זה היה אמור להיות שבוע הגרעין האיראני של ישראל בוושינגטון, ריכוז מאמץ של בכירי מערכת הביטחון בניסיון להשפיע על האמריקאים ועל ההסכם המתגבש. אבל לזירה הפלסטינית היו תוכניות משלה וכמו בפעמים רבות, ההתפתחויות הבוערות בזירה הזו השתלטו על סדר היום.

אין יותר סמלי מכך שהרמטכ"ל רב־אלוף אביבי כוכבי, שראה בביקור המתוכנן בוושינגטון אירוע חשוב מאוד בעיתוי הנוכחי, נאלץ לבטלו בשל ההסלמה בירושלים וברצועת עזה. לעומת ניהול המערכה מול איראן, שבה מתיימרת המערכת המדינית־צבאית לטעון כי היא מנהלת אסטרטגיה צבאית ודיפלומטית סדורה, בכל הקשור לזירה הפלסטינית, אפילו יומרה לניהול מדיניות סדורה אין.

בנתק המדיני המוחלט שנמשך כבר כמה שנים בין ירושלים לרמאללה, ניהול היחסים מול הרשות הפלסטינית מוטל על מערכת הביטחון. התכלית היחידה היא יציבות ביטחונית ושמירה על השקט.

השבועיים האחרונים ממחישים את הבעיות האסטרטגיות של מדינת ישראל בזירה הפלסטינית: כאשר מופר השקט ונגד ישראל מופעל לחץ באמצעים כוחניים וטרור, הממשלה פועלת במדיניות של כיבוי שריפות, עד להסלמה הבאה, עם פוטנציאל גדול להתקלחות גם בימים הקרובים.
גם למערכת הביטחון, מהמשטרה ועד השב"כ וצה"ל, יש הרבה לקחים להפיק מהימים האחרונים.

במערכת הביטחון ובצה"ל אומרים כי ירושלים היא זו שהפעם, באופן כמעט תקדימי, הציתה את האש גם ברצועת עזה. לכן, גם לאחר ירי של 36 רקטות בערב שבת, המליץ צה"ל לדרג המדיני להגיב באופן מאופק מאוד, וקודם לטפל בירושלים - ה"גנרטור" שמעביר את חשמל ההסלמה לזירות האחרות.

זהו טיעון הגיוני ורציונלי, אבל צריך לשאול איפה הייתה המערכת המדינית־ביטחונית לפני כן. האם התקיימו דיונים בין הדרג הצבאי והמדיני? האם נערכו ישיבות קבינט? והאם הצבא והשב"כ ידעו לספק את המודיעין והאזהרה האסטרטגית כי אנחנו מתקרבים להסלמה בשל המצב המתוח בירושלים?

בפועל, מדינת ישראל התעוררה להבין את עומק הבעיה בירושלים רק לאחר 40 רקטות בעוטף עזה, והניסיון למנוע הסלמה בעזה עבר דרך פתיחת שער שכם ומאמץ להרגיע את המצב בירושלים. הפוך על הפוך. כשאין מדיניות ואין ניהול מסודר, הצד השני מבין שהישגים מישראל לוקחים בכוח. בטווח הזמן המיידי השקט אולי חזר, אבל הוא כבר מזמין את הסיבוב הבא.

אבל מעבר לחמאס ולשיקולים של מערכת הביטחון, אירועי השבוע בממשלה הוכיחו עד כמה ממשלת המעבר הזו אינה כשירה לנהל מבצע או מלחמה ברצועת עזה. מחדלי הקבינט של צוק איתן ב־2014, המשברים, ההדלפות והדם הרע שהיה שם עלולים להתגמד אל מול קבינט 2021 אם זה יצטרך לעמוד למבחן.

אין בדברים הנאמרים כאן כדי להפוך את סדר הדברים. לצד הטעות החמורה של המשטרה בשער שכם, בסגירת המדרגות והטענה השגויה שנטענה על ידי המפכ"ל יעקב שבתאי, כי לכאורה כך נהוג מדי שנה ברמדאן, צריך גם להדגיש כי האלימות הקשה וטרור סרטוני הטיקטוק, שבמהלכם הוכו יהודים בידי ערבים ממזרח ירושלים, החלו עוד הרבה לפני כן.

גם האלימות מידי יהודים והפעולות של ארגון להבה תרמו להגברת המתיחות, כך שלא מן הנמנע שגם ללא פרשת שער שכם, המהומות היו מתפרצות מסיבה אחרת. כך או כך, את האלימות והטרור אסור לקבל, אין לו כמובן כל הצדקה.

