ביולי 2019 נגמר לי הכסף. לא כפראזה אלא ברמה של להחזיר אוכל מהמסוע בסופרמרקט למדף. נפלתי בפער הבלתי ניתן לגישור בין חוסר היכולת להחזיק בית גדול וריק במיין, לא המדינה היקרה ביותר באמריקה, ובין יכולתי המוגבלת לייצר הכנסה. אני מודע לרחשים ביציע הקיביצרים, ללחישות הרועמות, לתשואות ולקריאות הבוז; אבל אם הייתי רוצה לחסוך מעצמי את כל אלה, לא הייתי כותב. באמצע יולי, אחרי כמעט 15 שנה שלי בבנק המקומי, הוחלט לאשר לי חריגת יתר של 300 דולר. התאפקתי לא לחבק את מנהלת הסניף ולנשק את לחייה.

שנה לאחר מכן, עמוק בקוביד־19, אחרי שתש כוחי להאכיל את עצמי משום שאין אצלנו וולט, לא Uber־Eats ולא שום דבר דומה בתחום התזונה האלמנטרית, למדתי לחיות בלי. עבור מי שחלק מחייו אכל למחייתו, זה היה שיעור מאלף בהסתגלות. היו ימים שלא אכלתי כלל אבל הקפדתי לשתות. היו ימים שליחכתי חבילת קרקרים מול הטלוויזיה. זה היה חינוכי, נחוץ ומחכים ובלילה הלכתי לישון כמו בסיפוריה של אמי על גלותה מפולין לסיביר וכיצד הלכה לישון על בטן ריקה.

למדקדקים בקוצו של יו"ד, היה לי למי לפנות בבקשה לעזרה כספית. אני גרוש אבל לא אלמן. אלא שאותו קיץ נראה לי כסופו של העולם וסופי שלי; סיפור של חולי, כאבים וחיים שהיו טיפוס במדרון תלול והחלטתי שלפעמים נגזר על אדם ליפול לבדו, כמו סופת חורף במיין, כאשר רוחות עזות מצפון־מזרח מפילות עצים גבוהים וזקנים על קווי חשמל וחצי מדינה נכנסת לעלטה קפואה של שבוע. לא אני, שגנרטור גדול שאחותה של נעמי התעקשה לקנות לנו, מטרטר בשביעות רצון ותפוקה מלאה בחצר.

למצבי הלחץ הללו שתמיד היו חלק מחיי, יש לי שתי תשובות: להיכנס למיטה ולחכות לימים טובים יותר, או לרדת בגאווה למקום הנמוך בעולם מזוין בבוז צונן ובחוסר עניין כלפי כל מה שהיה לי חשוב בחיי ולהיפטר ממנו; חפצים כמובן. כמה שנים קודם לכן, ברגע שאמור היה להבהב כנורת אזעקה המעידה על הבאות, הורדתי מהקירות חלק מהציורים וחפצי האומנות, ירושה מאמי וסבי, ונתתי לאיש שבא לקחת אותם למכירה פומבית. זה לא מעשה קל להחליף את האומנות שהגדירה אותך בכסף. אבל לעת זקנה למדתי שחפצים אינם מגדירים אותי אלא הרישום שהותירו בי או קשקוש דומה. מי שמכר ציור מהבהב כיהלום גולמי של מאוריצי גוטליב הגאון, כשיר למכור את אמא שלו.

הייתי מבוהל אך לא מיואש. לחוץ אך לא מעוך. חף לחלוטין ממחשבות אובדניות. הגיע סופשבוע והזמן לכתוב מדור לעיתון. ישבתי בחדר העבודה שלי מאחורי המכתבה שבחרנו יחד, היאה למי שמבלה זמן רב מאחוריה. זה חדר העבודה שבו תלוי צילום צבע גדול של אדם ברוך מאת מיכה קירשנר. צילום קטן של ראשיהם של אדם, מאיר אגסי ורינו צרור. אני רואה עצמי פטור מז"ל ויבדל"א. הדברים ידועים. על המדף מעל האח ניצב צילום של יוסי גנוסר ושלי בבר מצווה של עמנואל. על קיר אחר תלויים קריקטורה של דודו גבע מכתבה שעשינו יחד על שמן זית ("המסיק של עאבד היה אחלה השנה" אומר ערבי עם אף גדול) ועבודה בתלת־ממד שקיבלנו מתנה מאגסי כאשר ביקרנו אותו בבריסטול. וציורים רבים של נעמי.

