משהו: גם כשהאביב סביב, בני אדם ממשיכים לריב.

ל"ג בלי אומר
התעוררתי בבוקר אותו יום נורא, והמנהג שלי הוא להסתובב במיטה כשאני מתעורר, ולהדליק את הרדיו לאחד מערוצי החדשות, לשמוע את דיווחי הרוע הזורמים ממנו, כדי שהיום שלי יתקלקל, אחרת אהיה עליז מדי.

אני שומע את המגיש אומר משהו משונה בקול מרוכך מהשתתפות בצער, זונח את הטון התוקפני נבחני, או הסחבקי מזדהה, בהתאם, שמיוחד להגשת הפוליטיקה של היום החדש. הקריין מבקש מאישה לתאר מישהו שנעדר. היא אומרת: "מראה חסידי. יש לו מראה חסידי. פיאות. גבוה, קצת מקריח".

מה?! משהו לא הגיוני ולא שגרתי משודר אליי מהרדיו. בסלון כבר ישבה אשתי, שתמיד קמה לפניי. "שמעת מה קרה?", היא אומרת, "ראיתי את הכותרת בטלפון ולא הבנתי מה זה. חשבתי שקפצה איזו כותרת ישנה. קראתי שלוש פעמים".

העובדות הגיעו, נוראיות כמו שכולנו כבר יודעים. בחוץ אביב ופרחים בגינות, וירוק גם מלוא הנוף הגלילי סביב הר מירון. שחור בלב בכל פינה בבתי ישראל. אֵבֶל.

האבל משותף לכולם, וגם מחו"ל חברים לא יהודים מזרימים אליי הודעות השתתפות בצער, הם קראו על כך בעיתונים וראו בשידורי הטלוויזיה. כל כך נכון היה שישראל הכריזה על יום אבל לאומי ביום ראשון של השבוע הזה.

יום לפני ל"ג בעומר האסוני אמרתי לה, לאשת נעוריי האהובה, משהו כזה: "איך יכול להיות שאם היינו מטיילים במקום כלשהו בעולם היינו הולכים לראות כל חגיגה פולקלוריסטית ודתית שקיימת שם? איך יכול להיות שהיינו הולכים לראות חגיגות דתיות בהודו, או במקסיקו, או באירופה, נדחקים עם כולם, ואיך זה שמעולם לא היינו בחגיגות במירון?".

"אני לא הולכת לאירועים המוניים צפופים כאלה", היא אמרה, ואני נטיתי להסכים, אף שכעיתונאי הייתי באירועים המוניים כאלה ואחרים.
נזכרנו בשיחה הזו מיד כאשר החדשות הגיעו.

האסון קרה סמוך לשעה 1:00 בלילה. יש סרט בן למעלה מתשע שעות שמתעד את האירוע הזה. הוא מתחיל בכמה שעות של ריקודים, תפילות, תמונות של חרדים בשחור ולבן, בלבוש האופייני.

פה ושם מגוונת את הצבע אישה או בחורה שנמצאת או עוברת, אבל באופן כללי הצבעים השולטים הם השחור והלבן. ואז בשעה ה־5:32:24 של הסרט, שזה סמוך מאוד לשעה 1:00 בלילה, הופיע פתאום על המסך צילום של דמות בתוך הקהל, אדם צעיר, והצעיר הזה לבוש בחולצת טריקו תכולה. סביבו כולם בחולצות לבנות, הוא עם כיפה, לבוש באותה חולצה ועליה כתובת באנגלית: THINK AHEAD. "חשוב קדימה". או: "תכנן", בתרגום אחר.

תוכלו לראות אותו אם תיכנסו ביו־טיוב לסרט. במקרה רגיל, זה היה סתם עוד צילום קהל. פחות מדקה אחרי כן, בשעה ה־5:33 של הסרט, מתחילות להישמע קריאות האזהרה מהאסון, ביידיש ובעברית: "לשחרר את המעבר", "נא לפנות את הדרך, לא לעמוד במדרגות", קריאות שנעשות נואשות יותר ויותר.

אני מכיר מעט מן המעט את התחושות במצב כזה של המון דורס. זה קרה לי פעם אחת בילדותי. היה אירוע ששמו "עיר הנוער" של "מעריב לנוער". הוא התקיים ב"זירהטרון", אוהל קרקסים גדול שהיה בנוי ברמת גן. אני, בן 12 בערך, ואחי הקטן ממני, הלכנו לשם.