אבל לצד זאת, נראה כי ישראל איחרה להבין את משמעות הבעיה המתפתחת, לא נערכה לזליגת האירוע לזירות נוספות, ולצד הביקורת המוטחת במשטרה, הכי קל לזרוק את האחריות רק על כחולי המדים. לטובתם צריך לומר כי הם ידעו לצנן את השטח, כך שהמצב לא הוביל להסלמה משמעותית יותר.

פנקס שמקרב מלחמה

"אין לחמאס אינטרס בהסלמה בעזה", זהו אולי אחד המשפטים השגורים ביותר בפי בכירי מערכת הביטחון בשנים האחרונות, כאשר ישראל מתקרבת לעימות מול הרצועה.

לכאורה, המשפט הזה היה אמור להיות נכון במיוחד בעת הזו: חמאס עסוק מאוד בבעיות פנים, במצב הכלכלי ובקורונה - וישראל היא זו שמסייעת, מעודדת ואף מתווכת בהגעה של תרומות וסיוע מהעולם. הכסף הקטארי דופק כמו שעון שווייצרי, ולכאורה אין לחמאס סיבה להפנות את שסתומי הלחץ לעברה של ישראל.

ולמרות כל זאת, השבוע האחרון מוכיח שוב כי הפרשנות המערבית שניתנת בישראל למשפט "אין לחמאס אינטרס בעימות", מתורגם בערבית בדרך אחרת. מבחינתה של ישראל, היה זה איתות כי היציבות הביטחונית בעזה אינה תלויה רק במצב הכלכלי ברצועה או במהלכים הקשורים לניסיון להגיע להסדרה ארוכת טווח. חמאס הבהיר השבוע כי הוא מוכן לקחת סיכונים מחושבים גם בעקבות אירועים שמתרחשים מחוץ לרצועה.

כמראה הפוכה בדיוק לדרך שבה מנתחים בישראל את חוסר הרצון של חמאס למלחמה ברצועה, זו גם התמונה בניתוח הצד השני את ישראל, מה שמתורגם לעתים מצד חמאס במתיחת הגבולות בירי רקטות קצרות טווח. הפעם, באופן מודע, בחר הצבא להבליג באופן כמעט מוחלט, כדי לנתק בין המתרחש בירושלים להידרדרות מהירה במצב הביטחוני ברצועה.

זו דרך מחשבה הגיונית ולעתים איפוק גם יכול להצביע על כוח ועל מחשבה מושכלת. אבל הבעיה היא שבהסתכלות אסטרטגית על 16 השנים האחרונות מאז ההתנתקות מרצועת עזה, ישראל יצרה במו ידיה מעין מחירון טווחים לרקטות, ופעולה צבאית נמדדת על פי מבחן התוצאה בלבד: ישראל באופן סיסטמתי עושה הבחנה בין טווחי השיגורים, עוטף עזה או תל אביב, בין זהות היורים, ואם הירי נעשה באישור או שלא באישור חמאס.

זה משגה אסטרטגי חמור, שמאפשר לחמאס בכל פעם מחדש לנהל מערכת לחצים על ישראל, וחמור מכך, מחזק בכך את הנרטיב שישראל מבינה רק כוח. הפעם, כאמור, הסיפור לא היה בעזה, אבל ישראל בהתנהלות שלומיאלית סיפקה למעשה לחמאס את הפרס, כאילו בזכותו ישראל התקפלה בירושלים.

בשנים האחרונות ישראל בלמה פעמים רבות הסלמה ברצועת עזה, גם במחיר של ביקורת ציבורית נוקבת, בשל שיקולים מדיניים או מבצעיים, אבל בעיקר מתוך תפיסה של מערכת הביטחון שגם לאחר מבצע או סבב הסלמה משמעותי, נחזור לאותה נקודה בדיוק. זאת בשל היעדר כל תוחלת מדינית.

אולי בעתיד ממשלה מתפקדת תצליח לקדם מהלך מדיני משמעותי יותר שייצב את המצב הביטחוני בדרום לתקופה ארוכה, אבל במקביל לדיפלומטיה מסובכת מאוד מול ארגון טרור דתי וקיצוני, לאחר 16 שנים של רקטות, שכאילו הפכו לצו גורל, ישראל תהיה חייבת להבהיר בצורה הרבה יותר משכנעת, באמצעות הפעלת כוח, שאין משוואות טווחים. אין הבדל בין רקטה שנופלת בעוטף סמוך לגדר לבין ירי לעבר המרכז. ואין הבדל בין שיגור כושל, כזה שיורט, לכזה שפגע במבנה וגרם לנפגעים.

את מבחן התוצאה שקבעה ישראל בדרום מנצלים היטב ארגוני הטרור ברצועה. ישראל רוצה להימנע ממלחמה בעזה, אבל לא פעם דווקא המדיניות הפנקסנית הזו היא שמקרבת את ההסלמה הבאה.
 
tguvot@maariv.co.il