גרייס קלי (צילום: איטה סקובלנסקי)גרייס קלי (צילום: איטה סקובלנסקי)

המשפט הראשון הוא הקשה ביותר. אם אתה מניח אותו נכון - השאר שטויות. אבל לא הצלחתי לכתוב. קודם התנועעתי בכיסא קדימה ואחורה. אחר כך התחלתי להסתובב. כך נפלו עיניי על גרייס קלי מאת אנדי וורהול. הדפס ממוספר 7/8 עם PP וחתימת האומן. PP זה Printer’s proof, ההדפסים הראשונים שהדפס שומר לעצמו ומשמשים לבקרת איכות ההדפסה. הם שווים יותר.

מתישהו בתחילת שנות ה־80, שנות הבולמוס שלנו, כשאדם ברוך ואני קנינו עבודות וחולצות איש לרעהו, עשינו רכישה מרוכזת בפקטורי של וורהול. קודם לכן קניתי בניו יורק ארבעה צילומים גדולים של מרילין מונרו מאת ברט סטרן מהסדרה האלמותית הנקראת "The Last Sitting", ויותר לאדם. הוא בתורו קנה את "היהודים" של וורהול (גולדה, קפקא, בובר, מרקס ואחרים) ואני גרייס קלי. אני אוהב את וורהול, אף שמעולם לא תלינו את "הכיסא החשמלי" שקיבלתי במתנה מאדם כאשר החלפתי אותו ב"מוניטין".

גרייס קלי בעיניי היא אחד ההדפסים הנהדרים שלו. הצבעים שלה האירו כל חדר שבו נתלתה. זו עבודה המשרה נחת ושקט גדולים סביבה, ויש בה משהו כובש ומעורר תשוקה אפלטונית ללא האפלה של מותה בתאונת דרכים. במשך כמעט 40 שנה הלכה איתנו. תמיד הקפדתי לתלות אותה על קיר אפלולי הרחק מקרני שמש מדהות. היא נשארה זוהרת.

זה לא היה קל, אבל הגעתי לשם בדילוג מהיר. מסוג כאבי הלב שאינם משאירים צלקת. היא עלתה 1,400 דולר, ומעולם לא עקבתי אחרי נסיקת מחירה. ב־2019 הייתה עלייה תלולה במחיר העבודות של וורהול. המחיר שהביאה גרייס קלי במכירות פומביות נראה מופרך בעיניי. חוץ מזה שמכירה פומבית בפירמות הנחשבות היא עניין של חצי שנה לפחות מההחלטה למכור ועד הדפסת הקטלוג. אולי הייתי מסתדר בלי אוכל אבל לא בלי לשלם משכנתה.

עמליה דיין אמרה לי שאינה מוכרת הדפסים. קישרו אותי למישהו בתל אביב שאחרי שראה צילומים הפציר בי לתת לו זכות סירוב ראשונה עד שהקונים הפוטנציאליים שלו יגמרו להתקוטט ביניהם מי יקנה. המחיר שנקב היה מופרך והפיאסקו איתו, שהיה מרוח בצבעים עזים של מאכעריות, התפוגג כמו נפיחה בצונאמי. קרובת משפחה הפנתה אותי ל־Revolver, הגלריה הגדולה ביותר באמריקה לעבודות של וורהול. מנהל אותה בחור בשם רון ריבלין, למי שמאמין בשמות, שלדבריו הוא אחיינו של הנשיא ראובן ריבלין ונוהג ברולס־רויס שהייתה שייכת לאנדי וורהול.

מתישהו השתרבב לדיון סוחר קל רגליים מניו יורק. לא כל מה שעלה בעניינו בגוגל עורר ביטחון. בניגוד לריבלין שהיה באל־איי והתמקח איתי כמו גדול, הסוחר הזה הציע סכום עגול מסדר הגודל שאנשים במצוקה חומדים כמו טובעים הנאחזים בקש. אם לצטט אותו, הוא אמר "תביא לי לניו יורק ואשלם לך במזומן". ריבלין הציע פחות, נשמע אמין יותר ואמר דברים חכמים כמו, "אני צריך מישהו מטעמי שיבדוק את העבודה, את החתימה, מקוריותה ומצבה, ורק אז נחליט" והציע סכום נמוך יותר.

כמי שנולד לענף הזה וגדל בצלו של סבא שהיה סוחר אומנות, למדתי שיש פריט אומנות יפה ויש שווה. לרוב הם לא אותו אחד. אדם ברוך, שעבד עם סבי, נהג לספר על היום שבו הוא וקדישמן הציעו לשטיגליץ אגון שילה מקורי שסבא פסל במשיכת כתף והתעמקות במקטרת, ובמרחק נסיעת מונית אחת זברסקי קנה מהם.

