אין בעולם המערבי מדינה בה מפכ"ל המשטרה והשר הממונה עליו לא היו מניחים את המפתחות ומתפטרים למחרת אסון כזה. ביפן, אגב, הם היו עושים מעשים קיצוניים יותר. זאת, עוד לפני הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. האמת היא שבמקרה שלפנינו ועדת חקירה תהיה בזבוז זמן וכסף. 

הכתובת היתה "מרוחה על הקיר". זו היתה גם כותרתו של מסמך משטרתי שנחשף במעריב הבוקר, המנבא ב-2016 את האסון שהתרחש אתמול. עכשיו הכתובת הזו היא מרוחה על האדמה בדם. שובל של כובעים, נעליים, משקפיים, חלקי ביגוד ופיסות חיים של 45 בני אדם מובילים אליה.

"כשיש גם רישיון לאירוע, יש בעל בית לאירוע", אמר יו"ר ועדת הפנים ח"כ דודי אמסלם בדיון מיוחד שנערך אצלו על האירוע במירון ב-2017. הבעיה היא שלא היה לו רישיון. המשטרה לא חשבה שצריך רשיון. ח"כ אורי מקלב מיהדות התורה, באותו אירוע, ענה לאמסלם: "אתה צודק, אבל כאן 400 אלף איש הם מזמיני האירוע, כמו שתגיד שתיקון ליל שבועות בכותל, מישהו צריך להוציא עליו רישיון".

אמסלם מתעקש. לבחור הזה יש נסיון בניהול אירועים מעיריית ירושלים. הוא מכנה אירוע בלי רישיון כ"פרטץ'". היום אנחנו מבינים כמה הוא צודק. "כשאין מישהו שמבקש רישיון לאירוע, אז אין אחראי... וכל אחד עושה מה שהוא רוצה". וזו בדיוק הנקודה: אי אפשר לסכם טוב יותר את הדרך בה ישראל מתנהלת בשנים האחרונות מ"כל אחד עושה מה שהוא רוצה".

ישראל מתנהלת מכוח האינרציה. השירות הממשלתי קורס. אחוז ניכר מבעלי התפקידים הממלכתיים הבכירים לא מאוייש. או שיש ממלא מקום זמני, או שהתפקיד פשוט פנוי. כשהמשטרה מתנהלת בלי מפכ"ל שנתיים, כשצריך את בג"ץ כדי לאכוף על ראש הממשלה למנות שר משפטים וכשמגה-אירוע כמו ההילולה במירון מתנהל מדי שנה כחלטורה של בית ספר שדה בעולם השלישי, אין פלא שההילולה במירון הפכה לאסון האזרחי הגדול ביותר בתולדותינו.

אסון מירון (צילום: ישי ירושלמי, בחדרי חרדים)אסון מירון (צילום: ישי ירושלמי, בחדרי חרדים)

למי שציפה לנס והתאכזב, יש לי בשורה: הנס האמיתי הוא שהאסון הזה לא קרה הרבה קודם. העובדה שהאירוע הזה התנהל כל שנה ונגמר איכשהו בשלום (יחסי), היא הנס האמיתי. נס שלא הגיע לנו.

המסמך שחשפנו הבוקר ממחיש בדרך מצמררת את גודל המחדל של המשטרה והממונים עליה. כתב אותו קצין משטרה מנוסה, בכיר באגף התנועה, נצ"מ אילן מור. הכותרת שלו מדברת בעד עצמה: "הנדון: הילולת מירון. מוחקים את הכתובת מעל הקיר". נצ"מ מור מנתח אירועים דומים (אסונות מירון 1911 ופסטיבל ערד 1995), ומגיע למסקנה הברורה שהאירוע הזה חייב רשיון, ההר אינו יכול להכיל את מספר המשתתפים בו, שטח ההר אינו תואם את האירוע, הקהל משולהב, במקרה של אסון יהיה קושי לשלוט במצב.

אז הוא כתב מסמך. במקום למחוק את הכתובת מעל הקיר, מישהו פשוט מחק את המסמך המתריע הזה מהתודעה. שנה אחר-כך, הדיון שמצוטט כאן אצל דודי אמסלם, שמסכם ודורש מהמשטרה להתנער ולבצע: "משטרת ישראל", קובע אמסלם בסיכום הדיון, "צריכה להגדיר את האירוע הזה הגדרה מיוחדת. הוא לא נכנס לעוד אירועים, זה מגה אירוע. אין דברים כאלה... וצריך להיות רישיון לאירוע הזה. צריכה להיות כתובת. בעל בית שאמור להציג למשטרת ישראל את הרישיון. ואם לא, אין אירוע".

נו, ומה קרה? מישהו הרים את הכפפה? מישהו קיבל אחריות? מישהו הפיק לקחים? ברור שלא. כלום לא קרה. כדי שיקרה, צריך שקודם יקרה אסון. החלטורה המשיכה להתגלגל הלאה, עד שהתפוצצה.

להצטלם הם דווקא כן באו. השר והמפכ"ל. זמן קצר לפני שההמונים הגיעו למקום. לא רק באו, גם התהדרו ב"מענה" שמשטרת ישראל נותנת להמונים ובארגון המופתי. "מודה למפכ"ל ולמחוז הצפוני", אמר השר אוחנה, "שעבדו קשה מאוד ובמסירות לקיומו של האירוע, הבטחת הסדר הציבורי ושמירה על שלומם וביטחונם של המשתתפים". המפכ"ל לא נשאר חייב: "ניתן את המענה לכל תרחיש", התנבא, ולא ידע מה צפוי לו בעוד כמה שעות, בדיוק כמו שכ-45 מהחוגגים לא ידעו שאלה הן שעותיהם האחרונות.

באסון השריפה בכרמל, שחשף את עליבותה של מערכת כיבוי האש וההצלה בישראל, הצליח נתניהו לסמן את שר הפנים דאז אלי ישי כאחראי ונחלץ, כהרגלו, מאחריות על האסון. נתניהו טוב במלאכה הזו. הפעם, דומה שקשה יהיה לעבור לסדר היום מבלי שלפחות השר לביטחון הפנים ומפכ"ל המשטרה יפנו את מקומם באופן מידי. לפני 5 שנים איבד האלוף חגי טופולנסקי מחשב מסווג. הוא לקח אחריות והתפטר מצה"ל. זו הנורמה המחייבת. היא כמעט ולא נהוגה כאן, ואולי זו הסיבה שהאסונות ממשיכים להתרחש והאחראים ממשיכים להימלט מאחריותם.