הטור המלא של קלמן ליבסקינד

אלימות היא עניין רע? היא משהו שראוי לגינוי? היא התנהגות שצריך להוקיע? לכאורה, התשובה פשוטה. כמובן. למה רק לכאורה? כי אירועי השבועיים האחרונים הזכירו לנו - לא בפעם הראשונה, וכנראה גם לא בפעם האחרונה - שבתקשורת הישראלית ההתייחסות אל האלימות נובעת קודם כל מהשאלה מי נוקט אותה. כמו בכל סבב של אלימות ערבית, הכלל העיתונאי הפשוט קובע שאין ערבי רע, יש ערבי שרע לו. ואם ערבי תוקף יהודים ביפו, משליך בקבוקי תבערה בירושלים, או קורא קריאות תמיכה בחמאס באום אל־פחם, כנראה שאיזשהו יהודי עשה משהו לא בסדר. וככל שהיהודי הזה שונה יותר במראהו ובתפיסת העולם שלו מהמיינסטרים התקשורתי – והרב אליהו מאלי, ראש הישיבה ביפו, הוא רק דוגמה אחת - כך ההבנה לאלימות נגדו תהיה רבה יותר. זו הנוסחה. היא עובדת כמעט תמיד.

החיילים של מוחמד דף

קחו את ההתפרעויות האלימות האחרונות בירושלים. מי אחראי להן, לפי ממוצע הדיווחים והראיונות בתקשורת? הערבים שהתפרעו? מה פתאום. מי שאחראי להן הן הגדרות שהמשטרה הציבה על המדרגות בשער שכם. הגדרות אשמות. שבוע שלם עוסקת התקשורת בניפוח הקשקוש הזה. עזבו כבר את זה שהערבים מתפרעים כאן אחת לתקופה, ובפעמים הקודמות שהם עשו את זה - לא היו על סדר היום שום גדרות. עזבו גם את זה שגם אחרי שהוסרו הגדרות, המשיכו להתפרסם סרטונים ועדויות על קבוצות של ערבים שהמשיכו לתקוף יהודים.
אבל באיזה עולם טענות של מישהו על התנהלות לא נכונה של המשטרה יכולות להוציא אותו טוב כשהוא נוקט אלימות? באיזה עולם יכולים עיתונאים לראות תמונות של מאות אנשים העומדים במרכז עיר הבירה, שרים שירי הלל לארגון טרור, תוקפים שוטרים וצועקים "אנחנו החיילים של מוחמד דף", לראיין אותם עם הבנה למצוקתם, ולהעניק למה שהם עושים את הכינוי הרומנטי "הקרב על המדרגות"?

חושבים שהמשטרה טעתה כשהציבה גדרות בשער שכם? אולי אתם צודקים, נו, אז מה? אני קיבלתי פעם דוח משוטר, שחשב שהוא ראה אותי מדבר בטלפון בנהיגה, ואני מצהיר בפניכם כאן שהדברים לא היו ולא נבראו. מישהו היה מקבל בהבנה אם הייתי משליך עליו בקבוק תבערה, בתגובה להחלטה המוטעית שלו? אבל כשמדובר בתקשורת ובערבים, הכל משתבש.

אין לך ערבי אלים, שאין לו סנגור עם תעודת עיתונאי. תמיד יש לאלימות הערבית הסברים. פעם זה הגדרות, פעם זה בנצי גופשטיין, פעם זה המגנומטרים. זוכרים מה קרה כאן אחרי שיהודים רצחו את מוחמד אבו ח'דיר? הרצח הזה זכה לזעזוע, לחלחלה ולגינוי ישראלי־יהודי ראוי מקיר לקיר, אבל כל זה לא הפריע לערבים להתפרע ולהשתולל ולנסות לרצוח יהודים ולפגוע בתשתיות של המדינה, מהנגב ועד הגליל, מהמשולש ועד ירושלים. כאילו כולנו, כל היהודים, היינו שותפים לרצח הזה. גם אז, ממש כמו היום, הצליחו כלי התקשורת שלנו להבין את ה"זעם". משהו בתקשורת שלנו, וזה לא חדש, מעוות מוסרית מהשורש.

שקרים ועיגול פינות

ומכיוון שלתקשורת לא נוח לצייר את הערבים כשונאים, כאלימים, או כאנטישמים, היא בוחרת לשקר, להעלים, לעגל פינות, כדי לקחת את הסיפור המאוד פשוט לדיווח - ולעקם אותו ככל שניתן. הדרך העיתונאית השגורה ביותר להגן על נפשו הרכה של צרכן התקשורת מפני המציאות, עוברת בדרך כלל דרך צנזורה עצמית על העובדות. או במילים אחרות, דרך ההחלטה לא לקרוא לילד בשמו.

