חמש שעות, זה ציר הזמן שבו נהגתי למטולה בערב יום העצמאות. כל העולם ואשתו היו בכבישים, כל הפרות געו במוווו והכבשים פעו, כי גם ידעו שאו־טו־טו הם על המנגל. עם ישראל רעב. הווייז השתולל, הוסיף זמנים ושינה נתיבים, ואני הפסקתי להאמין בו מזמן. רק כיפוש התעקשה להיות הנווטת: "אל תתווכח עם מיליארד דולר. הם יודעים מה הם עושים", היא טענה.

מפה לשם הווייז הוביל אותנו להר טורען בדרך לכביש 65. לא היינו לבד, היו שם עוד אלפי מכוניות. הפעם אחרונה שהייתי בג'בל הזה הייתה לפני יותר מ־40 שנה, בקורס בצבא. נסענו במהירות ממוצעת של 15 קמ"ש והתחלתי לזהות אתרים במשעול, סיפרתי לאישה. השמש התחילה לשקוע, היא הייתה עייפה וביקשה: "מאמי, בלי חפירות נוסטלגיות עכשיו. לא מעניין אותי איזה סוג פרח ובן כמה העץ. אני רוצה להגיע".

רק משום שהתבגרתי כבר נשארתי בנתיב ולא ביצעתי פנייה לאחור הביתה. רק דביל כמוני יוצא מהבית ביום העצמאות, כאשר כל השבטים שלנו נודדים צפונה, לאיזו פיסת כנרת או ארוחת בוקר גלילית אל מול הרי גולן. אני אף פעם לא לומד מטעויות, זו הבעיה שלי.

הגענו. כל הציבור התרכז בחגיגת עצמאות עם זיקוקים והופעה מרהיבה של אומן בעשור התשיעי לחייו, והם היו מבסוטים אש. אותי עניינה הפקת הענק של מירי המחוננת בטקס בהר הרצל. כאילו אנחנו קוריאה הצפונית של קים ג'ונג־און, נכנס הזוג המלכותי שלנו לרחבה. זה לא טקס של רה"מ אלא של יו"ר הכנסת, אבל המחוננת החליטה לפני שלוש שנים להפקיע את האירוע לטובת הבוס שלה. למה מי הביא חיסונים ושלום? מי?

צפיתי באירוע עם רמבו, חבר שלי, שהוא במאי פרסומות, וגם הוא בזבז חמש שעות בדרך והתעייף. הוא חייך בייאוש. "גברי לוי עשה את השטויות האלה לפני 30 שנה. אין ממה להתלהב", הוא פסק, והוא מבין בזה. "שמו קצת לדים, קצת פירוטכניקה של הניינטיז, תלבושות, בקיצור בכל סרטון פרסומת בחו"ל משקיעים יותר, וההבדל שם שיש גם יצירתיות. אנחנו פרימיטיביים, קוף, בתימן אפשר היה להתלהב מזה, כאן ממש לא".

"למה ככה כואב, רמבו", אמרתי לו תוך כדי שאני מתפוצץ מצחוק. "תראה את יריב לוין, איך הוא מדבר יפה ערבית שלמד ב־8200. נכון שיש לו כריזמה של עציץ, אבל הוא מזכיר לי את אידי אמין דאדא. אנחנו רשמית רפובליקת בננות". אגב, הקצינה מהעדה האתיופית שהחזיקה את המיקרופון בשביל לוין, הייתה יפהפייה מדהימה. היא פשוט ריתקה את הצופים למסך, ללא שום קשר לבלה־בלה של לוין, שכמובן דיבר על חיסונים. לא הבנתי מה עושה שם יעל בר זוהר. היא עשתה דרך מהסדרה "רמת אביב ג'", אם כי מנחת טקסים היא לא, והיא גם לא תהיה. אבל כמו בפרסומת של וירג'יניה סלימס: היא עשתה דרך ארוכה.

