אילו הייתי שרת החינוך, הייתי דואגת לכך ששני מקצועות ייחשבו למקצועות חובה. האחד, מטעמים ברורים ומובנים, הוא חינוך פיננסי. אילו היה כזה, סביר להניח שמרבית משקי הבית בישראל לא היו מתבוססים במינוס טובעני, כי חינוך פיננסי בא לומר שני דברים עיקריים: צריך לחיות ממה שיש, לא ממה שאין. ופוזה אי אפשר להוון, ולכן אסור בתכלית לתת לה לנהל את הכספים, גם אם פלוני מרגיש איש חשוב ועשיר כשהוא נוהג ברכב משועבד לבנק עד גיל 185.

כידוע, רעיון צמצום ההוצאות הוא נחמד וחשוב, אבל לא פחות חשובה השאיפה להגדיל את ההכנסות ולקבל יחס ותמורה הוגנים בעבודה. והנה הגענו למקצוע השני: זכויות העובדת והעובד. גם פה יש לי יסוד סביר להניח שהרבה מאוד מקרים של ניצול וביזוי היו נמנעים, אילו רק היה נלמד מקצוע כזה בבית הספר.

אני חושבת שהפעם הראשונה שהבנתי שאני מוכרחה לעמוד על זכויותיי כעובדת הייתה אז, בגלידרייה. כל מי שבילה במרכז ירושלים בערב יום העצמאות בשנים שלפני האינתיפאדות, ידע לספר שלא היה מקום לזוז. מלמעלה זה נראה כמו חוות נמלים צבעונית. הייתי בת 16, אחרי משמרת של 12 שעות ומאות ליטרים של גלידה. העין שלי כמובן לא על בעל הבית שעשה פדיון מהחלומות, אבל אני מרגישה צורך לציין שהקופה לא הפסיקה לצלצל.

בחצות, בסוף המשמרת, בזמן שקרצפנו את הרצפה והברקנו את הוויטרינה, כבר עבר רחש בין הצוות. כולנו חשבנו שיהיה נחמד אם בעל הבית ייתן לנו תוספת על המשמרת העמוסה והארוכה, אבל אף אחד לא העז להגיד מילה. ראינו בתוספת בונוס חביב. לא חובה שלו. מצד שני, היינו בני 16. זו לא הייתה התעמרות חלילה, אבל ניצול היה פה גם היה. פשוט לא היה מי שידריך אותנו.

שנים לאחר מכן הגיעה אליי שמועה על כך שעובדים ברשת קמעונאית גדולה אינם זכאים להפסקות. ניגשתי לאחד הסניפים ותפסתי לשיחה את אחת הקופאיות. היא הייתה מאוד מבוהלת ואישרה בלחש שזה באמת כך. "לא אוכל, לא פיפי, לא כלום. אנחנו עוד מילא. לכי תראי את השירותים של הגברים". יצרתי קשר עם בעל הרשת, הצגתי את עצמי ושאלתי אותו על שלילת הזכות להפסקות בזמן העבודה ולמה העובדים שלו צריכים, מחילה מכבוד הקוראים, לעשות את צרכיהם בשירותי "בול פגיעה", כמו בחורים הכי נידחים בעולם.

התשובה שלו הייתה משהו כמו "לאאאא, את לא מבינה! הפסקות יש בסוף העבודה, וה'בול פגיעה' זה כי ככה העובדים הערבים מעדיפים. ככה הם רגילים". נשבעת שכך ענה. חזרתי אל הקופאית. אמרתי לה: "תתאגדו. אל תיתנו לו לרמוס אתכם ככה. יש לכם זכויות". חיברתי אותה לעורכת דין לענייני עבודה ולעמותה שתעזור להם, אבל זה לא עבד. הפחד מפני פיטורים היה כבד בהרבה מהצורך לשמור על זכויות בסיסיות. ככה זה כשמתרגלים לרעיון שזכויות שמורות רק למפונקים. מתאפקים, לפעמים כל החיים.

רגע לפני שבלוטות היוהרה יתחילו לפעול, אני רוצה להזכיר שניצול והתעמרות הם לא נחלתם של מקצועות מסוימים. קחו לדוגמה מחזה מוזר וסדיסטי מבית היוצר של עורך ראשי בעיתון גדול, שהייתי עדה לו: בכנס חצי שנתי הוא הציג על גבי מסך גדול שערי גיליונות שהגדיר כ"גרועים", "מטומטמים" ו"מביכים", מול שערים "מצוינים". כל הנוכחים באירוע המשונה הזה היו עיתונאים, כלומר כאלה שאמורים לדעת דבר או שניים על זכויות.