וכך, דיווח על ערבי שפגע ביהודי, משהו שאמור להיות פשוט וקל להבנה, הופך איכשהו לחידון של חמיצר. למה להגיד ערבי? זה עלול להעליב. עדיף במקום זה לדווח על "צעיר", על "תושב האזור" או על "התוקף", ומי שיבין, יבין. קחו לדוגמה את הדיווח הזה, שנשמע ביום ראשון בבוקר בגלי צה"ל. אחרי אזכור אחד, אפרופו "העימותים במזרח ירושלים", של "עשרות פלסטינים" שיידו אבנים לעבר שוטרים סמוך לשער שכם, פירטה הכתבת את שאר רשימת אירועי הלילה. שתי מילים לא הופיעו ברשימה הזו. "יהודי" ו"ערבי". כך זה נשמע:
"בתחילת הלילה, שוטר משמר הגבול הותקף במהלומה בפניו על ידי תושב מזרח העיר בשער הפרחים. השוטר נזקק לטיפול רפואי, והחשוד במעשה נעצר לחקירה.

"במקביל, באירוע ברחוב דוד שבעיר העתיקה, הותקף אדם תוך שהועף מראשו כובע שהוא חבש. המשטרה עצרה לחקירה את החשוד.
"מאוחר יותר, בצומת רוקפלר, נורה זיקוק והושלכה אבן לעבר ניידת משטרה, וכתוצאה מכך נפגעו שני שוטרים במצב קל.
"במקביל, במהלך תהלוכה של עשרות רעולי פנים בעיסאוויה, החלו המתפרעים בירי זיקוקים.

"בנוסף, בפארק המסילה בירושלים, הותקף אדם על ידי שני חשודים. שוטרים שהגיעו למקום, עצרו את החשודים והם הועברו לחקירה.
"לעבר אוטובוס שהגיע מכיוון מודיעין לירושלים הושלכו אבנים בסמוך לצומת עטרות. נהג האוטובוס נפגע כתוצאה מכך בפניו ופונה לטיפול רפואי".

מה זאת אומרת "אדם" הותקף? מה זאת אומרת שה"חשודים" בתקיפתו נעצרו? מי האדם? מי החשודים? הרי יש כאן אלימות. האם לא חשוב שנדע איזה צד הוא האלים ואיזה הוא הקורבן של האלימות? וזה, כמובן, לא דיווח חריג. לכו לדיווחים של חדשות 12, ושל כאן, ושל גופי תקשורת אחרים. כך כמעט כולם.

הדוגמה המבישה ביותר השבוע, לפחות במה שהספקתי לצפות, הגיעה בכתבה של יוסי מזרחי בחדשות 12. זר, לו נחת ארצה היישר לתוך הכתבה הזו, לא היה מבין, גם במאמץ רב, שיש בעיה עם מה שהערבים עשו כאן השבוע. נתחיל בכותרת. "יוסי מזרחי יצא בעקבות המתיחות בין יהודים לערבים בבירה". סימטריה. לא ערבים אלימים. לא ערבים משתוללים. לא ערבים תוקפים יהודים. "מתיחות בין יהודים לערבים". מיד אחר כך נמצא מקור הבעיה. "האמפי הקטן הזה הוא הסיבה לסכסוך הפעם. בתקופת הרמדאן ערביי העיר נוהגים לשבת כאן כחלק מהטקס, לשבור את הצום, ואז לצאת לתפילה בהר הבית. אבל במשטרה חששו מהתקהלות שתיצור צוואר בקבוק, ואסרו על הישיבה".

מהכתבה היה ברור לגמרי מי אחראי למהומות, אליבא ד'ערוץ 12, ומי הקורבן שלהן. המשטרה אשמה, הערבים קורבנותיה. אחר כך מצא יוסי מזרחי עוד סיבה ל"גל האלימות שפוקד את עיר הבירה". בצד הערבי, הוא מספר, התעקשו שהכל התחיל לפני שבועיים בסילואן, "רגע אחרי שעוד 16 משפחות של מתנחלים עברו להתגורר כאן". מעניין להתעכב כאן רגע ולשאול את אנשי ערוץ 12 מה הופך יהודי שרוכש בית בירושלים, שטח ריבוני של מדינת ישראל, ל"מתנחל". התשובה כמובן ברורה. "מתנחל", בעיתונאית מדוברת, הוא איש שגר במקום שלא בא לנו שהוא יגור בו.

