אין זה סוד שהפוליטיקה הפנים־פלסטינית נשענת ומסתמכת על הפעולות של ממשלת ישראל. לעתים הדברים קשורים ליריבות בין פת"ח וחמאס, לפעמים ליריבות פנים־ארגונית. אפילו אירועים אסטרטגיים כמו פרוץ האינתיפאדה השנייה היו קשורים ליריבות הקשה בתוך צמרת תנזים־פת"ח, ולניסיונותיו של יאסר ערפאת להצר את צעדיו של "הילד הרע" של פת"ח, מרואן ברגותי. גם החלטת חמאס לחדש את פיגועי ההתאבדות הייתה על רקע התחרות מול פת"ח על אהדת הרחוב.

והנה השבוע שוב קיבלנו לפחות שתי דוגמאות מאלפות לתופעה הזו, שבה המאבקים הפוליטיים הפלסטיניים נשענים על המתרחש מול ישראל.
באמצע השבוע התראיין מזכיר הוועדה המרכזית של פת"ח ג'יבריל רג'וב לעיתון הירושלמי "אל־קודס". רג'וב, שנחשב לשושבין הפיוס מול חמאס (בעיקר מול סאלח אל־עארורי), מהלך שסלל את הדרך לבחירות בשטחים, אמר כי תנועת פת"ח נחושה לקיים את הבחירות לפרלמנט "בכל האדמות הפלסטיניות, ובראשן העיר ירושלים".

עוד בטרם התפרסמה ההודעה הרשמית בדבר ביטול הבחירות, הציג רג'וב קבל עם ועדה את הסולם שיאפשר ליו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) לרדת מהעץ שנקרא בחירות. רג'וב ניסה לומר בין השורות שללא אישור ישראלי לקיום. הבחירות במזרח ירושלים (תרחיש שלא יקרה מן הסתם), אין בכוונת פת"ח לקיים בחירות לפרלמנט. ישראל נמנעה עד כה מכל התייחסות לבחירות הללו, אך אבו מאזן ורג'וב כבר רתמו אותה בכוח לקמפיין ההסברה שקדם להודעה המתוכננת על ביטול הבחירות.

אבו מאזן, קריצה לביידן (צילום: פלאש 90)אבו מאזן, קריצה לביידן (צילום: פלאש 90)


הדוגמה השנייה קשורה לירי מעזה. ביום שישי שעבר הייתה זו חמאס שנשענה על העימות מול ישראל כדי לגרוף כמה קופונים במשחק מול פת"ח, באמצעות שיגור 36 רקטות בלילה אחד, בידיעה שהתגובה הישראלית לא תהיה קשה.

הפעולה, שנעשתה על ידי ארגונים אחרים אך בברכת הדרך של חמאס, נועדה להביך את הרשות ופת"ח ולהציג אותם במערומיהם, בעוד חמאס מצטייר כארגון שמגן על אל־אקצא ועל ירושלים. חמאס הבין את הפוטנציאל הפוליטי של גל האלימות בירושלים, עט על השלל, מיהר לשגר את הרקטות ולאיים כי לא יהסס להמשיך את הירי לעבר ישראל.

הגדיל לעשות ראש הלשכה המדינית איסמעיל הנייה - הגיבור הגדול שקם ועזב את הרצועה לפני שנים ומתגורר כיום בחו"ל - כשהצהיר שעזה מוכנה להמשיך ב"התנגדות" בכל האמצעים כדי להגן על ירושלים. אלא שברגע שהתגובה הישראלית הפכה למעט יותר נוקשה והתלווה אליה איום מפורש בדבר תגובה קשה, והנה הפלא ופלא ההצהרות של חמאס נעלמו.

חמאס, שהבין כי פניו של אבו מאזן לביטול הבחירות לפרלמנט לנוכח הפיצול העמוק בפת"ח, החליט לנצל בכל זאת את המומנטום שנוצר מבחינתו סביב ירושלים כדי להציג את הרשות ועבאס בעליבותם. ואכן מבחינת הציבור, הרשות הפלסטינית כבר לא באמת קיימת. ההסלמה סביב ירושלים הדגישה עד כמה פת"ח ואבו מאזן אינם רלוונטיים, בעוד חמאס, שמבקש לכאורה לגרום לתגרה מול ישראל, מצטייר כמי שמייצר מאזן אימה מולה.

וכך שוב ישראל מוצאת עצמה בלית ברירה במוקד מערכת הבחירות הפלסטיניות. ואם חמאס עושה שימוש בישראל, אז מדוע שפת"ח לא יציל עצמו וישתמש באליבי הישראלי כדי להימנע מתבוסה בבחירות? למעשה, מי שמבקש למצוא הסברים להסלמה האחרונה בין עזה לישראל צריך לחפש אותם ברמאללה ובירושלים.

