מדינה שיש בה טריטוריה, שבה המשטרה מצליחה, איכשהו, לשמור על חוק וסדר, ויש בה אקס־טריטוריה, שבה המשטרה מתקשה מאוד. וכשהמשטרה מתקשה, קורה לעתים קרובות אחד משני דברים: או שהיא נסוגה, והאי־סדר גובר. או שהיא מתאמצת, ומואשמת בהפעלת כוח יתר.

אפשר לעקוב אחר התהליך הזה במה שקרה בשנה האחרונה באמריקה, מאז מותו של פלויד והפגנות המחאה של "בלאק לייבס מטר". תהליך מרתק של שינויים תכופים בדעת הקהל ובאופן שבו מתפרשים האירוע והשלכותיו על ידי הציבור. לפני שנה, לאחר מותו המתוקשר של פלויד, נסקה התמיכה בתנועת השחורים הקוראת לרפורמה כוללת במשטרה.

לא רק תמיכה של שחורים, גם תמיכה של לבנים. היא הגיעה לשיא של 43% במאי של השנה שעברה, ונדמה היה שהנה, אמריקה הלבנה עוברת תהליך של שינוי דרמטי. אלא שבמדידות של השבוע שעבר התברר שהחיים חזרו למסלולם, והלבנים חזרו לעמדות המוצא שלהם. התמיכה ב"בלאק לייבס מטר" ירדה בחזרה כמעט להיכן שהייתה לפני המקרה של פלויד. גם התנגדות לתנועה נסקה.

ועוד: במקביל לירידה הדרמטית בתמיכה בתנועת השחורים חלה עלייה דרמטית בתמיכה בשוטרים. ביוני של השנה שעברה האמריקאים נתנו אמון בתנועה יותר מאשר במשטרה (60% מול 56%). במרץ השנה חזר הפער למקומו הטבעי. תמיכה בשוטרים, של כ־70%. תמיכה בתנועה של כ־50%. ואומנם, הנשיא האמריקאי המשיך לדבר על רפורמה במשטרה, וראשי המפלגה הדמוקרטית ממשיכים לתמוך ברפורמה במשטרה, אלא שכבר כעת ברור שלא כל "רפורמה" האמריקאים רוצים.

אם הרפורמה תחייב שוטרים לשאת מצלמות גוף, הם בעד. אם היא תאסור על חניקת חשודים, הם בעד. אבל אם במילה "רפורמה" הכוונה היא למשטרה חלשה יותר, שאין בכוחה לעמוד מול כנופיות אלימות וסוחרי סמים, בזה הציבור לא רוצה. אם הכוונה היא לקחת תקציב מהמשטרה ולהפנות אותו לשירותי רווחה – האמריקאים נגד (57%). בססמת הקרב "להפסיק את תקצוב המשטרה" תומך מיעוט קטן, אולי קולני, אבל נעדר כוח פוליטי של ממש.

שלטון הפחד

ישראל איננה אמריקה, וכאן איש לא יעלה על דעתו להחליש את המשטרה, שגם כך נראית לעתים חלשה למדי. אמון הציבור במשטרה נמוך למדי. ניגוד חריף לאמון הרב שיש לישראלים בצה"ל, או במערכת הבריאות (אך לא במערכת החינוך). ציפיות הציבור ממשטרת ישראל לא ריאליות. לא בהתייחס לתקציב הדל, לא בהתייחס להיעדר הגיבוי הפוליטי, לא בהתייחס למסרים ההפוכים שהמשטרה נאלצת להתמודד איתם. "תעשו יותר" ו"תעשו פחות" באותה נשימה. "תפעלו באגרסיביות" ו"תפעלו בלי אגרסיביות" בנשימה אחת.

הנה דוגמה: מה רוצים ערביי ישראל מהמשטרה? דבר והיפוכו. מצד אחד הם מתלוננים שהשיטור במגזר היהודי זוכה להעדפה, שטיפול המשטרה במגזר היהודי טוב יותר. כלומר, הם רוצים יותר. מצד שני הם טוענים שיש אפליה של שיטור יתר נגד ערבים. כלומר, הם רוצים פחות. אז מה – יותר או פחות?

בהיעדר תשובה ברורה מהציבור וממנהיגיו התשובה של המשטרה היא הימנעות. ותוצאת ההימנעות היא עלייה במפלס הפשע והאלימות. כך ברהט, כך במאה שערים. זה לא בדיוק כמו אזורים בלוס אנג'לס, שהמשטרה פשוט מעדיפה לא להיכנס אליהם. אבל גם לא לגמרי שונה.

אפשר היה לזהות את הדפוס הזה בתקופת סגרי הקורונה, שבה, מצד אחד, כולם התלוננו על היעדר אכיפה, ומצד שני, בכל פעם שנעשה ניסיון אכיפה התעמתו אזרחים עם שוטרים בטענות שונות ומשונות על אכיפה מיותרת, או בררנית, או ממוקדת היכן שנוח. הפוליטיקאים גלגלו את האחריות למשטרה, שלא אוכפת מספיק. וכשהמשטרה אכפה, מיהרו לגנות אותה – פעם מנהיג חרדי בגלל אכיפה ברחוב החרדי, ופעם מנהיג חילוני בגלל אכיפה נגד מפגינים בבלפור.