הלאה. מזרחי מראיין ערבי, שמספר לו איך המתנחלים לוקחים לו את הבית, ואיך הם נוטלים ממנו את החלומות שלו, ורק נתון אחד לא מופיע בכתבה שלו. שאותם יהודים, שאליהם התייחס מזרחי, רכשו את הבתים הללו בכסף מלא. הם לא גירשו אף אחד. הם לא זרקו אף אחד. הם לא לקחו את החלומות של אף אחד. אבל למה לתת לעובדות להפריע לנרטיב?

אגב, היה נחמד אם יוסי מזרחי היה מקדיש רגע לתהייה למה ערבים יכולים לרכוש דירה בפסגת זאב או ברחביה, ויהודים לא יכולים לרכוש דירה בכל מקום שירצו בירושלים. ובכלל, אם מזרחי היה פחות אמפתי לאלימות ולאלימים, הוא היה מגלה שנגד היהודים שגרים באזור של הערבי שאותו ראיין מופעל טרור על בסיס קבוע. אבל, כאמור, לעובדות לא היה הרבה מקום בכתבה הזו.

כך או כך, אחרי שסיים לראיין עוד נציג מעמותת שמאל שסיפר לו ש"המלחמה של ישראל היא מלחמה דמוגרפית נגד הפלסטינים בירושלים", סיכם מזרחי בכך ש"לסכסוך הקרקעות כאן יש תרומה לתסיסה גם בשאר חלקי העיר". אז מה היה לנו כאן? שמענו בכתבה הזו את מה ש"בצד הערבי טענו", שמענו בה את מה ש"בצד היהודי טענו", וחדשות 12? להם כנראה אין עמדה בשאלה מי מהצדדים צודק. הם לא ראו אלימות, הם לא ראו התפרעויות, ואם ראו - הם יכולים להבין אותן.

לא באים מאהבה

למה מדהימה אותי הקבלה של האלימות הזו כדבר לגיטימי ומובן מאליו? כי בסוף השבוע תקפו ערבים בירושלים את בניין משרד המשפטים ואת בניין בית המשפט המחוזי שמולו. מצלמות אבטחה נשברו, רצפת הכניסה למשרד – שבו שוכנים משרדיהם של היועץ המשפטי לממשלה, של פרקליט המדינה ושל שר המשפטים – הייתה זרועה אבנים גדולות. שמשות רכבים שהיו בחניית המשרד הסגורה, המוקפת גדר והמאובטחת, נופצו לרסיסים.

אין דרך לראות את זה אלא כהתקפה על מוסד שלטוני, מהמרכזיים שיש. עכשיו נסו להיזכר כמה רחב היה העיסוק העיתונאי בסוגיה הזו, אם נתקלתם בכלל בעיסוק כזה. במה כן נתקלתם? בעוד האשמה של המשטרה, בעוד הטלת אחריות על הגדרות, בעוד ניסיון להסביר שאלמלא הצעדה של ארגון להב"ה היה פה שקט ושלווה.

אבישי גרינצייג חשף השבוע ב"גלובס" שעל רקע האלימות הערבית הזו, הונחו עובדי משרד המשפטים שלא להגיע לעבודה בתחבורה ציבורית, ושלא להישאר בבניין לאחר השעה שבע בערב. הבנתם? על עובדי משרד המשפטים של מדינת ישראל נאסר לשהות במשרדיהם אחרי 19:00 בשל פחד מהמתפרעים הערבים, ותקשורת שלמה עסקה בשאלה אם צדק המפכ"ל, או שמא טעה, בהחלטה לשים כמה גדרות בכניסה לעיר העתיקה.

כמה ימים לפני שהתחיל סבב האלימות הירושלמי, הותקפו ראש הישיבה ביפו ומנהלה על ידי שני ערבים. אחד מהם, כפי שחשף ישי פרידמן ב"מקור ראשון", מעריץ גדול של היטלר ושל אוסמה בן לאדן, ושוב חזר הניגון. עוד באותו ערב יצאו ערבים לרחובות כשהם משתוללים, מנפצים שמשות, יורים זיקוקים, מיידים אבנים ומבצעים לינץ' בנהג יהודי. ומה עושה התקשורת? מחפשת הסבר ראוי למעשיהם. שהרי לא יכול להיות שערבים יפגעו ביהודים, אם אין לכך סיבה טובה. ומכאן הדרך הייתה קצרה לדיון תקשורתי בשאלה אם זה טוב או לא טוב שיהיה מרכז תורני ביפו, ואיזו קרקע בדיוק רצה הרב אליהו מאלי לרכוש (קרקע בבעלות יהודית). כאילו שזה משנה משהו, וכאילו שזה נתון שיכול אולי להסביר את האלימות נגדו. אני בכלל לא רוצה לדמיין מה הייתה עושה התקשורת שלנו ליהושע חנקין, שבצעירותו חי ביפו, וממה שאני מבין - קנה פה ושם כמה אדמות מערבים.