השאלה הגדולה עוד יותר היא איך מצאנו את עצמנו (כמעט) בסכנת הסלמה בירושלים, בגדה ובעזה, עם גינויים מרחבי העולם הערבי ובכלל זה מבת הברית החדשה שלנו, איחוד האמירויות, בגלל כמה סטירות וסרטוני טיקטוק.

אפקט של הסלמה
מאז 1967 ושחרור מזרח ירושלים מוצאת עצמה ישראל, בתכיפות של אחת לכמה שנים, מופתעת מעוצמת הרגישות ופוטנציאל הנפיצות של העיר ושל הר הבית מבחינת האוכלוסייה הפלסטינית והערבית. והנה, באורח לא מפתיע, גם הפעם הופתענו.

כמעט בכל שנה, חודש הרמדאן מביא עמו מעשי אלימות של מוסלמים כלפי יהודים בשטחים או במזרח ירושלים. במקום להיערך בהתאם, משטרת ישראל שוב מצאה את עצמה עומדת נדהמת לנוכח מעשי אלימות שהפכו למעין גל אופנתי של סרטוני טיקטוק, שבהם נערים פלסטינים שמבקשים להוכיח את גבריותם האבודה תוקפים באלימות יהודים ומתעדים עצמם. הסרטונים הללו יצרו זעם רב ובצדק בקרב הציבור הישראלי. הם הזכירו תקופות אפלות ואזורים רוויי אנטישמיות, שם הותקפו יהודים רק בשל היותם יהודים.

אולם במקום שתירשם תגובה קשה של המשטרה, מלווה בפעילות חכמה של מארבים, פעילות חשאית ועוד (זו הגיעה, אבל באיחור של כשבוע), מי ש"הגיב" היו אנשיו של בנצי גופשטיין. וכך התהלוכה של אנשי להבה, עם מאות יהודים שקוראים קריאות גזעניות ועל הדרך משלהבים כמה בני ישיבות חרדים ופוגעים בכל ערבי או רכוש ערבי שנקרה בדרכם, יצרה כמובן את האפקט ההפוך בצד הפלסטיני. זה לא הרתיע אף אחד, רק הלהיט את הרוחות.

לכך צריך להוסיף את מה שמתפרש בצד הפלסטיני כהתגרות ישראלית מכוונת במזרח העיר בשבועות האחרונים: הכניסה של מתנחלים לבתים בכפר סילואן, ההשתלטות על בתים בשייח' ג'ראח, האיסור על ישיבה בכניסה ל"באב אל עמוד" (שער שכם), ובקיצור - בצד הפלסטיני היה מי שכבר הריח את חומר הנפץ ואת ההישג שניתן להגיע אליו באמצעות הלהבות בירושלים. ולמישהו הזה קוראים חמאס.

איסמעיל הנייה (צילום: רויטרס)איסמעיל הנייה (צילום: רויטרס)


במילים פשוטות, גופשטיין עשה שימוש בסרטוני הטיקטוק של האלימות הפלסטינית כדי לשלהב את הרוחות ולהוציא הפגנה סוערת שכללה אלימות נגד פלסטינים. חמאס עשה שימוש בסרטונים שתיעדו את גופשטיין כדי להדגיש את נחיצותו "להציל את ירושלים", ואז נתן את האור הירוק לשיגור הרקטות. רובן נחתו בשטח פתוח, אך כך או כך, חמאס לא באמת היה מעוניין בהסלמה אלא רק באפקט של הסלמה. וכאמור, מי שהרוויחו מכל המהלך הזה הם הקיצונים משני הצדדים, שלא בפעם הראשונה נשענים זה על זה כדי ליצור סביבם תמיכה.
המפסיד הגדול

המפסידים הגדולים מאירועי השבוע האחרון הם ללא ספק פת"ח והעומד בראשו אבו מאזן. ביום שלישי התראיין לקול פלסטין חבר בוועדה המרכזית של פת"ח, סברי סיידם, ואמר כי "לא יהיו בחירות ללא ירושלים". את הטריק הזה ההנהגה הפלסטינית כבר ניסתה בבחירות של 2006, אך אז הסכים ראש הממשלה אהוד אולמרט לעמוד בהתחייבות שנתן אריאל שרון לממשל האמריקאי, שלא להפריע לקיום בחירות דמוקרטיות פלסטיניות. כעת פת"ח אפילו לא המתין להודעה ישראלית רשמית, אף ששיווע לה. הוא פשוט הבהיר שאין אישור ישראלי לקיום הבחירות בירושלים, ושזו העמדה שנמסרה לרשות בערוצים השונים.

אלא שאם רצה אבו מאזן לקיים את הבחירות, הוא היה עושה זאת, ואפילו בקלות, בהצבעה בקלפיות בכפרים שמסביב לירושלים כמו א־רם, עיזריה, אבו דיס ואחרים. ההתעקשות של רג'וב על המונח "העיר ירושלים" נועדה להבהיר זאת. אבו מאזן הבין את מה שאמרו לו רבים מאנשיו, כמו גם שלל פרשנים ועיתונאים שעוקבים אחר הזירה הפלסטינית מקרוב: ללא אחדות שורות בפת"ח, חמאס ינצח בקלות בבחירות.