ההכנות לטרף הפרות והכבשים החלו למחרת בארוחת הבוקר. זה מומלץ לבקר מהמנגל כדי שיהיה לו מה לאכול בבטן שלנו: ירקות, גבינות וביצים. שלוש שעות אחר כך נפתח המנגל. היו עליו כמויות של בשר שמתאימות לפלוגה של גולני. אבל אנחנו רק עשרה אנשים, כולל גיאצ'ו שאוהב כנפיים. הרבה כנפיים. אני אכלתי מעט, רק שתי קציצות קבב ותפו"א אפוי עם קצת סלט.

אני ממש לא צמחוני, אבל קשה לי עם הזבח הזה, שכל העם חייב לחגוג את עצמאותו בבליסה. האדם הוא הטורף הגדול בטבע, כי הוא טורף גם כשאינו רעב, מחשש שאולי יהיה רעב.

אחרי החג, בדרך הביתה, עצרנו בחיפה ליומולדת של אייל. אשתו החליטה שזה יהיה ביקב מקומי, ולפיכך נשכר אוטובוס מתל אביב, כי אנשים שותים יין. המקום יפה, באמת, הכיבוד החלבי היה מדהים, יין אני לא שותה. גם כששתיתי, והרבה, יין לא עשה לי כלום. אז הקפדתי על סודה, והגברים הסתודדו עם כוסות יין לבן ואדום. הנשים הלכו להצטלם מול הנוף של הכרמל, במעלה המדרגות.

יגאל אמר שהוא מצפה לנס. "אם אשתי מתרסקת על המדרגות וסוגרת, זה יהיה גדול. רק בלי כאבים, אני לא רוצה שיכאב לה". התפוצצנו מצחוק, יגאל אמר שנסים לא קורים סתם, צריך לעשות משהו כדי שזה יקרה. "אשתי צעירה", הוא הסביר לנו, "היא עדיין קפיצית ואתלטית. מקסימום היא תשבור איזו יד או רגל, ואז התיק ייפול עליי, לטפל בה. רק אם אתם מבטיחים לי מוות מיידי אני מוכן". שאלתי את יגאל בשביל מה הוא צריך את זה: האישה תלך, ילדים לטפל בהם, טראומה ועניינים. "עזוב אותך משטויות, קוף. מה שלא מחסל, מחשל. אני כבר לשבעה מתייצב עם אמא חדשה בשבילם, וזה רק בגלל שאני נחמד ואמפתי, ולא ארצה להביא אותה גם ללוויה".

נזכרתי בסבא צ'לו, אבא של פולו, עם האג'נדה שלו לחיים: "למה להחליף אישה, שלומק'ה? תוסיף, תישבע בי, אני מרשה לך". שאלתי אותו אם ה"תוספת" היא אופציה. "לא, לא, זה לא יקרה", אמר יגאל, "בקושי עם אחת אני מסתדר. זה לא קל, אתה יודע. בוא נחכה שהטבע יעשה את שלו", הוא סיים, התפוצץ מצחוק וגמע את כוס היין בלגימה אחת.

יום העצמאות ה-73 למדינת ישראל (צילום: אבשלום ששוני)יום העצמאות ה-73 למדינת ישראל (צילום: אבשלום ששוני)

אז נגמרו החגים, ואנחנו שוב בחגיגות הכיסאולוגיה באגם הדרעק. המקום אינו תפקודי, כי ביבי הפסיד בקרב על הוועדה המסדרת. אז אין אגם דרעק, אין ועדות, לא עובדים. כולם בפארטיה, וזה עולה גרושים באמת, קצת יותר מ־20 מיליון שקל בחודש, לא כולל משרדי ממשלה שאין להם שרים, מנכ"לים ועוד. אנחנו כמדינ'ע בגירעון פעוט של כטריליון שקל. כן, זה אנחנו אומת הסטארט־אפ שביבי הצהיר שהיא הכלכלה החזקה בעולם.