ראיתי כמה דוברי שמאל בתקשורת, שניסו להסביר שהעובדה שלא היו נפגעים קשים מדי בצד היהודי מלמדת שצריך לשמור על פרופורציות. הרי אף אחד לא שילם כאן בחייו, ועברנו כבר דברים קשים יותר. נדמה לי שההפך הוא הנכון. האירועים האלה חמורים וקשים דווקא משום שהם עממיים. דווקא משום שמאחוריהם לא עומדת חוליית טרור מאומנת של הג'יהאד האסלאמי. דווקא משום ההמוניות, התעוזה, החוצפה והאופי האנטישמי. כן, אנטישמי. חבורות של ערבים הסתובבו בירושלים וחיפשו להכות אנשים בעלי חזות יהודית־חרדית.

אם היינו רואים באוסטריה סרטון של ניאו־נאצי, שמצלם את עצמו כשהוא דורך על מצבות של יהודים, כמו אותו ערבי שעשה את זה השבוע בהר הזיתים, היינו מזדעזעים. אם היינו רואים סרטונים שמתעדים תקיפה של יהודים חרדים בצרפת, היינו מדברים על גל אנטישמיות. רק כשזה קורה אצלנו, התקשורת יכולה להתחבר רגשית למניע של התוקפים, ולהכתיר אירועי אנטישמיות שכאלה בשמות חמודים ובלתי מזיקים, כמו "אינתיפאדת הטיקטוק". העיתונאי גדעון דוקוב בדק ומצא שכמעט בכל הפעמים שבהן התקשורת משתמשת במונח "פשע שנאה", היא מתכוונת לפעולות של יהודים נגד ערבים. כשערבים תוקפים יהודים, סיכם דוקוב, זה כנראה בא מאהבה.

ואם אתם מחפשים עוד דוגמה שתמחיש את מה שנכתב כאן, לכו לאמירות של ח"כ איימן עודה - הערבי המתון, כפי שהתקשורת אוהבת להתייחס אליו. "עד שתהיה האינתיפאדה המכרעת שתסיים את הכיבוש ותניף את דגל פלסטין מעל מסגד אל־אקצא, מעל כנסיות ירושלים ושערי ירושלים המשוחררת", כתב בדף הפייסבוק שלו, והוסיף: "ברכות ממישור החוף, מהגליל, מהמשולש ומהנגב לצעירי ירושלים אשר מתקוממים בפני הכיבוש".

עכשיו, עצמו עיניים ודמיינו מה היה קורה אם מאות או אלפי נערי תג מחיר היו שוברים, ומכים, ומשליכים בקבוקי תבערה, ומנפצים שמשות, ובצלאל סמוטריץ' היה מברך אותם על כך בפייסבוק. איזו מהומת אלוהים הייתה קמה פה. אבל אצל חברי הכנסת הערבים זה עובר בלי הינד עפעף. בלי שמהדורת חדשות אחת תרגיש שזו חציה של כל הקווים האדומים. ובעצם, אם לא מעניין אותנו שחברי כנסת ערבים מחבקים מחבלים שרצחו יהודים, למה שנתחלחל מהדברים שלהם כשהם משבחים את הפורעים בירושלים?

אין שקר ואמת

הסיפור הזה, על אלימות משני הצדדים, הוא סיפור כזב שהעיתונות מטפחת כבר שנים. סיפור שבו אין רעים וטובים, אין תוקפים וקורבנות, אין שקר ואמת. לכל אחד הנרטיב שלו. במקרה הטוב אנחנו לא נוקטים עמדה ברורה בשאלה מי צודק. במקרה הפחות טוב, אנחנו מתחברים לצד הלא נכון. כל הסיקור התקשורתי יוצא מהמקום הזה, ומי שלא מעוניין להיות קורבן לתעמולה הזו - ודאי בימים "חמים" בין ערבים ליהודים - מוטב לו שלא ידליק את הרדיו.

kalman.liebskind@maariv.co.il