פתאום הם דיברו למצלמה. מוישה, יצחק, מנחם - הישירו מבט אל המצלמה שמעבירה בשידור חי לאולפן החדשות, וענו על כל שאלה ששאל אותם הכתב בזירת האירוע או בבית החולים. פתאום לא הדפו את המצלמה, לא צעקו "שיקסע" לכתבות ולא ניסו לשבור את עדשתה בנעל עור מצוחצחת.

פתאום נראו שבורים, חסרי אונים, עייפים כל כך מליל התופת שעבר עליהם ומחכים למשפחתם שתבוא בשערי בית החולים ותחזיר אותם הביתה לפני שתיכנס השבת.

פתאום היו להם פנים, הם לא סתם אלה ממאה שערים, לא "פינגווינים" ולא "אוכלי חינם". פתאום דיברו בעברית יפה שכל כך הרבה זמן לא שמענו, בענווה ובכאב גדול על גופות אחיהם שעל רצפת הפח הקרה שעל הר מירון.

פתאום ידעו להסביר מה קרה שם, איך נחלצו בעור שיניהם ומה הזוועות שראו. פתאום אלו הלוחשים על כל מת "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך" לא יכלו לשאת את הזיכרונות של אנשים הפוכים על גבם מנסים למצוא פיסת אוויר ומחכים שיתפזר ההמון מעליהם, ונשברו, לא לחשו אף ברכה שתעודד את רוחם או תפאר את הקדוש ברוך הוא, אלא ניסו להסתיר דמעה ועצמו מיד עיניים, כמו מבקשים להשכיח את התופת הזו מעיניהם הרואות.

פתאום הכרנו אותם והם היו ממש לא נוראיים כמו שניסתה התקשורת להציג לנו עד כה. להפך, הם היו עדינים, נאורים, וחלקם הגדול אף גינה בתקיפות את חלקם הקטן, המופרע, שקרא לשוטרים וללובשי המדים בכינויים שיפה להם השתיקה ולא יסבול הדף שעליו אני כותבת.

פתאום, אולי בחסות מצוותיו של רבי שמעון בר יוחאי או בחסות הדבק שמדביק הכי טוב וחזק את עם ישראל והוא הכאב, התחלנו לאהוב אותם, הפסקנו לפחד והקשבנו להם מספרים באדיקות מה ראו שם ושולחים רפואה מלאה ושלמה לכל אלו שעדיין עומדים בין החול כאן למטה לבין הקודש שבגן העדן.

ופתאום נכנסה בנו רוח אחרת, שפעם הייתה כל כך מוכרת אבל בעשור האחרון נשכחה מעמנו. רוח השליחות, העזרה, ההצלה, הנתינה.

פתאום, זרועותינו המשפריצות דם, שנאה, רוע ועלבונות על כל מקלדת פנויה ולעיני כל פעיל ברשתות החברתיות, נשלחו מאליהן לעשות משהו אחר, להציל נפש אחת בישראל ואולי מישהו שם למעלה יחליט שהצלנו עולם ומלואו.

וכך בבוקר של יום שישי תרנו אחר ניידת התרמת דם צהובה וביקשנו להציל. והתורים התארכו כל כך והשמש קפחה, ולא היו מים נגישים או איזה פרי לאנרגיה. ובכל זאת, אף אחד לא נטש את התור, לא אלו שהצביעו למחל, לא אלו שהצביעו לרשימה המשותפת, לא אלו שנעלו את העסק רק כדי לבוא ולתרום ולא אלו שמחכים להם כמה ילדים בבית, שתישאר הבייביסיטר, בשביל מה אנחנו משלמים לה?

ועמדנו בתור ההוא, הלא צפוי, זה שנרקם מעכשיו לעכשיו, ובמקום להתקצר, אחרי כל אחד שנכנס והושיט ידו כדי לתרום ולעזור, התור התארך והתארך והגיע כמעט עד הכביש. ולא רק לתל אביב רבתי נשמר התור הזה, כי גם על יד הר מירון הוצבה ניידת ובירושלים בכמה שכונות ובפריפריות, שריח חלות השבת והחריימה נעלם מהן, כי מי יוכל לבשל בשמחה לקראת שבת שחורה שכזו?

וביישובים הדרוזיים בירידה מהר מירון התגייסו בעלי עסקים, הציבו שולחנות מתנדנדים, שעליהם פרשו מפות חד־פעמיות ומעל המפות לחם, מים, ממרחים וקצת דברי מתיקה כשרים שמצאו. "בואו, תאכלו, עבר עליכם לילה קשה ויש לנו אותו אלוהים", קרא אחד מבעלי הדוכנים והגיש לאיש חרדי עם תינוק בידיו כמה כריכים ושני תפוחים. החרדי לחש מילות תודה והביט באיש עוד דקה, הייתכן שהוא, זה שהפחידו אותו ממנו מקטנות, דובר את שפתו, ובכלל - את שפת החמלה?