אנדי וורהול (צילום: Powell.GettyImages)אנדי וורהול (צילום: Powell.GettyImages)

בקיץ 2019 התגלתה אצלי דלקת פרקים. מה שהסביר מדוע לא הצלחתי ללכת. כמו שאמר אל סוורינג'ן ב"דדווד" על האישה הנכה שניקתה את המסבאה, "כל צעד הרפתקה". באותו קיץ הייתה הליכה מותרות עבורי. מה שעורר מיידית תהייה נוקבת: כיצד אביא את גרייס קלי - שאחרי מדידה התברר שתיכנס בדוחק לתא המטען הרחב של הג'יפ - למנהטן. ללחוץ על הגז היה עניין של כאבי תופת. ומדובר בשמונה שעות נהיגה לכל כיוון.

נכנסה איטה ממונטריאול. בקו אווירי מונחת מונטריאול בקנדה על ראשי במיין, גם היא שמונה שעות נהיגה. איטה, שהיה לי איתה דיבור מזדמן בוואטסאפ, הייתה בדרכה לחברים בקייפ־קוד ורצתה לעצור לטיול במיין בדרך. מפה לשם הצעתי לה את הקומה השנייה בביתי, שתבוא ותלך כרצונה. ממילא לא הייתי במצב אופטימלי לאירוח. היא אישה נשואה וצעירה מבתי הבכורה. אני הייתי הנכה הנרגן והמתנזר הספון בחדר אפלולי בירכתי הבית.

אינני זוכר אם הרעיון צץ במהלך הביקור או לפניו. לזכותה של איטה, רוב הזמן היא דבקה בעצמאותה, חרשה את דאון־איסט במכוניתה וחזרה הביתה נושאת במקורה פרחים וצדפים שליקטה. היא מזן הנשים האסרטיביות והעצמאיות שאני אוהב ושנוכחותן חותכת אותי בברכיים. מתישהו שאלתי אותה אם אני יכול לעניין אותה במשימה: לארוז בזהירות המתבקשת את הנסיכה, להכניס אותה למכונית, לנהוג איתי למנהטן ולהראות אותה לשמאי של ריבלין. איטה הסכימה.

בזמן שארזה את קלי ללא עזרתי בחומרי האריזה האיכותיים שנשארו בבית מעזיבתה של נעמי, נסעתי לחנות היין של מקס ולוויתי ממנו 1,000 דולר. זה לא כאב, כי הערכתי שיהיה ביכולתי להחזיר לו תוך כמה ימים. הזמנתי לנו שני חדרים ב"Grand Soho" כדי להיות קרובים לשמאי. לכל מרימי הגבות הזריזים: זה לא המלון היוקרתי של הברנז'ה כמו שהיה פעם.

אף שלא הייתה בינינו התאמה מדויקת בטעם המוזיקלי, שיחקנו בדרך הכה את המומחה. אני נהגתי ראשון. במקום לצרוח מכאבים נשכתי שפתיים. בזמן שנהגתי איטה בחרה שירים מהמבחר המשותף שלנו. באייפוד הזקן שלי לבדו יש כ־15 אלף שירים. השיר הראשון שאיטה ניגנה, and I shit you not, היה "Tangled Up In Blue", ללא ספק השיר האהוב עליי ביותר של דילן. עד היום אני מסרב לקבל שזו הייתה בחירה סתמית. מדובר בבחורה ערמומית עם יכולות של קלייר אנדרווד.

כך זה המשיך; ההקדמות, הסיפורים, השירה בצוותא, ולא נעים להגיד, אפילו הקשבתי לקורט וויל וקורטני ברנט. נזכרנו יחד שג'קסון בראון היה בן 16 כאשר כתב את "These Days" הנפלא לניקו שאיתה היה לו רומן, והשמעתי לה את הביצוע המופתי של גרג אולמן מאלבום הסולו הראשון שלו. וכל הזמן הזה שכבה גרייס קלי בתא המטען, שלפעמים היה נדמה שאור גדול בוקע ממנו.

איכשהו הגענו. נדמה לי שלא רציתי לשים את כל הקלפים על השולחן ולדבר על דלקת הפרקים שלי. הראומטולוגית המליצה על תרופה ביולוגית בזריקה, אלא שכל זריקה עלתה 1,500 דולר כפול 52 שבועות. אז הגשנו בקשה לקרן שמממנת מקרים כמוני.

אין כמו להיכנס למנהטן ב־FDR Drive; המעברים המהירים מכביש מהיר למשנהו, הגשרים הגדולים והנהיגה בנחיל צפוף ועצבני של מכוניות יוקרה גרמניות מגוונות בלקסוסים. לא להחמיץ את היציאה הנכונה מ־FDR הדוהר לעיר. ב"Grand Soho" עזרו לנו לגרור את גרייס קלי לחדר. היה לנו זמן לשטוף פנים לפני שהתיישבנו ליד השולחן שהזמנתי ב"Balthazar", ללא ספק הביסטרו האהוב עליי בעיר.

