במרוץ הפוליטי אחר קריטריונים לזיהוי בוגדים ושמאלנים הפכה ה"ציונות" לאבן הבוחן, מעין ציונומטר שמכויל על פי רוח בטנו של "הרוב הימני". הרוב שמאמץ את הקריטריונים הציוניים בגרסת הציונות הדתית־לאומנית. כמו כן הוא אומץ על ידי מאות חרדים צעירים שהשתתפו בפרעות בירושלים, וגם זו סיבה טובה לביטול ה"ציונות" כמושג שמייצגת ערך מאחד, ישראלי ויהודי. ובכלל, זה זמן מה הפכה ה"ציונות", כמו השואה, להיות כלי פוליטי ומכשיר (שרצים) לתיוג פוליטי.
ההיררכיה הנכונה של הזהות המדינתית, לאחר שהציונות איבדה את הרלוונטיות שלה, אומרת שראשית אנחנו בני אדם, אחר כך אזרחים ישראלים ואחר כך יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים - כל אחד על פי שיוכו. הציונות, כמו הדת, היא עניינו וזכותו של כל מי שרוצה בכך, בתנאי שלא יכפה את מושגיו הציוניים ואת חוקי ההלכה שלו על המדינה ואזרחיה שאינם חושבים כמוהו. "מדינת ישראל תשקוד על פיתוחה לטובת כל תושביה והיא שוללת כל אפליה על רקע לאומי ודתי", נכתב במגילת העצמאות ונמחק על ידי הממשלה הנוכחית.
ברגע של היסח דעת כתב פעם יאיר לפיד פוסט ש"ישראל היא מדינת כל אזרחיה", העיר מרבצם פטריוטים בגרוש ונחפז למחוק אותו. ייתכן שכיום לפיד בשל יותר להבין שכל מה שנאמר עד כאן אינו עומד בסתירה לעובדה שמדינת ישראל היא גם מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינת כל תושביה שהם אזרחיה. על תנאי. אם מדינה דמוקרטית רוצה להיות מדינת לאום, זה בסדר גמור, התנאי הוא שמוטלת עליה חובת ההוכחה שהיא גם דמוקרטית. כמו צרפת לצרפתים וארה"ב לאמריקאים, וכל אזרחיה שווים בפני החוק. ברגע שבו הלאום כופה את לאומיותו על המיעוטים שבתוכו בכוחם של צבא, משטרה, שב"כ, מיליציות אלימות, חקיקה נפרדת ואפליה ממוסדת, הוא מאבד את זכותו להגדיר עצמו כמדינת לאום.
או במילותיו של זאב ז'בוטינסקי: "אינני סבור כי רצוי שחוקתה של איזו מדינה תכיל סעיפים מיוחדים המבטיחים במפורש את אופייה ה’לאומי’... הדרך הטבעית והטובה ביותר היא, שאופייה ה’לאומי’ של מדינה יהא מובטח על ידי עצם העובדה שיש בה רוב מסוים. אם הרוב הוא אנגלי, הרי המדינה אנגלית, ואין צורך בשום ערובות מיוחדות". צודק. בנוסף: כדי להיות מדינת לאום דמוקרטית על המדינה להוכיח שהלאום שהיא מייצגת הוא מגובש חברתית, תרבותית ואפילו דתית (לא "מסורתית", שהמשמעות שלה היא שעשועי נוסטלגיה טקסיים ומשחקי חברה במועדוני השכונה הקרויים בתי כנסת). שלא לדבר על המובן מאליו: מדינת אפרטהייד לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית.
סיבוב הבורג
ה"ציונות" המעשית היא חוק השבות, סל קליטה, שירות בצה"ל וכו'. הציונות האידיאולוגית היא בעיה: 20% חרדים ו־20% ערבים הם אנטי־ציונים, משמעותו של המושג ציונות לגבי 11% (לפחות) לא ממש נהירה, וכך נותרנו בישראל עם אוכלוסייה שיש בה רוב א־ציוני.
יאיר שרקי טוען (סרוגים): "טוב, די. חלאס עם השטות של החרדים לא ציונים". והוא מסביר: "לא דיברתי על השקפה בשנות ה־50 אלא על פרקטיקה ב־2020". לא ברור באיזו פרקטיקה שרקי עוסק, אלא אם כן מדובר בתחפושת "ציונית" כדי להלבין תקציבים קואליציוניים שערורייתיים.
