נבירה בארכיונים תמיד מעלה אוצרות גנוזים. בתקופת הקורונה היה לי הרבה זמן לחטט בשקיות חומות גדולות שבהן אחסנתי קטעי עיתונות וצילומים ישנים, קלסרים עם כתבות שלי מאז פורסמה הידיעה הראשונה שלי בעיתון "חדשות הספורט" (1962), שבה דיווחתי על משחק של מכבי ר"ג מליגה ב', דרך כתבות ב"העולם הזה", "ידיעות אחרונות", "חדשות", "מעריב", "מוניטין", עיתוני נוער, עיתוני סטודנטים ועוד.

כמה מהתמונות שבהן אני מצולם בחברת ראשי ממשלה במהלך עבודתי העיתונאית גרמו לי להרגיש קצת הערכה עצמית על כך שמעולם לא התחנפתי, התרפסתי או הזלתי ריר כשהייתי בקרבתם, תופעה שמאפיינת היום מספר הולך וגדל של אנשים העובדים בתקשורת, שהפכו לשרתים עלובים של ראש הממשלה, שרים לו שירי הלל ולפעמים מלווים את עצמם בגיטרות ועיניהם בוהות במנהיג בהערצה, כאילו היו בני טיפש עשרה והוא כוכב רוק עולמי.

לצערי, פגישה עם ראש הממשלה מנחם בגין בשארם א־שייח' תועדה אך התמונה לא הגיעה אליי. זו הייתה הפגישה המרגשת ביותר שהייתה לי עם ראש ממשלה. היא התרחשה לאחר פגישת בגין עם נשיא מצרים אנואר סאדאת בשדה התעופה של שארם. הייתי אמור לדון עם בגין בקיפוחם של "הרווקים" תושבי שארם בענייני הפיצויים. הייתי עם בגד ים סליפ וגופייה, יחף ומגודל שיער. בגין הג'נטלמן הפולני היה לבוש חליפה ומעונב כהרגלו, למרות החום.

עד לאותה פגישה כיסחתי את בגין הפוליטיקאי בכל הזדמנות. בשל שערי הארוך בגין שאל אותי אם אני נציג הרווקים או הרווקות, אני כיסחתי אותו על הלבוש שלו, שלא מתאים לחום הנורא שהיה בסיני. הדחקות עוררו את צחוקם של הסובבים, ואז בגין לקח אותי לצד, והתנצל שלא יוכל להקדיש לי זמן ואמר כי הוא מבקש לדחות את השיחה משום שאשתו עליזה חולה מאוד והוא חייב להגיע אליה במהירות. בגין היה מענטש, אנושי, חם. הוא נפרד ממני בלחיצת יד והודה לי על ההתחשבות. מאותה פגישה לא אמרתי מילה אחת רעה עליו, בעיקר מכיוון שהוא התגלה בכל גדולתו. בניגוד להטפותיו הסכים להחזיר שטחים ולעשות הסכם שלום עם מנהיג שאותו האשים קודם לכן בשיתוף פעולה עם הנאצים.

עם הצלם נחום גוטמן עשיתי תרגיל לראש הממשלה לוי אשכול, כשיצא מישיבה סגורה לתקשורת בבית מפא"י ברחוב הירקון בתל אביב. הוא זרק לעברי "לוז מי חופ מיט דה נארשקייט" (עזוב אותי מהשטויות - נ"ז). בכמה מקרים, כשהייתי בקרבתו התגלה לי אשכול כאדם חביב, מין סבא'לה חמוד.

לוי אשכול, נתן זהבי (צילום: נחום גוטמן)לוי אשכול, נתן זהבי (צילום: נחום גוטמן)

אהוד ברק התארח אצלי באולפן רדיו 103 הישן, כדי לדבר עם מאזינים בתיווכי. זה היה שידור חי, בלי הנחות, בלי התחנפויות. הוא חטף בראש ממאזינים. השידור הזה לא עשה לו טוב. פגשתי אותו בכמה הזדמנויות, באחת מהן ירדתי עליו בעניין התעלמותו מפנייה לעזור לבני כהן, מי שהיה איתו ביחידה, נקלע למצוקה והיה צריך עזרה. ברק לא נרתם. עד היום אני נוטר לו טינה בגין העניין הזה.

נתן זהבי, אהוד ברק (צילום: זיו קורן)נתן זהבי, אהוד ברק (צילום: זיו קורן)

על אריק שרון הייתה לי תמיד ביקורת קשה, עד שהכרתיו אישית. הפתיעו אותי הרבה תכונות שלו שלא התאימו לתדמית שנוצרה לו. הוא התגלה לי כאדם מנומס באופן מחריד, עד שנאלצתי לרסן את הג'ורה שלי וחלילה לא לפלוט מילה גסה או קללה בנוכחותו. האיש שהצטייר בעיניי תמיד כמו בולדוזר אגרסיבי שדורס כל דבר שניצב בדרכו, היה חובב מוזיקה קלאסית ואומנות. חקלאי בנשמה, איש של עבודת אדמה. בכמה פעמים שישבתי איתו השתנתה דעתי עליו מהקצה אל הקצה.

עם ארבעת האישים שהבאתי כדוגמה מעולם לא שוחחתי בטלפון, לא הלכתי לאירועים שלהם, לא התארחתי בביתם. את כל זאת אני אומר בגלל הקטע המביך שקורה לאחרונה, כשאנשי תקשורת הפכו למשרתים של ראש הממשלה, עושי דברו, אנשי תעמולה בגרוש, מאושרים כשהם מקבלים שיחה שבה המזכירה של המנהיג מודיעה להם שהמנהיג רוצה לשוחח איתם אם הם פנויים. הם תמיד פנויים.

הייתי בין אלו שגולדה מאיר אמרה עליהם "הם לא נחמדים". היא לא ידעה שבין הפנתרים השחורים היו גם כמה פעילים "אשכנזים". יצא לי כמה פעמים לצלם אותה במסגרת העבודה. בכל הצילומים גיליתי אישה שפניה מקרינות עצב ובדידות. אחרי "הם לא נחמדים" כיסחתי אותה בכל הזדמנות שהייתה לי באמצעי התקשורת. במבט לאחור אני מרחם עליה, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא, כמו רבים מראשי המדינה, לא הבינו מה מתרחש בחצר האחורית של ישראל. הם לא הבינו את שפת הרחוב, לא ידעו מה זו מצוקה, מה זה להמתין לטיפול רפואי או לחכות שעות שיענו להם בטלפון מאחד המוסדות האמורים לשרת את הציבור. הם לא היו משרתי ציבור, הציבור היה בשבילם לא יותר מקול בקלפי בזמן בחירות.

גולדה מאיר במסיבת עיתונאים, מלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה''ל)גולדה מאיר במסיבת עיתונאים, מלחמת יום הכיפורים (צילום: דובר צה''ל)

מנסור מלך ישראל

אני רואה את המראות, שומע את הקולות, ונפעם. הפוליטיקקים שטינפו, לכלכו, השמיצו והוקיעו את מנסור עבאס מחבקים אותו, מנשקים אותו, מתלחששים איתו, מצטלמים איתו, מי היה מאמין. למי תודה למי ברכה על המהפך הגדול? למלך ביבי, שגם הוא כמו יריב לוין, מירי רגב, אמיר אוחנה ונפתלי בנט נעשה אחוק, סחבק עם "תומך הטרור" הערבי. נכון ליום רביעי בערב, על פי מנסור מלך ישראל, "הערבי הרע" שהפך במגעים הקואליציוניים ל"ערבי הטוב", יוחלט מי יהיה ראש ממשלת ישראל.