אחרי שנים של צפייה בסדרות שחזו את סוף העולם, הערצת גיבורי־על שעפים מגגות של גורדי שחקים, האזנה לפודקסטים על גוג ומגוג ותבהלות תנ"כיות שהדירו שינה מעיניי בילדותי לצד קריאת נבואות זעם של פילוסופים ידועים - אפשר לומר בפה מלא שאנחנו נמצאים בטווח האפוקליפטי של ההיסטוריה.
האפוקליפסה כאן, כמעט כמו שהבטיחו לנו. אם כי לא נעים לי לומר שזו אפוקליפסה נוחה במיוחד. אנחנו דור מפונק, דור הכורסה והזום. זה לא שיש אסטרואיד נוסח ארמגדון שמאיים להשמיד את כדור הארץ, אפילו העשרת האורניום של האיראנים והטיל שעף לפה בטעות מסוריה לדימונה לא מצליחים לערער את שלוותי או את אזור הנוחות שלי.
זה לא שאני מעוניינת לאתגר את המציאות בהתרסה הבאה, אבל נדמה שכל מה שמשרת את המלחמות בעידן הנוכחי הוא בעיקר מלחמת תודעה. "הכל בראש", כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, או "דיבורים כמו חול" כמו המשפט העממי הידוע. איומים, הפחדות, הגזמה, הם הרי עושים את שלהם יופי, כולנו ראינו איך זה עובד נהדר בשנה החולפת. אז למה להרוג סתם, ולבזבז כסף ונשק ותחמושת כשאפשר פשוט לאיים? רק לאיים. צועקים "זאב זאב", ובסוף כשמגיע זאב, מסתבר שהוא תן תועה מפארק הירקון שאיבד את הדרך.
לא בכדי מתוכנת המין האנושי להתרגל לכל דבר, גם לתקופות רנסנס וגם למלחמות עולם ואפילו למגיפות. אם כי אין ספק שאנחנו הרבה יותר טובים בהתמודדות עם מלחמות. לתחושתי, ככל שהעידן מודרני יותר, כך הייאוש בטרגדיה נעשה נוח יותר, אולי כי עם השנים רף הריגוש שלנו נעשה כל כך גבוה, עד שנדמה ששום רעידת אדמה או צונאמי לא יזעזעו את אמות הסִפים האנושיות. האנושות הייתה צריכה משהו חדש, משהו מיסטי, משהו מרגש והוליוודי כדי למלא את מצברי תאוות הסבל שלה. היא קיבלה, אבל תכלס זה לא באמת הספיק לה.
אותנו, יהודים בכלל וישראלים בפרט, אי אפשר לזעזע. יכולת ספיגת האסונות שלנו היא כל כך גבוהה, עד שאנחנו צריכים להמציא את הז'אנר מחדש. אפילו האיומים לא ממש עובדים עלינו כשמדובר במלחמה קונבנציונלית שאנחנו רגילים אליה. כך שמוזר שהמגיפה הצליחה לזעזע אותנו. בניו אייג' קוראים לזה יציאה מאזור נוחות, לא רק של החיים עצמם אלא גם מאזור הנוחות של הפחד.
מדינת "קטן עלינו" נשאבה לטראנס מפחיד ומערער, אבל גם מרגש. אחרת אי אפשר להסביר את הצורך בקיומה של תקשורת שפועלת גם כגוף בידורי השואף להחזיק את צופיו במתח ובחרדה מתמדת, כמו מתוך סצינה תיאטרלית מינימום של "המלך ליר".
שלא תטעו, אלה לא רק אנחנו. נראה שכלל המין האנושי, אותו דור האפוקליפסה הנוחה בכל מקום בעולם המערבי, זקוק לריגוש ולדרמה על בסיס יומי כמשהו להיאחז בו, שייתן טעם לחיים הנוחים מדי שיצר לעצמו. הוא נשאב לפמפום ולהעצמה עד לקתרזיס בפסגת הפחד. מה יקרה עכשיו? מי הבא בתור למות? ובין בטן־גב שאוטוטו תוכלו לעשות בתאילנד, תזכרו לא להיכנס יותר מדי לאזור נוחות, כי וריאנט חדש וקטלני בדרך.
תנשמו עמוק, כי אנחנו מבטיחים לכם שאחרי הפרסומות נחזור לחנוק אתכם בחזרה, לא לפני שנאכל לכם את הראש במשדר מיוחד וחגיגי לכבוד האסון. איזה כיף, באמת לא הייתה פה דרמה יותר מדי זמן, נהיה משעמם לא? אבל היי, אל תתלוננו, נדמה לנו שאתם גם קצת אוהבים את זה. אתם נהנים, כן? כי לא שמענו אתכם אומרים "לא", לא ביקשתם שנפסיק. אתם מצביעים בשלט, מנהלים יחסים בהסכמה ובשתיקה, לא שואלים יותר מדי שאלות בדיוק כמו שאנחנו אוהבים אתכם. כנועים, קטנים ומפוחדים. אז אם אלה החיים, כך נחיה. ואם אפשר, נפיק מהם גם את המיטב. איך? פשוט, כל עוד הפחדה היא שם המשחק, לא נדליק יותר טלוויזיה.