האדמו"ר מסאטמר, לעומת הגפליצמן, מסרב לקבל כסף מהמדינה. לא קשה לזהות את המצוקה של שרקי וחבריו ואת הקושי להיות חלק מן החבורה. לפני שבוע ציירה אילנה דיין ב"עובדה" את יהודה משי זהב כ"איש שחצה את הקווים באומץ, בחר בציונות והפך להיות ציוני נלהב". הצעירים החרדים הציונים של היום לא זקוקים לאומץ אלא להרמה נכונה להנחתה והם הצטרפו בהתלהבות לשעטת הקוזקים של אנשי להבה. "המבחן ל'ציונות פרקטית' ב־2020", אפרופו שרקי, "הוא לא מה סבא שלך חשב על הרצל (אני מניח ששרקי מתכוון להתנגדות הרבנית הגורפת לקיום הקונגרס הציוני הראשון - ר"א), אלא מה אתה חושב על מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, ומי שמוותר על הגדרת המדינה כבית הלאומי של העם היהודי הוא לא ציוני. פשוט", מסכם שרקי.
לא כל כך פשוט. לפיד ושות' בממשלת השינוי טוענים שמי שלא משרת בצבא הוא לא ציוני. פשוט. הסתבכנו? הכי פשוט זה להוציא את הקוץ הציוני מהישבן של כולם. עופר כסיף, ח"כ חד"ש, הכריז, עוד לפני שעיצבו מחדש את חולצתו, שהוא אנטי־ציוני. אין לו בעיה להילחם על תקציבים למגזר הערבי ברמה של ציונות פרקטית בסגנון גפליצמן ומנסור עבאס. ואם כבר מדברים "פרקטיקה", אזי גם לפיד וגם גפני וגם כסיף הם פוליטיקאים פרגמטיים, וציונות פרגמטית, יודע כל מפא"יניק, היא הציונות האמיתית.
האילוצים והצרכים בדרך למימוש החלום הציוני חייבו את האבות המייסדים לוותר על התבניות המדינתיות של אירופה הנאורה, והם ירשו את הארץ ברוח מסעות יהושע. הפרקטיקה הייתה ציונות אכזרית. מי שעומד בדרכנו ייכבש ויגורש. הבעיה: להמשיך כיום את מורשת הציונות האכזרית (שבלעדיה לא הייתה לנו מדינה) כפרקטיקה עכשווית זה כמו לשמר בברזיל את המורשת הקניבלית של שבטים באמזונס. הפתרון של ממשלת הימין היה סיבוב בורג מעודן קצת יותר עקב החשש כי המדינה לא חזקה דיה כדי להתמודד עם איומי ה"ערבים" על אופיה היהודי. הטכניקה הקבועה הייתה הכשרת הלבבות שתהפוך אותם לערבים גנריים ודמוניים בדומה לדמון הפלסטיני והאיראני, ובמקביל להשריש את זכותנו האלוקית על הארץ.
הפרקטיקה הציונית הייתה לנסח מחדש את חוק הלאום שאושר בקיץ 2018. דיברו שם על דמוקרטיה, למעשה דחקו את המיעוטים שאינם יהודים לעמדת האפרטהייד. לא רק בהתעלמות כמו איסור השימוש על השפה הערבית כשפה רשמית אלא גם בסדרת החלטות מפלות ברמה של קיצוץ תקציבים, ומי כמו יריב לוין שהסביר את יתרונות ההצעה כחוק יסוד: "אם עד היום אי אפשר היה לבוא ולהגיד שרוצים לתת סיוע נקודתי לנצרת עילית (נוף הגליל היום) כדי לחזק את האחיזה היהודית, אזי החוק הזה מאפשר לעשות זאת". ובאמת הפער התקציבי לנפש בין נוף הגליל לנצרת הוא דוגמית ממאירה. בנוסף קובע לוין "באמצעות החוק נוכל למנוע איחוד משפחות לא רק ממניעים ביטחוניים, אלא גם ממניע של שמירה על אופיה של המדינה כבית לאומי לעם היהודי".
וכל הציונות האכזרית הזו מסתיימת לטובת הציונות הפרקטית, כאשר מנסור עבאס הוא ידידו הטוב של לוין ושותפו של סמוטריץ'. בדיל שרקמו השבוע שלושתם בוועדה המסדרת קיבל עבאס את תפקיד סגן יו"ר הכנסת, וסמוטריץ' - נציג בוועדת הכספים. תודה בצלאל.