אבו מאזן, שניסה להפגין נחישות רבה מול יריביו האפשריים, כולל מול אחיינו של יאסר ערפאת נאסר אל־קידווה, מול אנשיו של מוחמד דחלאן ואפילו מול מרואן ברגותי, הבין, במילים הכי פשוטות, שהם אינם סופרים אותו. אל־קידווה, דחלאן ובמידה מסוימת ברגותי התעקשו להתמודד ברשימה עצמאית מול הרשימה הרשמית של פת"ח, בהבנה מלאה שאם לא יתקפלו, אבו מאזן ופת"ח ישלמו על כך מחיר יקר. בנקודת הזמן הנוכחית נדמה שהבכירים הללו כבר לא מהססים לפעול, מכיוון שאבו מאזן עושה בתנועה כבשלו ומוביל אותה לעוד ועוד כשלים והפסדים. אין ספק שביטול הבחירות יגרום לפת"ח לשלם מחיר בפוליטיקה הפלסטינית. הצרה היא שגם קיום הבחירות עתיד היה להוביל לתבוסה צורבת, שספק אם פת"ח היה יכול להתרומם ממנה.

הנשיא הפלסטיני, שיהיה בעוד חצי שנה בן 86, אם להשתמש במשל העברי המפורסם, אכל את הדג המסריח, חטף את המלקות וגורש מהעיר. רק שבמקרה שלו הוא מתעקש לדבוק בכיסאו כבר יותר מ־16 שנים ולהתבצר במוקטעה ברמאללה. אבו מאזן הוא שאימץ את המדיניות של רג'וב שדחף לפיוס מול חמאס ובחירות, הוא שהקשיח את הקו מול יריביו הפוליטיים וממשיך באובססיה שלו נגד מוחמד דחלאן, והוא גם זה שהרחיק מעליו את אנשיו של ברגותי, המועמד הפופולרי ביותר בגדה לבחירות לנשיאות. רק כאשר הבין את עומק הפיצול בפת"ח, אל מול האחדות המרשימה בחמאס, הבין אבו מאזן כי פני פת"ח להפסד.

כיצד ביטול הבחירות ישפיע על המצב בשטח בגדה, ואולי חשוב יותר - מול עזה? קשה לחזות לאן יובילו הדברים, וכמובן שהדבר תלוי גם במציאות בירושלים. אך קשה לראות כיצד באופן מודע חמאס ירצה בהסלמה רבתי מול ישראל לנוכח פעולה של אבו מאזן. גם יחיא סנוואר וחבריו לצמרת הארגון מבינים שאי אפשר להאשים את ישראל בכל דבר ולהוביל למלחמה, בשעה שאבו מאזן נושא באחריות המלאה לביטול הבחירות.
גם בגדה קשה לראות כיצד פורצת אינתיפאדה שלישית או הסלמה בקנה מידה נרחב בגלל ביטול הבחירות.

הפלסטינים ידעו לשמור על שקט יחסי ב־16 השנים האחרונות ללא בחירות, אז מדוע שכעת המצב ישתנה? הסלמה של ממש בגדה עלולה בהחלט להתרחש, אך לאו דווקא על רקע קיום או ביטול בחירות. הסבירות הגבוהה יותר היא שאירוע סביב ירושלים והר הבית, וכמובן אלימות יהודית, הם אלה שיכולים בקלות להדליק מחדש את חבית חומר הנפץ הישראלית־פלסטינית.
סיבות לדאגה

ארגון זכויות האדם "Human Rights Watch" פרסם השבוע דוח מיוחד בן 213 עמודים שבו הוא מאשים מפורשות שבישראל מתבצעים "פשעים נגד האנושות", וכן בניהול מדיניות אפרטהייד נגד הפלסטינים. כותרתו: "הסף נחצה: הרשויות הישראליות ופשעי האפרטהייד והרדיפה".

ניתן לשער שרבים בצד הישראלי יתייחסו לדוח האחרון כמו גם לדוחות אחרים (ולעתים בצדק) כעוד ניסיון אנטישמי לפגוע בלגיטימיות של מדינת ישראל. דובר משרד החוץ מארק רגב האשים את הארגון בהאשמות שקריות ובהיותו אנטי־ישראלי באופן מגמתי. אחרים יטענו "למי אכפת". אולם בסופו של דבר, דוח שכזה הוא רק עוד נדבך במגמה המדאיגה שמסתמנת נגד ישראל במישור הבינלאומי. אלה כבר אינם ימי הנשיא טראמפ, והמטרייה האווירית שניתנה לנו עד לפני מאה ימים וקצת מתחילה להיעלם. וכאשר הדוח הזה מתפרסם ב"ניו יורק טיימס", עם פירוט מלא והסברים, אז כן, זו כבר אכן סיבה לדאגה.