לפעמים משקפת ארוחה טובה את מצב הרוח השפוף של הסועד: האוכל תפל, וליין יש טעם של אקונומיקה. החך האונולוגי של איטה ממונטריאול, עיר שמבינה באוכל, תיזז את מלצר היין בלך ושוב עד שבאה על סיפוקה. למרות הכאבים והמורל הירוד, היה האוכל טוב. מכיוון שהיינו בסוהו, התעקשה איטה שנחזור למלון בהליכה. לא הייתי בטוח שאגיע. בדיעבד היא אמרה שהצטערה שהכריחה אותי ללכת ומדוע לא אמרתי לה.

בבוקר חנינו מול הגלריה של השמאי, שיצא לעזור לנו לשאת את גרייס. קודם הוא פירק את האריזה כמו רופא שמסיר תחבושות אחרי ניתוח. אחר כך הוא הגיע למסגרת שהכינו ב"מסגרות אביב" בכיכר מסריק. כל הזמן היה רון ריבלין בטלפון. נרגש לדעתי. זה היה רגע אמת לכולם. השמאי שמע אותנו מתלחשים בעברית ועבר לדבר איתנו בשפתנו. רוסיה, ישראל, אמריקה וגו'. הוא ביקש רשות לפרק את המסגרת. עושים את זה כדי להביט בפני ההדפס מקרוב ולבדוק כיצד הודבק גב ההדפס. במבט ראשון ודי מפתיע בהתחשב בדרך הארוכה שעשתה הנסיכה, הכל היה תקין.

כולל העובדה שהמסגר השתמש בנייר דבק שאינו משאיר סימנים. ניתן היה לשמוע את המתח עוזב את ריבלין כמו אוויר בלחץ. ועדיין התעקש השמאי בעידוד ריבלין, לקחת את קלי לרסטורטור סמוך אליו שמתמחה בוורהול. הצילום שלו נושא את קלי בידיו המופיע כאן לקוח מצעדתו הנמרצת כשאני מדדה בעקבותיו. בזמן שהרסטורטור הביט בקלי מכל מיני זוויות מוזרות שאפילו קרי גרנט לא הרשה לעצמו, בחיפוש אחר פגמים, שריטות ושאר תלאות אומנותיות, הבנתי שאני פטור מלנהוג אותה חזרה למיין אביון מרוד כשם שהגעתי. כך או אחרת, ידעתי שריבלין מחויב לרכישה.

אף על פי שדיבר בעיקר על הקשיים למכור את העבודה שעה ששנינו ידענו שיכפיל את מחיר רכישתה. כל הזמן הזה לא הפסיק הטלפון מהסוחר השני לצלצל. אז כבר החל לכנות אותי בשמות גנאי.

הרסטורטור, כצפוי, התעקש להראות לי scuffing על העבודה. מיני מריחות יד ואצבעות בעגה המקצועית. גם אפשר לתקן בקלות וגם לא סיפור. ללא מסגרת ומונחת על גבה, זהרה הנסיכה במלוא יופיה והצבעים החמים מילאו את החנות. ריבלין דרש להוריד 5% מהמחיר המוסכם בגלל הרסטורטור. התפשרנו על 2%. מישהו אחר היה חוצה את הכביש ומחלץ יותר כסף, אבל אני לא מישהו אחר.

מכיוון שלא הייתה לי כל כוונה להשאיר את ההדפס בידי אחרים ללא תשלום מלא, בזמן שעמדנו בחנות משתאים מגודל הרגע, העביר ריבלין את התשלום לחשבון הבנק שלי במיין. חמש דקות אחרי שנתן את ההוראה התקשרו מהבנק ושאלו לפשר הכסף שהפציע שם. יש לי מודעות היסטורית וגם לא מעט רומנטיקה. ידעתי שזה הרגע היחיד בחיי שבו אני סבא שלי בגודל מלא ואיפה שהוא נמצא הוא חש שמלאכתו נשלמה.

נפרדנו מהשמאי שנשאר מאחור להמשיך להתבונן בגרייס קלי, משום שלעתים נדירות בלבד היא עוברת תחת ידיו במנהטן. איטה עצרה אותי בדלת. "אתה בטוח?", שאלה. "בטוח", עניתי. זה לא היה יהיר, לא מתנשא, לא עולץ ולא מזליסט. או להיפרד מהנסיכה, או שייקחו לי את הבית. והבית, איך שלא הופכים את זה, נחשב בעיניי להבטחה היחידה להפוך את גורלי ולנסות לשלוט בו. לא מבחינת ערכו הכספי חלילה. אלא משום שאני מאמין, בתמימות יש לומר, שעדיין ייתכנו בו חיי משפחה ואהבה.