המשטרה לא תוכל לפתור את בעיית האלימות במגזר הערבי. והיא לא תוכל לכפות לימודי ליבה על בתי ספר במגזר החרדי. והיא לא תוכל לעצור את הקטטות בערים מעורבות. לא בלי תקציב. לא בלי גיבוי. לא בלי הכרה בכך שאכיפה היא פעולה של אלימות כבושה ברישיון. זו פעולה שמטרתה למנוע מאזרחים לעשות את מה שהיו רוצים לעשות, וכדי להשיג אותה צריך לייצר הרתעה, קרי, לטעת בציבור את התחושה שמי שפועל נגד החוק ייתקל בכוח נגדי ולא בתגובה רפה.

כך המפגינים הממהרים לחסום כביש בכל עת שמתחשק להם (כן, גם אם אתם מפגינים נגד אגף השיקום, זו לא סיבה שתוכלו לחסום כביש). כך הצעירים הערבים הסוטרים ברכבת הקלה, או מכים רב שנוי במחלוקת ככל שיהיה ברחובות יפו. כך הצעירים היהודים שמרשים לעצמם להכות ערבים במרכז ירושלים, או פעילי הליכוד שתוקפים ומקללים בלי מורא את רעייתו של חבר כנסת. כך המשפחות האוגרות כלי נשק צה"ליים בביתם לשימוש בשמחות ובנסיבות אחרות.

רוצים משטרה? תנו לה גיבוי לפעול. תנו לה כלים. תנו לה חבל – כולל אישור לשימוש בכוח. לא, זו לא טענה בעד אלימות משטרתית. המשטרה צריכה להיות נחושה וקשוחה, ולדאוג ששוטריה יהיו עד כמה שאפשר מאופקים. כן, זו הכרה בכך שמשטרה שלא יכולה להפעיל כוח, משותקת מפחד המצלמות והרשתות החברתיות, משותקת מפחד הפוליטיקה הפופוליסטית והצדקנות התקשורתית, לא תוכל להשליט סדר. זה עד כדי כך פשוט.

סטיית תקן (צילום: ללא)סטיית תקן (צילום: ללא)

סטיית תקן

1. את השיעור החשוב ביותר בפוליטיקה למדו השבוע ערביי ישראל. הם למדו מה אפשר לעשות בכוח פוליטי כאשר משתמשים בו היטב. הם למדו שיש להם דרך להשפיע. הם צפו באירוע כזה בהתרחשותו, ואז שמעו את מי שהוביל אותו, מנסור עבאס, מתאר את מהלכיו בקור רוח של רוצח שכיר. לא, הוא לא מחויב לגוש השינוי. על כל הצבעה יצטרכו לדבר איתו שוב. לכל תמיכה יהיה תג מחיר. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה. אם צריך להמר, עבאס הרוויח השבוע עוד 2־3 מנדטים ברחוב הערבי. אם צריך להמר, מה שעבאס עושה יחייב את הפוליטיקה של המגזר כולו לשידוד מערכות.

2. סמוטריץ' הוכיח השבוע שהוא עד כדי כך דבק באידיאולוגיה שלו, שהוא מוכן לטרפד הקמתה של ממשלת ימין. עכשיו יבוא המבחן של הצד השני - המשותפת, מרצ, העבודה. כל אלה יידרשו לפשרות מורכבות כדי לאפשר הקמה של ממשלת בנט־לפיד. האם יתברר שהשמאל העמוק פחות מחויב אידיאולוגית מהימין העמוק? או שמא יתברר שהקיצונים בשני הצדדים גוררים את ישראל לבחירות חמישיות.

3. השבוע נחגוג, מי שיחגוג, מאה ימים לכהונתו של ג'ו ביידן. בסך הכל, הציבור האמריקאי מרוצה ממנו. לא כולו כמובן, אבל שיעור ניכר למדי. השוואה בין מצבו של ביידן למצבם של נשיאים קודמים באותו שלב בכהונה מלמד שהוא בפוזיציה טובה מזו של רובם. מה שמזכיר, שאנחנו מחכים לכם באתר המדד שתבואו ותשיבו על שאלות על ביידן וישראל (themadad.com).

4. בסוף השבוע שעבר פורסם באתר המדד גם דירוג ראשי ממשלת ישראל, כלומר, מי הציבור חושב שהיה טוב, ומי הציבור חושב שהיה פחות טוב. לא במפתיע, את הציון הגבוה ביותר מקבל דוד בן־גוריון. את הציון הנמוך ביותר מקבל אהוד ברק. נתניהו חמישי מתוך 12 ראשי הממשלה. אחרי בן גוריון, בגין, אשכול ושמיר. כן – שמיר. זה היה קצת מפתיע (לטובה).

השבוע השתמשנו במידע ונתונים של גאלופ, 538, פיו, המכון למדיניות העם היהודי, המכון לדמוקרטיה, אתר המדד.

tguvot@maariv.co.il