אולי הוא צודק, אני אין לי מושג בסכומים כאלה, אולי זה באמת גירעון של פרוטות. אבל העייסק תקוע. אי אפשר להרכיב גועליציות, ופתאום נכנס לתודעה האירוע של משאל עם. לא עברנו כזה משאל ב־27 במרץ? כנראה שלא, כי צריך חדש, וזה עולה גרושים, בחיי, אולי עוד 2.5 מיליארד שקל, אחרי שכבר שרפנו 10 מיליארד על פארש. אבל הדרך, הדרך למשאל הזה היא סטנד־אפ של רמאות, וסיט־דאון־טראג'די במציאות. נכון שנפתול הגבר הוא שרלטן שרוצה לנהל את המדינ'ע עם 275 אלף מצביעים מתוך יותר מארבעה מיליון, אבל הדרך. אישית גם איני משוכנע שהוא רוצה, כי לי נראה שהוא נורא פוחד מביבי, מיאיר, מגדעון ומאיווט. אבל הוא אומר שהוא רוצה.

מצד שני המופעים של ביבי קובעים שיאים ברמת הפתטיות. האיש לא מוכן לשקול אפשרות שהוא עוזב את בלפור, על אף שאינו מסוגל להרכיב ממשלה, כי רמת האמון בו מצד שותפיו הטבעיים אפסית. זה לא מונע ממנו להאשים את בנט: "יש לו אמביציה בלתי נשלטת, לכוח ושררה". הוא באמת אמר את זה, אני נשבע. רה"מ שלנו לא רואה אף אחד ממטר רץ, והוא לוקה בשכנוע עצמי שרק הוא יכול לבצע את הג'וב.

הוא לא מפסיק לזעוק שהעם בחר בו, ומתעלם לחלוטין מהמציאות שלפיה העם נתן יותר מנדטים לגוש אנטי־ביבי. מה לעשות? צריך להחליף את העם, או למנוע זכות הצבעה משמאלנים, מימניים שהצביעו לסער ולליברמן, וכמובן מערבים. אולי עוד מעט קט יחליטו על זה. עד שיחליטו, הוא סגר את העייסק, המדינ'ע לא מתפקדת.

גורמים מטעמו מציעים שותפות בגועליציה, ושוכחים את מה שקרה כאן בתחילת השנה עם כחל"ב, זה כאילו לא היה. אחרי נאומו ההיסטרי ביום רביעי, צייץ יאיר לפיד: "לשמוע את נתניהו מדבר על אי־קיום הבטחות, על לרמות את הציבור שממשלה פריטטית היא בעיה... אין גבול לנוכלות".

איני מתלהב מיאיר ומיכולתו לנהל את האירוע שנקרא ישראל, אבל כאשר הוא צודק, הוא צודק. ביבי לא מפסיק לרמות אותנו, גם אם הספונג'דור שלו, שמעון ריקלין, אמר אתמול לינון מגל ובן כספית: "ביבי הוא איש של אמת". עדת המאכערים שמקיפה את ביבי לא מפסיקה לעבוד. הנה השבוע שוחזר המופע של מאי גולן ביום הולדתו ה־70 של רה"מ מאוקטובר 2019: "אם לא תמשיך להיות רה"מ, צעירים רבים יירדו מהארץ".

למה מחכים הצעירים, אני באמת לא יודע. שינוי בתפיסה המלוכנית לא נראה באופק.
עוד ארכי־מאכער ורב־ספונג'דור, יעקב ברדוגו, שמחזיק בשבי את גללי־צה"ל כשליח בלפור, קרא גם הוא קריעה גדולה: "בנט וסער מוזמנים לפרוס לציבור מה התוכנית ביום שלאחר הקמת ממשלת שמאל (סער, ליברמן ובנט, זה שמאל בבלפור. כל מי שלא רוצה להיות שותף של ביבי זה שמאל) בנושאי ההתיישבות, המערכת המשפטית ותוכנית סינגפור. מה התוכניות?".

ואני שואל את הארכי־ספונג'דור מה התוכניות של ביבי לגבי מערכת המשפט? הוא כבר פרס אותן? הוא כבר אמר למישהו מילה על התוכניות? ומה התוכניות על ההתיישבות? כמה התנחלויות הוא יקים? הוא כבר אמר, הוא התחייב, הוא הקים?

בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

בקיצור תעשיית הרמאות, ההונאה וגניבת הדעת בשיאה. חבל רק שזה קורה ביחידה צבאית, שמזנה את עצמה לדעת בבסיס עם מאות חיילים שמשרתים את האג'נדה של ביבי/ברדוגו. מבטיחים לנו הבטחות שהתחנה תיסגר, אולי תעבור לבעלות פרטית עם תדר אחר, לא ציבורי, אבל זה עוד לא קורה.

בלשכת הרמטכ"ל מ־פ־ח־ד־י־ם להנחית את פקודת המבצע. אם בסוגיה פעוטה כזו מתלבטים ומהססים, מה הפלא שטיל קרקע־אוויר מתפוצץ בשטח פתוח ליד דימונה, מבלי שההגנה האווירית שלנו יודעת עליו? כנראה שהאיראנים שיגרו את הטיל לקניון באזור, ולא לכיוון הכור, אז ויתרנו על זה. בשביל מה להתאמץ?

אתמול בערב הייתה אמורה תוכנית "עובדה" לשדר תחקיר מיוחד על יהודה משי זהב, יו"ר זק"א לשעבר. לפי תחקיר בעיתון "הארץ" משי זהב ביצע לכאורה עשרות עבירות מין בקטינים, נשים וגברים, ולכאורה התנהל כטורף אנושי.

לפי ראיונות שקיימה אילנה דיין לתוכניתה, מעשיו, או חלקים מהם, היו ידועים לשורה של אנשי ציבור, מחוקקים וצמרת משטרת ישראל. לא נעשה כלום בעניינו, עד לפרסום התחקיר של "הארץ". רק אז בוטלה מועמדותו לפרס ישראל על הקמת זק"א וניהול הארגון.

בנוסף לראיונות רדיופוניים לקראת התוכנית, שודרו בימים האחרונים בקשת קדימונים לקראת השידור. אתמול בבוקר ניסה משי זהב לשים קץ לחייו. צוות רפואת חירום של איחוד הצלה, הצליח להחזיר לו את הדופק, והוא הובהל לביה"ח שערי צדק. הצוות הרפואי נלחם כדי להציל את חייו.

האמבולנס עוד לא הספיק להגיע מפסגת זאב לשערי צדק, כאשר המאכערים של החניוקים התחילו לעבוד בשיא המרץ כדי למנוע את שידור התוכנית. הם מתעלמים במתכוון מעשרות קורבנות התקיפה המינית של משי זהב, טוענים לחפותו כל עוד לא הועמד לדין, ובכלל מאשימים את הטיפשורת ששפטה אותו בעצמה.

אחת מאלה שגויסו לקמפיין נגד שידור התוכנית היא אושרת מועלם, כוננית באיחוד הצלה, שהגיעה לביתו של משי זהב אחרי שיחת הטלפון של בנו שהזעיק עזרה. לדבריה היא ישבה עם אשתו שהייתה המומה, בעת שחבריה טיפלו בהחייאה של בעלה. היא דרשה בקול, מול המצלמות, להימנע משידור התחקיר. ומה קורה עם הקורבנות שהתלוננו והופיעו מול המצלמות של "עובדה" ו"הארץ"? הם לא המומים? לא נגרם להם נזק בלתי הפיך? משפחותיהם לא המומות?

אבל אחרי שהגברת אושרת הסבירה לכתבים שגם היא עובדת בטיפשורת (רשת 13) הכל היה ברור. היא אינה מייצגת רק את האינטרס של צער משפחתו של משי זהב, יש לה עוד כמה אינטרסים. הרשתות מלאות בתכתובות של כל מיני רבנים ומאכערים מטעם, אבל אני מקווה שקשת 12 תחליט את ההחלטה הנכונה, ותשדר את התוכנית, במועד מאוחר יותר. צער בני משפחתו של משי זהב מובן לנוכח הטראומה, אבל יש כאן עוד עשרות אם לא יותר קורבנות, שסבלו לכאורה ממשי זהב, גם להם מגיע לומר את דברם. בנוסף כדאי שנראה ונשמע איך משטרת ישראל דואגת למקורביה, שמחזיקים את אנשי המודיעין מעודכנים במה שקורה בשטח.  

