אוהדי כדורגל ותיקים נזכרו השבוע בשבת של ה־15 באפריל 1989, ונדהמו לגלות את קווי הדמיון בין האסון שבו קיפחו את חייהם 96 אוהדי ליברפול לזה שגבה את חייהם של 45 חוגגים בהר מירון. מאחר שאין יותר מדי אוהדי כדורגל חרדיים, אנסה לתקצר את אירועי השבת ההיא: משחק כדורגל במסגרת חצי גמר הגביע האנגלי נקבע לאצטדיון הילסבורו שבשפילד. שמרנים ונאמנים להחלטתם, לא חשבו בהתאחדות הכדורגל האנגלית להזיז את המשחק לאצטדיון גדול יותר, כך שמראש הביקוש לכרטיסים, שעלה על ההיצע, רשם את האות הראשונה בכתובת שעל הקיר.

משטרת שפילד לא נערכה לאירוע כהלכה, או ליתר דיוק החליטה מראש לגדר אותו במקום לנהל אותו (נשמע מוכר?!). כך אירע שבלחץ הקהל נפרץ אחד השערים, ואלפי אוהדים זרמו ליציע שהיה צר מכדי להכיל אותם. ממש כמו במירון, מי שהפעילו את הלחץ מאחור לא נמצאו בקשר עין עם מי שהחלו להימחץ מלפנים.

זה המקום לציין שלמרות תכנון לקוי, הרי שברגע האמת אנחנו מתעשתים טוב מהאנגלים: אם כאן נעקרו מיד כותלי הפח שתחמו את צוואר הבקבוק (מה שמנע אסון כבד יותר), הרי שבאנגליה עסקו השוטרים בלשמור את האוהדים כלואים ביציע, החלטה נוראית שעלתה בחייהם של עשרות.

גם כאשר בודקים את ההקשרים הסביבתיים, התמונה דומה להבהיל: מדינה שהתנערה לחלוטין מציבור שבעיניה כמוהו כאספסוף, התנשאות מצד הממסד כלפי אנשים תמימים שבאו לחגוג ואז, כמעט מיד, האשמת הקורבנות: בהתחלה במרומז, אחר כך בכלי תקשורת פופוליסטיים. באנגליה היה זה ה"סאן", שבעזרת קציני משטרה שביקשו להתנער מאחריות הטיל את האשמה על אוהדי ליברפול, טען שהיו שיכורים שנדחפו בכוונה ליציע - ועוד שלל תיאורי זוועה, שרק לחלק קטן מהם היה קשר למציאות. פוליטיקאים שמרנים מיהרו ליישר קו, שהרי הסקאוסרים (כינוי לילידי ליברפול) היו בעיניהם "מוב" - כלומר אספסוף.

האסון בהר מירון (צילום: דוד כהן, פלאש 90)
האסון בהר מירון (צילום: דוד כהן, פלאש 90)

החל מהדרישה למנותן ועד לשלב המסקנות, לכאורה ועדות חקירה הן שיא השכלול של החברה המודרנית: ועדת מומחים בלתי תלויה שמתכנסת ונעזרת באנשי מקצוע כדי להגיע להמלצה שתמנע אסונות עתידיים. עד כאן הכל ברור. הבעיה היא שמי שממנה את הוועדות לא עושה זאת כדי למנוע את האסון הבא אלא כדי למצוא אשמים.

מדובר בצורך אנושי עתיק יומין. ניסיון לשלוט במציאות כאוטית. כמו שבט קדמון שנחל מפלה במלחמה בשבט אחר: טקס ההיטהרות הופך מיד לציד מכשפות. בלי לבטל חלילה את חשיבותם של התחקיר והסקת המסקנות המלומדת, הרי שוועדות חקירה מוקמות כדי לתרגם את חקר האמת לנקמה, לצוד את המכשפה. זה קל הרבה יותר מלהודות שיש דבר כזה כמו "באד לאק".

חבריי החרדיים אולי לא יאהבו את ההשוואה, אבל ההבדל בין הילולת רשב"י במירון לוודסטוק הוא בעיקר בקוד הלבוש. זו הזדמנות לשמוח ולרקוד, להתפלל לישועות, לשתות קצת "מחיא" ולמצוא זיווג. אין לי עניין לתבוע מהם לערוך חשבון נפש דווקא כאשר יום ששונם הפך ליום אסונם (ואסוננו), אבל אי אפשר שלא לראות שבשנה האחרונה שילמו החרדים כפרטים, מחיר כבד מנשוא על רצונם של מנהיגיהם לשמר את האוטונומיה המגזרית: חוסר היכולת לסגור את נתב"ג בימי הקורונה בשל מזוודות הכסף שעוברות בו מיהדות העולם לכלכלת הגמ"חים, או את תלמודי התורה בשל פיקוח נפש, הפילו קורבנות בקרב החרדים הרבה לפני שהיו לבעיה לאומית.

ההילולה במירון, ממש כמו הטיסות לאומן, היא קודם כל ביזנס שנשען על קהילה, כמו ההופעה ההיא של משינה בערד או המשחק של ליברפול בשפילד. אין עסק, מזיק ככל שיהיה, שמייצר כסף בלי לובינג. ההבדל הוא שלוביסטים רגילים מנסים להשפיע על כללי המשחק מבפנים, בעוד הלוביסטים החרדיים תובעים שיתירו להם לשחק לפי כללים משלהם, וכאשר הכללים הללו יוצאים מתחומי הלכות השבת או הכשרות (למשל) לתחומים ארציים כמו חוקי תכנון ובנייה, רישוי עסקים או יישום המלצות מבקר המדינה בנוגע למתחם קבר רשב"י - הציבור החרדי הוא שמשלם את המחיר.

הציבור החרדי, באבלו, זכה לחיבוק גדול מהישראליות. הנסיבות טרגיות. הייתי שמח יותר להתחבק איתם ביום העצמאות או בגולים של נבחרת ישראל - אבל גם חיבוק ניחומים הוא קודם כל חיבוק. ערוצי הטלוויזיה שינו את לוח השידורים, הגם שאיש מבין האבלים ממילא לא צופה בטלוויזיה. ממשלת ישראל החליטה פה אחד(!) על יום אבל לאומי, שאומנם משמעותו היא סמלית, אבל כוונתו אחת: אחים אנו. אם נפנים, חרדים וחילוניים כאחד, את משמעותן של המילים הללו, הן אפשר שמעומק הכאב עוד יצמחו אחריות וערבות הדדית. וכשזאת התקווה, הרי שאני משלים לאחיי מניין על קבר רבי שמעון בר יוחאי ומתפלל עמם לקירוב לבבות, שהוא הנס שאנו זקוקים לו עתה יותר מכל.