לפני הכניסה נוצר דוחק של המוני ילדים כמונו שחיכו להיכנס עם איזה פתק כניסה חינם שגזרנו מהעיתון. הדוחק גבר וגבר, היינו דחוסים ילד אל ילד, פתאום הרגשתי שאני מאבד כל שליטה על הגוף שלי ואני מתחיל להימשך למטה וליפול בלי יכולת לעמוד בפני זה.

נפלתי. אחי, החזק ממני, נפל גם הוא, עוד ילדים נפלו, עלינו ולידנו. למרבה המזל נשמעו צעקות, והילדים האחרים סביבנו הצליחו ליצור מעגל סביבנו. קמנו. נשמנו. הייתי מבוהל והבנתי היטב שניצלתי ממצב מסוכן שיכול היה להיגמר אחרת. בני אדם הנדחקים במסות ובכמויות כאלה הם מתכון לאסון.

הפעם, במירון, המוות לא נמנע. כל הימים שמעתי את מחפשי האחראים ומאתרי המחדלים מדברים. אני לא מבין בזה ורק מקשיב לאותן הטלות האשמה שאני שומע אחרי כל אסון, ומקווה רק שתמיד נדע לחשוב קדימה, כדברי החולצה, וכאשר נחשוב קדימה, נחשוב נכון. ואם נחשוב נכון, ונעשה נכון, לא יתרחשו שום אסונות, ולא נדע עוד ימי אבל לאומיים.

בחנות העוגות
אני עומד בחנות העוגות בשכונה בעירי העברית הראשונה, בשכונות חדשות, בשטחים שמתכנני העיר לא האמינו שעירם תגיע עד אליהם. סביב־סביב שורות־שורות של עוגות, ומכלים שקופים של עוגיות במגדלים זה על גבי זה. אנשים לוקחים.

עוגות צבעוניות מרוב פירות שעליהן גודשות את המקררים, לצד עוגות שוקולד כהות ועוגות גבינה צחורות. עוגות ללא סוכר, עוגות עם יותר מדי סוכר. סוכר וריחות בצק באוויר שנושמים האנשים הגודשים את החנות. הם קונים. לוקחים מזה וגם מזה. לא מביטים במחיר.

אולי פעם שאלו, כבר מזמן לא. מה זה משנה. כרטיס האשראי לא מתרוקן, כי המשכורות גבוהות שם בשכונות שבהן חנויות העוגות מזרימות עוד ועוד מאפים רכים, מתוקים, פריכים או רכים, יבשים או עסיסיים, מקרוּן אופנתי או רוגלך מסורתיים. עוגות שמרים ועוגות בריאות.

קרואסונים בשלל מילויים, ופינת המלוחים. הרבה הרבה עוגות. וקל לזהות בנתונים הסטטיסטיים על השכונות האלה את דפוסי ההצבעה של זרם קוני העוגות כשהם יוצאים מהחנות מרוצים מהעוגה, ולא מרוצים מהמדינה.

פינת השלולית
הנסיכה מספרת את האמת לחברות שלה: "יש לי מנהג קצת משונה. אני מתאמנת בנשיקות, כדי שכאשר אפגוש צפרדע, לא יהיו תקלות או כישלונות".

"גם אני", אמר לעצמו בשקט הצפרדע בשלולית, ונשק פעמיים ושלוש לעלה של רקפת בצורת לב. קפץ ימינה, קפץ שמאלה, הגיע לזווית משופרת ונשק שוב. "יופי", הוא אמר לעצמו. "תרגלתי די, אני כבר עושה את זה בלי להתבלבל".

האם הם ייפגשו יום אחד ויבצעו את מה שהם כל כך טובים בו בתרגולים? אני חושש שאם זה יקרה, זו תהיה בכל זאת נשיקה עם פשלות ועם מבוכות, והצפרדע לא יהיה זה שיהפוך לנסיך. לדעתי, ואולי אני טועה, רק נשיקה שלא נלמדה, לא תורגלה ולא קיבלה ציון 100 במבחן, רק היא תחולל את הקסם.