פתאום עברה פה רוח אחרת. אולי הייתה זו רוח השכינה של טרם כניסת שבת, או רוח האחדות שאליה התגעגענו כל כך. ונציגי מד"א שביקשו מעוד ועוד אנשים לבוא ולתרום, נראו מסופקים ובעצמם כמעט לא מאמינים שביצעו כמות רבה כל כך של דקירות באותן שעות.  

שנים שזו שאהבנו, ארץ ישראל שבה נהגנו להתפאר ולה לשיר זמירות ולהלל ולשבח, נעלמה מעינינו ושכבה במיטתה לבדה, גוססת לאטה, מדממת מההכפשות, מדממת מהפילוג, מדממת מהחורבן, מהניתוק ומההרס, ופתאום, במנות דם קצובות, החיינו אותה, ביקשנו ממנה לא למות, כי עוד לא תמו כל פלאיה ועוד הזמר לו שט.

ומי יבין את שאני כותבת? ומי לא יתייחס לזה בציניות ויקרא למילים אלו פופוליסטיות או שילעג לי שאני חיה באוטופיה? כל מי שתבונה לו ובלבו פועם היהודי הקטן והמפוחד, שברגע שעבר צלם בשביל המוות שבו נספו 45 בני אדם וראה את המגבעות השחורות המוטלות, את הנעליים ההפוכות שאף אחד לא טרח להפוך חזרה - כי מזל רע יותר מזה, אין - וכיפות קטנות, גם של ילדים קטנים, קיבל אוטומטית אסוציאציות בלתי נמנעות ונכמר לבו ונשבר 45 פעמים. בכל פעם שהפכה קריינית החדשות עוד שם לפנים, ירדה עוד דמעה.

פתאום הם לא היו רחוקים מאיתנו, ורק הנלוזים שבנו - אלו שלא משנה מה יקרה ואילו עוד סימנים רעים נקבל, לא מידי שמיים, אלא מידינו אנו, ימשיכו בדרכם הרעה - טרחו להזכיר בכל רגע נתון שמדובר על "כאלו שלא משלמים מס הכנסה", "שלוקחים אחוזים ניכרים ממה שאנחנו מרוויחים", "שמביאים לעולם ילדים בלי הגבלה, שלא שולחים אותם לצבא" ו"שלא עומדים בצפירה". ובדרך כלל, אותם האנשים, עם שנאת החינם היפה הזו, מקבלים ברשתות החברתיות וברשתות התקשורת מחיאות כפיים סוערות - הפעם נותרו לבד, על במה קרה, עם זרקורים שרופים מעליהם ובלי קהל - כי הקהל הלך לתרום דם. כי ביידיש או בעברית, אחים זה אחים.

מיצג בתל אביב לזכר הנספים באסון במירון (צילום: אבשלום ששוני)מיצג בתל אביב לזכר הנספים באסון במירון (צילום: אבשלום ששוני)

מספרים על רבי שמעון בר יוחאי שהיה מעודד מחילה וסליחה לכל אדם שפשע, כי אין רוע בעולם, ואם אדם קצת סטה מהדרך, יהודי או לא, מגיעה לו הזדמנות שנייה. מספרים שרבי שמעון בר יוחאי אמר שזה לא משנה אם כל חייך אתה מתפלל, צדיק גמור, איש חסד וירא שמיים, אם פשעת כך פתאום, העלבת אדם או הונעת משנאת חינם, נשכחת לך כל הראשוניות הטובה שעשית.

ואם אתה אדם רשע וכל חייך רדפת בצע, העלבת אנשים, דאגת רק לעצמך ולבני ביתך ולא לעני, ליתום ולגר, אך פתאום, בזקנתך, בצד הדרך, ראית פושט יד ונתת לו את ארוחת הצהריים שלך או את השקלים שיש בכיסך, אין להזכיר לך שוב את רשעותך, כי הנה הפכת לצדיק גדול.
אז אולי ימחל לנו האל כי סוף־סוף פקחנו עיניים וראינו אותם, רגע לפני חורבן הבית?

ופתאום יש להם עיניים ופנים ושמות וכאבנו זהה כל כך, וגם אם עצמו את עיניהם כשעמדתי סמוך אליהם מול הרמזור וגם אם תפילתם מתנגנת באופן שונה עד מאוד מתפילתו של אבי, אני אוהבת אותם, כי בני עמי הם, וכואבת איתם, כי בני עמי הם.

ובעת כתיבת שורות אלו אינני יכולה שלא לתהות מה היו כוונותיו של האל, ומה שירת מותם של 45 חללי האסון. האם ביקש להזכיר לנו משהו? האם מאס בכל הסימנים העדינים ונתן מכה אחת חזקה שכולה אומרת חוסך שבטו שונא בנו? רק לו הפתרונות.

אבל כבד בא על עם ישראל, וזו הפעם הראשונה אחרי יותר מדי זמן שדמעותינו כולן זהות במשקלן ובכמותן.
זכרם ברוך.