במקביל לטרגדיה הזו, ממשיך איציק סעידיאן להילחם על חייו. בעוד הוא מאושפז בטיפול נמרץ בשיבא, משרד הביטחון מנסה להחיש את הרפורמה בטיפול בפגועי הנפש. פתאום כולם נחפזים ורוצים לשנות. שלשום התראיינה שופטת מחוזית בדימוס בחדשות 12, וסיפרה כי לפני 13 שנה ניסו ראשי הוועדות המקצועיות באגף השיקום לשנות פסקי דין שכתבה. לדבריה, הם ביקשו להיפגש איתה, ולאחר שסירבה פנו אליה בכתב. אם זה לא שיבוש הליכי משפט, איני יודע מה זה כן שיבוש.

היא לא סיפרה אם דיווחה להנהלת בתי המשפט, אבל היה קל להבין איך מתנהלת המערכת. כאן לא תהיה רפורמה, אולי למראית עין, לתקופה קצובה. המדינ'ע לא רוצה לשלם לחייליה שנפצעו בקרבות, ואם כן משלמים, אז כמה שפחות. יש בתקציב הביטחון כסף לפנסיות מכובדות לקצינים ונגדים שמשרתים בעורף, עם תוספת אחוזי פרישה מטעם הרמטכ"לים, אבל פרוטזה רובוטית לקטוע רגל, זה יקר נורא. שיתנייע בכיסא גלגלים, מה קרה?

בקיצור, לא יקרה כלום. כאשר כסף ויהודים נפגשים בוועדות, המערכת מנצחת. כפי שנאמר: אם חייל נכה משתין על המערכת, המערכת נרטבת. אבל אם המערכת החליטה להשתין על החייל הנכה, הוא טובע, או במקרה של סעידיאן, מצית את עצמו. זה המצב.

ביתו של יהודה משי זהב בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)ביתו של יהודה משי זהב בירושלים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

נ.ב.
הסרטון שעשה לי את השבוע היה קריסת הרצפה בדירת קרקע ברחוב אשתאול ברמת גן, בעקבות בולען בעומק שלושה מטרים שנפער במקום.
לא הפסקתי לצחוק, צפיתי בו עשרות פעמים. באזור חופרים את המנהרות לרכבת הקלה. גם אם מספרים לנו שזה בגלל עבירת בנייה של קבלן בבית סמוך, אני לא מאמין למילה. יהיו לנו כאן עוד הרבה מקרים כאלה. הרכבת הקלה בתל אביב לא תעבוד בעשור הקרוב.

הקשבתי ברוב קשב לראיון בתוכנית "איפה הכסף" ברדיו 103 עם מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב. היא אמרה שזה ייקח עוד הרבה שנים. כמה הרבה היא לא יודעת. המגישה, ענת דוידוב, הציעה לה לבטל את קנסות החנייה ואת חניות האוטו־תל, כי אין מקומות חנייה בעיר, אבל הגב' להבי נבהלה. "מה פתאום לבטל את קנסות החנייה?".

אז זה מה שיש. העיר פקוקה, הפקקים יחמירו כי עוד לא התחילו לעבוד ממש על הרכבת, אבל חניה אין וממש לא תהיה. להבי מציעה להשתמש בתחבורה ציבורית, אבל לא ראיתי את מנהלי האגפים בעירייה עוברים לרכיבת אופניים או לתחבורה ציבורית. אם חולדאי ואנשים ינועו בעיר בתחבורה ציבורית או באופניים, אני משוכנע שגם חלק מהתושבים יחקו אותם.

אבל עד אז, אני מחכה לבולען הבא. תהיה כאן תעלת בלאומילך. איך אפרים קישון הגאון ידע לפני עשרות שנים באיזו רמת חלטורה תנוהל כאן העיר הלבנה.
 
tguvot@maariv.co.il