עלייתה ונפילתה המיידית של הסופר־ליג, ליגת הכדורגל של הקבוצות הבכירות ביותר באירופה, עוררה אמוציות אדירות, שחרגו בהרבה מתחום הספורט. הרעיון היה, בקיצור נמרץ, לקבץ את 15 מועדוני הפאר של הכדורגל האירופי שינהלו ביניהם ליגה סגורה, בתוספת של עוד חמש קבוצות. ליגה שבה אין יוצא ואין בא. כלומר מקומן של הקבוצות משוריין מראש, אף קבוצה לא יכולה לרדת ליגה ומנגד - אף קבוצה אחרת לא יכולה להתקבל אליה.

המתח היחיד הוא בשאלה מי תגיע למקום הראשון בכל עונה. זה בניגוד לליגת האלופות הקיימת, שעל הזכות להתקבל עליה מתחרות - כל שנה מחדש - כל הקבוצות באירופה שזכו בכתר האליפות בארצן. המיזם המהפכני הזה, שהיה אמור לספק לקבוצות שכבר היום מרוויחות הרבה כסף, הרבה הרבה יותר כסף, קרס בתוך ימים ספורים. בעיקר בגלל לחץ ציבורי אדיר שהחל בדרג האוהדים, והתפשט לתקשורת בכל רחבי היבשת. והטענה הייתה פשוטה - הסופר־ליג הורגת את העיקרון המקודש של תחרותיות, בעבור בצע כסף.

לא פלא שעם היוודע דבר נפילתה אנחות הרווחה נשמעו למרחוק, מלוות בססמאות כמו “הספורט ניצח את הכסף הגדול". ומיד, מנגד, הגיעו גם קולות הציניקנים. אלה שאומרים - בצדק מסוים - שגם בליגת האלופות הנוכחית הכסף הוא שמדבר. ושלמרות ההזדמנות התיאורטית שיש לכל קבוצה להשתלב בה, הרי שבפועל מדובר במועדון סגור, שרק מניין קטן וקבוע של קבוצות נותן בו את הטון. ותמיד מדובר בקבוצות העשירות והחזקות.

כשבוחנים את הטענות האלה בפועל, מגלים שהן נכונות בעיקרן. גם היום, הכדורגל המודרני נשלט כמעט כולו בידי הכסף הגדול ולא מהווה דוגמה לתחרות אמיתית. אבל יש הבדל אחד מהותי בין ליגת האלופות והסופר־ליג - התקווה. ומדובר בהבדל קריטי. נכון, בדרך כלל רק הקבוצות הגדולות והשבעות מתברגות במקומות הראשונים של המפעל. אבל די אם אחת לכמה שנים תצליח קבוצה צנועה בהרבה להגיע שם להישגים, כדי להסעיר את דמיונם של אוהדי הכדורגל. ע"ע שחטאר דונייצק האוקראינית, שהבקיעה שלישייה לרשת ריאל מדריד הענקית. ולחלופין, מחוץ לליגת האלופות - לסטר סיטי, מועדון אנגלי צנוע, שזכה באליפות המדינה הסופר־יוקרתית בשנת 2016, והקדים בכך מועדונים גדולים ועשירים בהרבה. נבחרת יוון האפורה, שזכתה באופן סנסציוני בטורניר היורו של 2004. או מועדון עירוני קריית שמונה, שזכה באליפות ישראל בכדורגל ב־2012 כנגד כל הסיכויים. ועוד.

אם תרצו, זה יושב בדיוק על אותו עיקרון של תוכניות הריאליטי המוזיקליות. הסיכוי הקטן הזה, שיש שיגדירו כאשליה, להפוך לסיפור סינדרלה. להגיע לאודישנים כחיילת אלמונית מקריית גת, ולצאת בסוף העונה כדמות הכי מפורסמת במדינה. ברובם המכריע של המקרים, באמת מדובר בסוג של בלוף. האנשים שמתפרסמים לרגע מתאדים שבועות ספורים אחרי שזכו לכותרת. ומשנה לשנה המתמודדים הרציניים הם כאלה שכבר הגיעו מרקע מוזיקלי מקצועי, כלומר - לא באמת מדובר בתחרות פתוחה ושוויונית. ובכל זאת, תמיד יש הסיכוי הקטן לגלות את האנדרדוג הזה, שיגיע משום מקום ויגנוב לנו את הלב. ובגלל אותו סיכוי קטן, רק בגללו, מיליונים עדיין מוסיפים לדבוק בתוכניות האלה.

שלישיית הגמר הראשונה של ''כוכב נולד'' (צילום: גדי קבלו)שלישיית הגמר הראשונה של ''כוכב נולד'' (צילום: גדי קבלו)


כל זה קורה כי גם הריאליטי המוזיקלי וגם התחרות בעולם הכדורגל יושבים בדיוק על שורש הקיום שלנו. איש לא מאמין באמת באגדות על בחירה חופשית, או על כך שכל אדם יכול לקחת את גורלו בידיו. מרגע היוולדנו, הגורל שלנו נשלט בידי נתונים אובייקטיביים שאינם בשליטתנו. מוצא, מצב סוציו־אקונומי, מקום מגורים, טיב היחסים בין ההורים ועוד ועוד. ברוב המקרים, כשאתה בוחן את היחס בין נקודת המוצא של אדם ובין מעמדו הנוכחי בחיים, לא תגלה דברים בלתי צפויים. אבל לעתים רחוקות בכל זאת תופתע. וההפתעות האלה הן תמצית התשוקה של הקיום האנושי. כי בלעדיהן לא היו בחיים תקווה או עניין. הכל היה ידוע מראש, צפוי עד לזרא, ללא יכולת לשנות. בקיצור, כמו עונה טיפוסית של הסופר־ליג, מנוחתה עדן.

על הסכין

פסטיבל הג'אז באילת, שהתקיים בסוף השבוע הקודם, היה סוג של נס מעצם קיומו. פסטיבל מוזיקלי ראשון מסוגו בעולם בעידן פוסט־הקורונה. היה חשש שמגבלות התקופה - הצגת תו ירוק בכניסה, איסור התגודדות מול הבמה וגו' - יפגעו משמעותית בחוויה, אבל זה לא קרה. שילוב של ארגון נכון וטונות של רצון טוב מצד הקהל.

ובאותו עניין. לא מעט ביקורת נמתחה על הפסטיבל, שאירח אומנים כמו יסמין מועלם, נגה ארז, הדג נחש, רביד פלוטניק ואחרים, שלא נתפסים כ"ג'אזיים". מה שמשיב את השאלה הנצחית - מהו ג'אז? אם מדובר, כמו שאני סובר, ביכולת אלתור, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה, אז כל השמות האלה מתאימים בול לפסטיבל.


הסדרה “המפקדת" של כאן 11, שזוכה לשבחים רבים וכבר זכתה לעונה שנייה, היא באמת ממתק מענג. ומה שאני אוהב בה במיוחד הוא הליהוק. יש בה לפחות עשר דמויות נשיות בולטות, וכולן מגולמות בידי שחקניות אלמוניות כמעט, ומעולות אחת־אחת. ניגוד מוחלט, כמעט מתריס, לתרבות הסלבס הנוכחית, שרק הופך את הסדרה לאמינה עוד יותר.