בהפסקה ניגשתי אליו ואמרתי לו שכעורכת בעיתון אני חושבת שאסור שמופע האימים הזה יישנה. שהוא חייב לעצור את זה כאן. הוא הקשיב לי, והמופע אכן לא חזר על עצמו בנוכחותי, כי קיבלתי בעיטה בוולה בערך שבוע אחרי. הדבר המפתיע באמת היה הפער בין התגובה של מבוגרים ממני לתגובה של צעירים ממני למה שקרה שם. הצעירים טענו שכולם היו צריכים לעזוב את האולם ולא לתת לו במה. המבוגרים אמרו שהשתגעתי. שככה לא זורקים עבודה טובה. הם באמת ראו בזה "עבודה טובה", למרות ההשפלות החוזרות.

אילו הייתי שרת החינוך, הייתי דואגת לכך שהסיפורים של המנוצלות והמנוצלים יתועדו. אם אפשר, בצילום. שיראו את פניהם ואת פני המעסיקים המנצלים. קל למצוא את ההורים שלנו ואת עצמנו שם. בקשר לילדים שלנו, זה סיפור אחר.

הנה, רק השבוע שמעתי נערה צעירה מספרת שהיא לא חוזרת מהחל"ת לבית הקפה שבו עבדה, עד שישפרו את זכויותיה. "לא יפה? שיקפצו לי", אמרה לי. "פחות יפה לנצל אותנו. את יודעת כמה פעמים ביקשנו יפה שישפרו לנו את התנאים? זה לא עזר. אז הנה, שילמדו עכשיו". היא לא יודעת, אבל אני בונה עליה ועל חבריה. מסתכלת עליהם מהצד, מספרת לחבריי, לומדת ממנה וכותבת על זה טור בעיתון. מי יודע, אולי יום אחד גם ניישם.

לצפות בכוכבים (צילום: עיצוב: סיון טולדנו)לצפות בכוכבים (צילום: עיצוב: סיון טולדנו)

קריאה ראשונה

אף ששתיהן גדלו באותו פרבר סיני אמריקאי, מון היא כל מה שכריסטין, ילדה צייתנית ואדוקה, איננה. למון יש רוח חופשית ואומנותית, היא אימפולסיבית, מגדירה את עצמה כבודהיסטית, ולמרות זאת, כשמון ואמה עוברות לגור ליד כריסטין, היא כובשת לאט ובהדרגה את הלבבות של כולם. דווקא השוני שלה מפלס לה מקום למרכז. השתיים הופכות לחברות הטובות ביותר, מתכוננות לתחרות כישרונות, ומון אפילו משתפת בכך שיש לה חזיונות יוצאי דופן, שבהם יצורים שמיימיים מדברים אליה מהכוכבים.

והנה, תפנית בעלילה: למון, כך מתגלה, יש גידול במוח. כל זה ועוד מתרחש ב"לצפות בכוכבים", הרומן הגרפי של ג'ן ואנג, מיוצרות הקומיקס המצליחות בארצות הברית. היא יודעת על מה היא כותבת ומה היא מציירת: כשהייתה רק בת 6, התגלה אצלה גידול במוח בדיוק כמו של מון. 35 שנה נדרשו עד שתשב לכתוב ולצייר את החוויה שעיצבה את ילדותה, והיה משתלם לחכות ליצירה מלאת תקווה ואהבת אדם.

"לצפות בכוכבים" מאת ג'ן ואנג, הוצאת כנרת. מאנגלית: דנה טל. 84 שקלים

פארק נאות קדומים (צילום: איתי בלסון)פארק נאות קדומים (צילום: איתי בלסון)

המלצתרבות

לרגל הימים המתארכים והמתחממים, בפארק נאות קדומים מציעים למשפחות להצטרף לטקסי קבלת שבת בטבע. בכל שבוע ייצא סיור בעקבות שולחן השבת - הדגן, התירוש והיצהר (לחם, יין ושמן). המשתתפים מוזמנים לטחון זרעי חיטה לקמח, להכין שקיות ריח נעים מהדסים, ולטייל בין כרמי הזיתים והגפנים.

בתום הסיור תיערך קבלת שבת מלווה בסיפורים, שירי שבת וזמר עברי על מחצלות מול בריכת השקמים. המעוניינים יוכלו להישאר בפארק ולערוך פיקניק שישי משפחתי. לרשות המטיילים שולחנות פיקניק, שירותים ותאורה מסודרת.

קבלת שבת בפארק נאות קדומים, שישי 17:30־ 19:00. משך הפעילות כשעה וחצי. 38 שקלים מגיל 3